אדוארד מויברידג'

סוס דוהר של מויברידג'

אדוארד מויברידג' (באנגלית: Eadweard Muybridge‏; 9 באפריל 1830 – 8 במאי 1904) היה צלם אמריקאי יליד בריטניה וממבשרי אמנות הקולנוע; הראשון שהצליח לצלם תנועה מהירה והראשון שעשה שימוש במספר רב של מצלמות סטילס במטרה ליצור אשליה של תנועה המבוססת על עקרון רציפות הראייה. מויברידג' המציא במסגרת ניסוייו מתקן הקרנה של תמונות נעות (בשם זוּאוֹפְּרָקְסִיסְקוֹפּ), שהקדים בכמה שנים את מקרן סרטי הקולנוע הנמצא בשימוש עד היום.

שנים ראשונות

מויברידג' נולד כאדוארד ג'יימס מגרידג' (Edward James Muggeridge) בקינגסטון שעל התמזה באנגליה, בנם של ג'ון וסוזן מוגרידג'. הוא שינה את שמו כמה פעמים, למייגרידג' תחילה, ומאוחר יותר למויברידג', בעת שהיגר לארצות הברית בשנות החמישים של המאה ה-19. בשנת 1855 הגיע לסן פרנסיסקו והחל קריירה של סוכן ספרותי ומוכר ספרים. הוא החל לגלות עניין בצילום במיוחד בשנת 1860 בעת שהחלים מתאונת כרכרה שאירעה לו בטקסס, ובה כמעט ונהרג. מויברידג' נסע לאנגליה כדי להשתקם ולהחלים, ושיטת הטיפול שלו, שהתבססה על "ריפוי טבעי" ותרפיה בעזרת פעילות בטבע, הביאה אותו לשקוע בלימוד ובתרגול של צילום טבע. ב-1866 חזר מויברידג' לסן פרנסיסקו והצטרף לעסק צילום מקומי.

תצלומי המערב

מויברידג' החל לבסס את שמו כצלם בשנת 1867, בסדרת תצלומים של הפארק הלאומי יוסמיטי, רובם תצלומים ששיחזרו דימויים של צלם הנופים האמריקאי הידוע קרלטון א. ווטקינס. מויברידג' זכה במהרה להצלחה כצלם נופים, ותצלומיו תיארו את ההוד וההדר האקספרסיביים של מראות המערב. רוב תצלומיו צולמו בטכניקת לוח הצילום הרטוב, ובפורמט סטריאוסקופי. מאחר שחומרי הצילום באותה תקופה היו רגישים לגלי אור כחולים יותר מאשר לגלים ירוקים (ואדומים), לא ניתן היה להגיע לחשיפה נכונה אחת, בה התקבלו פרטים גם בקרקע וגם בשמיים. במרבית תצלומי הנוף, לפיכך, אזור השמיים נחשף בחשיפת יתר והפך למשטח אחיד ונטול פרטים. מויברידג' פיתח שיטות צילום מיוחדות ומניפולטיביות, שאיפשרו לו ליצור שמיים דרמטיים ומלאי עננים, בעזרת תריס שחילק את חשיפת לוח הצילום לזמני חשיפה שונים. לעיתים יצר שני נגטיבים מאותו מראה, אך בחשיפות שונות שהותאמו פעם לתאורת הקרקע ופעם לתאורת השמיים; משני הנגטיבים הללו יצר, לאחר מכן, הדפס אחד. מויברידג' היה רגיל למניפולציות צילומיות ולמרבה ההפתעה, השתמש בהן גם בכמה מניסוייו המדעיים בצילום תנועה. את התצלומים פרסם תחת הפסבדונים "הליוס" (Helios).

בקיץ 1868 התמנה לצלם משלחות של צבא ארצות הברית לאזורים שנרכשו זה עתה באלסקה. בשנת 1871 קבוצת "המחקר הגאולוגי של קליפורניה" הזמינה את מויברידג' לצלם מחקר בסיירה העילית. באותה השנה התחתן הצלם עם פלורה סטון. בשנים הבאות ערך עוד מספר מסעות כצלם מצליח. בשנת 1873 חברת הרכבת המרכז-פסיפית התקדמה לתוך אזורים אינדיאנים, וצבא ארצות הברית שכר את מויברידג' לצלם את מלחמת המדוק (Modoc War) בצפון קליפורניה, שהחלה בעקבות הפלישה.

