אבן תיימיה
| לידה | 22 בינואר 1263 |
|---|---|
| פטירה | ספטמבר 1328 (בגיל 65) |
| זרם | סלפיה |
| תחומי עניין | מד'הב |
תקי אד-דין אחמד אִבּן תיימיה (ערבית: ابن تيمية) היה תאולוג ופרשן אסלאמי סוני שחי בחורן (22 בינואר 1263–1328), באזור טורקיה הגובל בסוריה של היום. ידוע בכינוי שיח' אל-אסלאם.
הוא היה מהאסכולה הסלפית הקיצונית, הגורסת כי יש לחיות לפי החוק הכתוב בקוראן ובחדית' ובכך היה מהוגי הדעות עליהם הסתמכו הסלפים. כתב את הלכותיו בתקופה שבה שלטו הממלוכים והמונגולים במזרח התיכון. נהג לבקר את המונגולים על קביעת חוקים אזרחיים, יאסה, בנוסף לשריעה האסלאמית. הוא הוסיף כי צריך לנהל ג'יהאד נגד אותו משטר. הוגים אסלאמיים פונדמנטליסטים נוהגים לסמוך את דבריהם על ספרי ההלכות שכתב, אף על פי שהוא עצמו פסק גם כי שלטון רע עדיף על אנרכיה.
ביוגרפיה
אבן תיימיה (בשמו המלא: תָקִי אל-דין אבו אל-עבאס אחמד בן עבד אל-חלים בן עבד אל סָלאם בן תיימיה אל-חָרַאנִי) נולד ב-1263 בחורן למשפחה של תאולוגים ידועים. מסמכים מהמאה ה-15 מעידים על כך שהוא נצר לשושלת הערבית בנו עמיר. אביו היה מורה ידוע במד'הב (אסכולה) החנבלי. באותו אופן הישגיו האקדמיים של סבו של אבן תיימיה היו ידועים גם כן.
בגלל הפלישה המונגולית, משפחתו של אבן תיימיה עברה לדמשק ב-1268, שאז נשלטה על ידי הממלוכים ממצרים. בתקופה זאת אביו נתן דרשות במסגד עומייד ואבן תיימיה הלך בדרכו בכך שלמד עם מיטב המלומדים של זמנו, ביניהם הייתה אישה, זאינאב בינת מאקי אשר ממנה למד חדית'. אבן תיימיה היה תלמיד שקדן והביא עצמו להכרות עם המדעים הדתיים והחילוניים כאחד. הוא השקיע את עצמו בספרות הערבית אך למד לעומק גם דקדוק ומילונאות וכן מתמטיקה וקליגרפיה.
באשר ללימודי הדת, הוא למד מאביו את הפילוסופיה של המשפט ואת המד'הב החנבלי. אף על פי שגדל על המד'הב החנבלי, אשר את הלכותיו הוא למד ושינן, רכש אבן תיימיה ידע נרחב באסכולות האיסלאמיות, הקוראן והחדית'. נוסף על כל אלה למד אבן תיימיה כלאם וסופיות, עליהן מאוחר יותר מתח ביקורת נוקשה, ובשלב מסוים אף הקים זרם חדש וקיצוני שנקרא "סלפיה".
האגרסיביות של אבן תיימיה התבטאה פעמים מספר, ביניהן כאשר הלך עם משלחת עולמאית לראזאן, ללח'אן הטטרי והאשים אותו בכפירה כשאמר:"אתה טוען להיות מוסלמי ויש לך עמך מופתים, אימאמים ושייח'ים אך פלשת אלינו והגעת עד ארצנו לשם מה? בזמן שאביך וסבך, הולאגו חאן היו חילונים, הם לא תקפו ושמרו את הבטחותיהם. אך אתה הבטחת והפרת זאת."