סטנפורד וחידת הסוס הדוהר

בשנת 1872 שכר איש-העסקים לילנד סטנפורד, מושל מדינת קליפורניה לשעבר, נשיא חברת הרכבת המרכז-פסיפית ובעליהם של מסלולים למרוץ סוסים, את שירותיו של מויברידג' כצלם כדי לצלם את סוסיו. במסגרת ניסיונותיו לפתח אורווה של סוסי המרוץ המשובחים ביותר בארצו, ניסה סטנפורד לפתור את החידה העתיקה בנוגע לתנועת סוסים: האם ישנו רגע בדהרת הסוס בו עוזבות כל פרסותיו את הקרקע והוא אינו נוגע באדמה. סטנפורד תמך בסברה לפיה רגלי הסוס ניתקות מן הקרקע בעת הדהירה. אגדה מספרת שהמושל לשעבר לא הסתפק רק במחקר האקדמי, אלא הוסיף גם התערבות על סכום עתק של 25,000 דולר לטובת טיעונו. עם זאת, מעולם לא הוכח קיומה של ההתערבות.

סטנפורד ניסה לרשום את תנועת הסוס בעזרת מכשירים מכניים שונים, אך ללא הצלחה. אי-לכך, פנה אל מויברידג', שהיה מהצלמים הידועים ביותר במערב ארצות-הברית, בהצעה שיפיק עבורו דימוי בודד בו יראה הסוס באוויר. מויברידג' הופתע מההצעה הנועזת, שכן, כפי שציין בכתביו מאוחר יותר, באותה תקופה ניסיונות לצלם תנועה היו נדירים ונעשו רק על ידי הצלמים הבולטים ביותר, וגם אז הוגבלו לרישום של סצינות רחוב צפויות, שלא היו מהירות יותר מקצב הליכה רגיל. מויברידג' הודיע לסטנפורד שניסיון כזה מעולם לא נעשה לפני כן, וכי הצילום עדיין לא הגיע לרמת תחכום שמאפשרת רישום של סוס בדהרה, אך סטנפורד השיב לו "חושבני שאם תיתן דעתך לנושא, תצליח לעשות זאת, ואני מבקש שתנסה".

מויברידג' אכן החל לנסות לפתור את החידה, והשתמש בכל הכלים שעמדו לרשותו, אך ניסיונותיו נקטעו לזמן מה בעת שעזב את המדינה בשל משפט הרצח בו היה מעורב.

רצח לרקינס, משפט וזיכוי

בשנת 1874, בעודו בסן-פרנסיסקו, גילה מויברידג' שאשתו, פלורה שלקרוס, נמצאת בקשר אסור עם מיג'ור הארי לרקינס (Larkyns), וב-17 באוקטובר אותה שנה רצח אותו ביריות אקדח. עיתון מקומי הביא את סיפור הרצח:

בבוקר יום א' האחרון, התקבלו הידיעות על הטרגדיה הנוראה שהתרחשה בלילה הקודם בסביבות השעה אחת עשרה, במגורי וו.א. סטוארט, סמוך למכרה יֶילוֹ ג'אקט קוויקסילבר, כשבעה מיילים ומחצה מערבית לקליסטוגה (Calistoga) שבמחוזותנו [...] ביום שבת האחרון...אדוארד ג'. מויברידג', אמן צילום ידוע מסן פרנסיסקו [...] הוא דפק על הדלת ושאל אם מייג'ור הארי לרקינס נמצא. האדון שעמד ליד הדלת הודיע שהוא האיש, והזמינו פנימה; [מויברידג'] סירב בנימוס וטען כי ברצונו לראות את המיג'ור לרגע בחוץ. המיג'ור, שהיה באותה העת עסוק במשחק cribbage עם גברת, ענה לקריאה. כשפתח את הדלת והביט החוצה אל החשיכה, קרא: "מיהו זה? איני יכול לראותך." מר מויברידג' אמר "ערב טוב, מיג'ור; שמי הוא מויברידג' וזוהי התשובה למכתב ששלחת לאשתי," וירה בחזהו של לרקינס. המיג'ור התנודד לאחור ונמלט דרך המטבח וחדר האירוח, יצא מהדלת הראשית ונפל תחת עץ אלון גדול. מר סטייסי והאחרים נשאוהו לבית והניחוהו על המיטה, שם נפח את נשמתו לאחר כדקה ומחצה.

מויברידג' נעצר בלא התנגדות והועמד למשפט באשמת רצח מדרגה ראשונה בפברואר 1875. הוא טען, באמצעות עורך דינו, שאינו אשם הודות לאי-שפיות, והביא את אירוע תאונת הכרכרה בה היה מעורב ב-1860 כגורם ל"אברציה מנטלית" (mental aberration) אצלו. המוציא לאור של תצלומי מויברידג' מיוסמיטי העיד על אי-שפיותו של הצלם, שטיפס למקומות גבוהים ומסוכנים בעמק במטרה להשיג מראות יפים, ללא כל התחשבות בשלומו ובריאותו ובאופן שאף אדם שפוי לא היה מסתכן. חבר המושבעים נתבקש לקבוע האם הרצח היה מוצדק או לא, ותריסר חבריו זיכו פה אחד את היורה על בסיס "רצח מוצדק" (justifiable homicide). סטנפורד היה זה ששילם עבור הגנתו המשפטית של צלם הסוסים שלו.

מויברידג' חשד שלרקינס הוא למעשה האב של בנו היחיד והתכחש מאז לילד, אף על פי שכבוגר, דמה הבן באופן ניכר למויברידג'. בנו פלורדו (פלודי) הליוס מויברידג' (1874-1944), נהרג בגיל 69 מפגיעת רכב, הוא עבד בחוות כל חייו בעבודות קשות יום.

המצאת הצילום הרציף

סדרה מוקדמת של תצלומי סוס דוהר של מויברידג', שצולמה ב-19 ביוני 1878. תצלומים אלו צולמו עדיין בטכניקה הישנה של לוח צילום רטוב, שהייתה רגישה פחות לאור, ולכן התוצאה נראית כצלליות נטולות פרטים על רקע לבן

סדרת תצלומי סוס דוהר עם פרש, מהם מורכבת אנימציית הסוס הדוהר למטה. בסדרה זו יש פרטים רבים יותר באובייקט המצולם

אנימציה מתצלומי הסוס הדוהר שנראית לעיל

עד שחזר מויברידג' לאחוזתו של סטנפורד ב-1877, הספיק האחרון להתוודע לניסוייו של הרופא והמדען הצרפתי אטיין-ז'ול מארה, שסבר אף הוא שישנו רגע בו הסוס מצוי כולו באוויר. מארה חקר את תנועתן של חיות שונות, והשתמש במתקני הדמיה שונים בניסיון לרשום את רצף התנועה. ניסוייו של מארה לא עלו עדיין יפה, אך הן הובילו את סטנפורד לרעיון ליצור סדרת תצלומים שירשמו את כל שלבי תנועת הסוס. סטנפורד רכש מערך שלם של מצלמות סטילס בעלות עדשות "מהירות", ומויברידג' מיקם כתריסר מהן לאורך מסלול המרוץ של הסוס (במקום בו עומדת כיום אוניברסיטת סטנפורד), כשברקע כל תמונה קיר לבן ועליו מסומנים מספרים עוקבים במרחק 21 אינץ' זה מזה. לתריסי המצלמות, שפותחו על ידי מהנדס הרכבות של סטנפורד, ג'ון ד. אייזקס (John D. Issacs) ופעלו, כך נטען, במהירות של 1/2000 של השנייה, הוצמדו חוטי כותנה מגולוונים, שנמתחו לרוחב מסלול הדהירה, כך שהסוס משך אותם בדרכו, ובכך הפעיל את המצלמות האחת אחרי השנייה.

במהלך יולי 1877 צילם מויברידג' תמונות של "אוקסידנט", סוסו של סטנפורד, בו נראה הסוס כשרגליו מנותקות לגמרי מן הקרקע. באוגוסט אותה שנה פרסם את התמונה עם הכיתוב:

סוס בתנועה, בתיאורו של מויברידג'. צילום אלקטרו-אוטומטי. "אוקסידנט", שבבעלותו של לילן סטנפורד, מטופף [...] במסלול של סקרמנטו, ביולי 1877. החשיפה של הנגטיב המקורי של תצלום זה עמדה על פחות משתי אלפיות השנייה. הפרטים עברו ריטוש. בתנוחה זו הסוס מנותק כולו מהקרקע, אך עומד בדיוק לנחות

העיתונות קבלה את התמונה בהתרגשות והתייחסה אליה כאל "פלא בצילום"; מויברידג' זכה בגינה למדליה בתערוכה התעשייתית של סן פרנסיסקו. בהתלהבות הכללית היה יוצא דופן אחד: ה"פוסט" של סן פרנסיסקו כתב ב-3 באוגוסט כי לדעתו הריטוש מוגזם. כיום ידוע שהצדק היה עמו. ה"תצלום" הוא למעשה רפרודוקציה מצולמת של ציור בו הפרט המצולם היחיד הוא ראשו של הרוכב, שהוצמד בקפידה לבד המצויר.

בתחילת יוני הצליח מויברידג' לייצר לראשונה, רצף תצלומים במהירות גבוהה. ב-15 ביוני 1878 ערכו סטנפורד ומויברידג' תצוגה פומבית ראשונה של שיטת הצילום החדשה שפתחו, והצליחו להפיק סדרה מוצלחת של סוס בתנועה. הניסוי נערך בנוכחות כתבים ועיתונאים והתשלילים פותחו במקום, כך שלא יועלו כל טענות על זיוף התמונות.

בתחילה צילם מויברידג' על גבי לוח צילום רטוב, שרגישותו הנמוכה יחסית לאור הגבילה את היכולת ללכוד פרטים בחשיפות המהירות להן נדרש. אי-לכך, בתוצאות הראשונות נראה הסוס רק כצללית שחורה על רקע לבן. למרות איכותן הטכנית הירודה, העובדה שדימויים אלו נוצרו במצלמה - מכשיר שנתפס כמספק רישום אמין ואובייקטיבי - זיכתה אותם בסמכות שאף רישום לא יכול היה לזכות בה, והם נתפסו כהוכחה ניצחת לכך שישנו רגע בו הפרסות אכן אינן נוגעות בקרקע.

מויברידג' פרסם את גילוייו במגזיני מדע פופולריים; ב-19 באוקטובר 1878 פורסמו תמונות הסוס בשער ה-Scientific American; ב-14 בדצמבר אותה שנה התפרסמו התצלומים במגזין הצרפתי החשוב La Nature. הפרסום עורר התרגשות רבה, משום שסתר את אופני הייצוג המסורתיים בהן תוארו סוסים בעת דהירה במשך שנים, הן במסקנותיו הביולוגיות והן במראה הצלליתי המוזר. בעיתון California Spirit of the Time מה-22 ביוני 1878 נכתב על התמונות כי: "זהו עידן חדש בצילום, והמיידיות אינה עוד מונח לא מתאים [לצילום]".

בעקבות הפרסום במגזין הצרפתי פנה גם הפיזיולוג מארה לצילום כמדיום המיטבי לחקר התנועה, וכתב על תמונותיו של מויברידג' בהערכה:

אני מתרשם מתצלומיו של מר מויברידג' שפורסמו ב-La Nature [...] ארצה שיסייע לי בפתרון מספר בעיות בפיזיולוגיה הקשות מאוד לפתרון באמצעים אחרים. למשל, בשאלת מעופן של ציפורים [...] ניתן לראות את כל החיות בתנועתן האמיתית; זו תהיה אנימציה זואולוגית. ובכל הנוגע לאמנים, יחולל הדבר מהפכה עבורם, שכן ניתן לספק להם גישות אמיתיות לתנועה; תנוחות של הגוף במצבי שיווי משקל לא יציב שהן בלתי אפשריות להדגמה עבור המודל

מויברידג' המשיך בניסוייו, ואף הגדיל את מספר המצלמות ל-20 ואחר-כך ל-24. במספר מקרים הציב את המצלמות בזוויות שונות למצולם, במטרה לתפוס בו זמנית כמה נקודות מבט. לשיטה זו, אותה ישכלל מויברידג' בעתיד, קרא "מחקרים בהקצרה". עם הזמן שכלל מויברידג' את שיטת הצילום שלו, ועבר להשתמש בלוח הצילום היבש, שהיה רגיש יותר לאור, ולכן הצליח לקלוט פרטים רבים יותר של החיה. הוא החל לצלם חיות אחרות, כגון כלבים, איילים, חזירים ויונים, וב-1879 צילם לראשונה אתלטים. גם את עצמו צילם, כשהוא חוטב עצים. שכלול נוסף היה של ציוד הצילום; מויברידג' החל להשתמש במצלמות בעלות מנגנון דמוי שעון, בו ניתן היה ליצור חשיפות במרווחי זמן קבועים (ולא במרווחי מרחק קבועים) איתן ניתן היה לצלם חיות שתנועתן לא יכלה להפעיל את חוט הכותנה. במהלך שני הקיצים בהם עבד בחוותו של סטנפורד צילם מויברידג' מעל ל-200 סדרות, שהורכבו מאלפיים תמונות בודדות. הוא פרסם את תוצאות מחקרי התנועה שלו במאי 1881 תחת הכותרת The Attitudes of Animals in Motion, A Series of Photographs Illustrating the Consecutive Positions Assumed by Animals in Performing Various Movements.

הזואופרקסיסקופ

אנימציה של דמויות רוקדות שצייר אדוארד מויברידג' בשנת 1893, המדמה צפייה במכשיר פנקיסטיסקופ. מכשיר הזואופרקסיסקופ של מויברידג' פותח על בסיס מכשיר הפנקיסטיסקופ, במשולב עם פנס קסם, כשאת הציורים מחליפים תצלומי התנועה שצילם

הצעתו של מארה, לעשות סינתזה של תצלומיו האנליטיים של מויברידג' כדי ליצור "אנימציה ויזואלית", חזרה שוב במאמר בחודש אוקטובר ב-Scientific American ובמאמר ב-9 ביולי ב-The Art Interchange. מויברידג' עצמו הכין ומכר מהדפסי תצלומיו רצועות זואטרופ (zoetrope, מתקן שהומצא במחצית הראשונה של המאה ה-19 ליצירת אשליה של תנועה). במקביל, עבד מויברידג' בשלהי 1879 על פיתוח מקרן שיוכל להראות את תצלומיו בתנועה: המכונה שבנה הורכבה בבסיסה ממכשירים קיימים - סוגים של "צעצועים פילוסופיים" - בעיקרם הפנקיסטוסקופ ופנס קסם. פנס הקסם שולב עם מנגנון של שני דיסקים שנעו בכיוונים מנוגדים. דיסק אחד שקוף, עליו צוירו, ואחר-כך הודבקו, רצף תצלומי התנועה, ודיסק שני ממתכת, שחורץ בחריצים ששימשו לסירוגין כתריס שמעלים דימוי אחד וחושף את הבא אחריו, כך שנוצרה אשליית תנועה. למכשיר שבנה קרא מויברידג' תחילה זואוגירוסקופ (Zoogyroscope), אך מאוחר יותר שינה את השם לזואופרקסיסקופ (zoopraxiscope), שזכה באחד מעיתוני התקופה לכינוי "פנס קסם שהשתגע". מויברידג' יצר בחייו מאות "סרטונים" בני שניות אחדות, שכללו בעיקר צילומים של בעלי חיים ובני אדם בתנועה.

הזואופרקסיסקופ היה קרוב לוודאי המקרן הקולנועי הראשון בעולם ולבטח אחד המוקדמים, והפך לאחד ממקורות ההשראה של תומאס אדיסון בהמצאת הקינטוסקופ.

מצויד במכשיר ההקרנה שלו, החל מויברידג' להסתובב ברחבי העולם, לשאת הרצאות מאוירות על תנועת הסוס, ולחפש מימון להמשך מחקריו. במהלך מסעותיו, בעת ששהה באנגליה ב-1882, שמע כי סטנפורד מימן ופרסם ספר יחד עם פיזיקאי בשם ג'יי. ד. ב. סטילמן, The Horse in Motion as Shown by Instantaneous Photography (בהוצאת: Osgood & Co., 1882), ובו מופיעים רישומים ותחריטים שנעשו על-פי תצלומיו, מבלי לציין בהבלטה את שמו כיוצר התצלומים. מלבד העלבון הצורב שספג, פגע הפרסום ביכולתו להשיג מימון למחקריו, והוא עזב את אירופה ושב לארצות-הברית כדי לתבוע את סטנפורד על הפרת זכויות יוצרים, משפט בו הפסיד.

פרויקט Animal Locomotion

מויברידג' המשיך את הרצאותיו ואת מחקריו בתצלומי תנועה לאחר חזרתו לארצות-הברית; בפברואר 1883 הקרין את תמונותיו בפילדלפיה במכון פרנקלין ובאקדמיה לאמנות גבוהה של פילדלפיה וזמן קצר לאחר מכן התווה תוכנית ל"עבודה חדשה ומשוכללת על התנהגות בני אדם, סוסים וחיות אחרות בתנועה", שתהפוך מאוחר יותר לפרויקט Animal Locomotion. באביב אותה שנה מצא מויברידג' את פטרונו החדש, אוניברסיטת פנסילבניה. בעזרתם של הצייר, הצלם והמורה תומאס אייקינס (Thomas Eakins), שהכיר בחשיבות עבודתו של מויברידג' עבור ציירים, והמדען פיירמן רוג'רס (Fairman Rogers), ראש האקדמיה לאמנויות היפות, השיג מויברידג' מימון של 5,000 דולר וסטודיו בחצר בית החולים הווטרינרי של האוניברסיטה. בחודש מרץ 1884 מינה ראש האוניברסיטה ועדה שתפקח על עבודתו של מויברידג' ותבטיח את אופייה המדעי. הוועדה כללה את אקינס, את הנוירולוג פרנסיס ק. דרקום (Dercum), האנטומאי ג'וזף לידי (Leidy), הפיזיולוג הריסון אלן (Allen) והמהנדס ויליאם מרקס (Marks). על-פי עצתו של אקינס, ועל פי מודל שנלקח מצילום אתנולוגי שפיתח ג'י. ה. למפרי (Lamprey), הציב מויברידג' מאחורי מצולמיו סקלת-מדידה המחולקת לקווי שתי-וערב צפופים, כדי להקל על ציירים להעתיק במדויק את הצורות מהתצלום.

מויברידג' המשיך לשפר את שיטות הצילום שלו, והוסיף מתקן אלקטרו-מגנטי שהפעיל כעת את תריס המצלמה. בקיץ 1885 חזר לצלם, והפעם אתלטים מהאוניברסיטה וכן גברים, נשים וילדים. מצולמיו נדרשו לנוע במסלול מיוחד שהותקן לשם כך בחצר פתוחה, כשהם נקלטים על ידי שלוש סוללות המורכבות מתריסר מצלמות כל אחת: האחת מקבילה למצולם, ושתי האחרות בזויות של 60 או 90 מעלות למסלול. לעיתים השתמש במצלמה אחת שבתוכה הורכבו 12 עדשות, כך שהתנועה נקלטה מאותה הזווית. מויברידג' צילם גם חיות בגן הזואולוגי של האוניברסיטה, וכן בפארקים סמוכים לפילדלפיה.

במשך שלוש שנים עבד מויברידג' על מפעל הצילום שלו, ופרסם את עבודתו המונומנטלית - אנציקלופדיה אנטומית של תנועות - בשנת 1887 באחד-עשר כרכים, בהם 781 הדפסי קולוטייפ מלוחות שהורכבו מ-19,347 דימויים בודדים, תחת השם: Animal Locomotion; An Electro-Photographic Investigation of Consecutive Phases of Animal Movements. הלוחות הודפסו במקורם בסוג של הדפסת פוטוגראבור. פורטפוליו שלם נמכר במחיר של 600 דולר. עבודה זו, שהיא שילוב של בידור פופולרי, אסתטיקה ומדע, חולקה לקטגוריות ותת-קטגוריות, על-פי סיווג מגדרי, על-פי לבוש ועל-פי סוגי התנועות (תנועות נורמליות ולא-נורמליות).

עם הופעת Animal Locamotion נטען בעיתון "The Nation" כי הספר "צריך להיות ברשותו של כל מוסד מדעי ואומנותי בארץ ובעולם". למחקרו של מויברידג' נודעה השפעה רבה על אמנים ומדענים בני תקופתו, וגם בימינו נחשב הספר לאחד מניתוחי התנועה הרחבים והמקיפים שנעשו. הפרויקט שוחזר ויצא לאור מחדש בשלושה כרכים בשנת 1979 בהוצאת דובר.

בין מדע לאשליה ופנטזיה

החשיבות המרכזית של ניסוייו של מויברידג' הייתה בהפניית תשומת הלב של חוקרי תנועה למדיום הצילום כמכשיר מרכזי במחקר. מיד עם פרסום תגליותיו של מויברידג' ב-La Nature פנה חוקר התנועה אטיין-ז'ול מארה לצילום ככלי ראשון במעלה למחקריו, והחל להמציא מכשירי צילום שונים לשם כך. לעבודתו נודעה השפעה על אמנים שונים, מתומס אקינס, רמינגטון ואדגר דגה, ועד למרסל דושאן. כמו כן, וכאמור לעיל, שכלול מכשיר הזופרקסיסקופ תרם לקידום המצאת הקולנוע.

ואולם, בשונה ממארה, מויברידג' לא היה מדען שפנה לצילום לצורך מחקר, אלא צלם שדרך עבודתו הגיע למחוזות המדע. למרות הרושם הרב שדימוייו הותירו, הועלה במהרה ספק באשר לאיכות המדעית של מפעלו, ולמידע שניתן להפיק ממנו. מויברידג' טען שתצלומיו צולמו במהירות תריס של 1/2000 של השנייה, אך לא ניתן היה לאמת נתון זה, וכן לבדוק את עקביותו במצלמות השונות בהם השתמש. בנוסף, לא ניתן היה להעריך את עקביות המרווחים בין החשיפות; הפעלת המצלמות הייתה תלויה, לא אחת, במתיחת החוטים שנפרסו לאורך מסלול הצילום, אך החוטים יכלו להימתח ולהפעיל את המצלמה במרווחים לא סדורים.

מויברידג' השתמש בסוללת מצלמות שהונחו האחת אחרי השנייה; משום כך לא יכול היה לצלם את התנועה מנקודת מבט פרספקטיבית אחת, ולכן דימוייו אינם מוסרים מידע על יחסי התנועה במרחב (לכן, למשל, הסוסים הדוהרים נראים כאילו הם נטועים במקומם). כמו כן, בשל המרחק הרב-יחסית בין מצלמה לשכנתה לא נרשמו כל פרטי התנועה.

מארה, שנכח באחת מהרצאותיו של מויברידג' ב-1881 בפריז, כתב כי מויברדג' "אינו יכול להימנע מטעויות שמעוותות את מקטעי התנועה וחושפות לעיניהם ולרוחם של אלו שמבקשים ללמוד מתוך התמונות היפות שגיאות מבלבלות". כלומר, מויברידג' הצליח ליצור אשליה יפה של תנועה, אך איכותה המחקרית מפוקפקת.

בנוסף, מויברידג' נהג להסתיר טעויות טכניות ותקלות שאירעו במהלך הצילום, ובלוחות שונים בספרו Animal Locomotion ניתן לאתר ניסיונות להוליך שולל את הצופה; ידוע שנהג לרטש את תמונותיו ולהעלים בעיות טכניות, אך לעיתים יצר ממש הטעיות ויזואליות. כך, למשל, ניתן לראות בלוח מספר 202 בספר, כיצד השתיל מויברידג' תמונה במקום שבו חסר לו התצלום הנכון (בשל תקלה במצלמה או מכל סיבה אחרת). "עבור מויברידג'", טוענת חוקרת תצלומי התנועה, מרתה בראון, "התיעוד של תנועה מלאה, לכידת כל שלביה והמסירה המדויקת של הזמן שעבר והמרחב שנחצה, היו פחות חשובים מאשר הדפס סופי יפה וראוי, אפילו אם הפרטים שמרכיבים את הרצף יגיעו מצילומים אחרים".

חלק ניכר מהסדרות של מויברידג' בוחן תנועות מוזרות ואזוטריות, שחשיבותן המדעית אינה ברורה (למשל, בסדרה של הפרד "דנוור" מתנדנד בנדנדה). תצלומיו ובחירותיו משקפים הטיה מגדרית ברורה: הגברים מצולמים בתנוחות של כוח ועוצמה - חוטבים, הודפים, מכים ומניפים - בעוד שהנשים מצולמות בתנוחות אבסורדיות ומשפילות. נראה שהעניין המרכזי של מויברידג' בתמונות אלו לא היה מחקר מדעי אלא יותר אמנותי, דמיוני; "מויברידג'", טוענת בראון, "השתמש במצלמה כדי לחשוף את אותם רבדים בפעילות האנושית שלרוב נותרים סמויים, אך לא משום שלא ניתן היה לראותם בעין בלתי מזוינת [...] אלא משום שעל-פי המוסכמות החברתיות והמוסריות נקבע שהם יישארו מוסתרים, חוץ מאשר בעולם הפנטזיה והדמיון...".

• 
  סוס הולך
• 
  סוס קופץ
• 
  ביזון
• 
  כלב רץ
• 
  אנימציה של דיסק זואופרקסיסקופ מסתובב, ומייצר אשליית תנועה של חמור

ראו גם

• אטיין ז'ול מארה
• זואופרקסיסקופ

לקריאה נוספת

• Braun, Marta, (1997). The Expanded Present: Photographing Movement, in: Ann Thomas, Beauty of Another Order: Photography in Science, Yale University Press, pp. 150–185
• Braun, Marta, (1984). Muybridge's Scientific Fiction, Studies in Visual Communication, vol. 10, no. 3.
• Brookman, Philip et al. (2010). Eadweard Muybridge, London: Tate Publishing.
• Hass, R. B., (1976). Muybridge, Man in Motion, Berkeley
• Mileaf, Janine, A. (2002). Poses for the Camera - Eadweard Muybridge's Studies of the Human Figure, American Art: The Journal of the Smithsonian's American Art Museum, 16, 3.
• Marks, William, (1973). The Mechanism of Instantaneous Photography, Animal Locamotion: The Muybridge Work at the University of Pennsylvania, ed. W. D. Marks, H. Allen, and F. X. Dercum, Lippincott, Philadelphia 1888; repr. Arno Press, New York
• Mozley, Anita V., (1979). Introduction to Muybridge's Complete Human and Animal Locamotion, Dover, New York.
• Mozley, A. V., Hass, R. B., and Foster-Hahn, F., (1972, revised 1973). Eadweard Muybridge: The Stanford Years, 1872-1882, Stanford, Departement of Art.
• Solnit, Rebecca, (2003). River of Shadows: Eadweard Muybridge and the Technological Wild West, London: Penguin Books.

• אזולאי, אריאלה, (2007). האמנה האזרחית של הצילום, הוצאת רסלינג, עמ' 164-171.

קישורים חיצוניים

• רן לוי, האם סוסים יכולים לעוף, אתר הידען, 21 בינואר 2008
• האיש שעצר את הזמן מאת מיצ'ל לזלי, מגזין בוגרי אוניברסיטת סטנפורד (באנגלית)
• אדוארד מויברידג' באתר digischool (בהולנדית)
• אדוארד מויבררידג' באתר figuredrawings (באנגלית)
• אדוארד מויברידג' באתר cotianet (בפורטוגזית)
• אדוארד מויברידג', באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• אדוארד מויברידג', באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי אדוארד מויברידג' בפרויקט גוטנברג (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אדוארד מויברידג'38740096Q190568