הסתבכות עם החוק
לאחר שהכריז על חכמי הדת האשערים, השיעים והמועתזילים ככופרים, נכלא אבן תיימיה מספר פעמים[1]. ב-1293 הוא נכנס לוויכוח עם הרשויות המקומיות על כך שהתנגד לשחרורו של נוצרי שהואשם בהעלבת מוחמד, ואף מחה על זה באופן אלים. ב-1298 הוא הואשם בהאנשה של האל, ובכך שהטיל ספק בכלאם.
אבן תיימיה הוביל את ההתנגדות לפלישה המונגולית לדמשק ב-1300. בשנים שבאו לאחר מכן אבן תיימיה היה מעורב במספר פעילויות וכחניות כנגד השלטון השיעי בלבנון ובתי ספר לתאולוגיה סופית, עליהם הכריז כאפיקורסים. ב-1306 נכלא אבן תיימיה במבצר בקהיר ל-18 חודשים עקב האשמות שלקח חלק בהאנשה. הוא נאסר שוב מאוחר יותר ב-1308 למספר חודשים, לאחר ששוב האשים את הסופים בכפירה[2].
אבן תיימיה בילה את 15 שנותיו האחרונות בדמשק, כאשר מעגל תלמידים מכל שכבות האוכלוסייה הקיף אותו. המפורסם שבתלמידיו, אבן קים אלג'וזיה (מת ב-1350), נאשם יחד עם אבן תיימיה מאוחר יותר על מעשים משותפים. מאוגוסט 1320 ועד פברואר 1321 אבן תיימיה נכלא עקב הוראות מקהיר במבצר דמשק על תמיכתו בדוקטרינה שתקשה על גברים מוסלמים להתגרש מנשותיהם.
ביולי 1326, הממשל בקהיר הורה לרתק את אבן תיימיה לתאו בכלא על כך שגינה את הביקורים בקברי קדושים על אף שאסרו עליו לעשות כך. אבן תיימיה נפטר בתאו בדמשק בלילה שבין ה-26 ל-27 בספטמבר 1328 בגיל 65. אבן תיימיה נקבר בבית הקברות הסופי בדמשק.
אבן תיימיה היה ידוע בזכרונו המדהים ובידע האנציקלופדי שלו.
עמדותיו
ג'יהאד
אבן תיימיה היה ידוע במסירותו לג'יהאד, ואף תמך בפגיעה בחפים מפשע[3], הוא נהג להגיד:
במהלך המלחמה של הממלוכים נגד המונגולים הוציא אבן תיימיה פתווה אשר הכריזה כי ג'יהאד כנגד המונגולים הוא לא רק מותר אלא הוא מצווה דתית מכיוון שהמונגולים אינם מוסלמים אמיתיים. הוא ביסס את ההחלטה שלו על כך שעל אף שהמונגולים המירו את דתם לאסלאם סוני הם עשו זאת בעזרת "חוקי אדם" (יאסה) ולא בעזרת חוק אסלאמי (שריעה) ולכן הם נמצאו למעשה בתקופת ג'אהליה.
חכמי הדת
אבן תיימיה נודע בשפה הבוטה והאלימה שבה הוא השתמש כנגד חכמי הדת אשר לא הסכימו עם דעותיו הקיצוניות. הוא נהג לתאר את אלו שלא הסכימו איתו כשקרנים, חסרי מוסר, ואפילו בורים[4]. חוסר הנימוס שלו התבטא באופן ברור כאשר הוא קרא לאחד מחכמי הדת המוסלמים "חמור", אך ורק מכיוון שאותו חכם דת הוכיח את טעותו של אבן תיימיה[5]. הוא גידף באופן פומבי כמה וכמה מגדולי החכמים באסלאם, כגון אבן ערבי, אימאם אל-ע'זאלי, ופח'ר א-דין א-ראזי, עליהם הכריז "עובדי אלילים יוונים" – אך ורק מכיוון שהיה להם ידע רב בהיסטוריה ובפילוסופיה ובתאולוגיה של יוון העתיקה.
מד'הב
אבן תיימיה טען שמיטב חכמי האסלאם של זמנו הם למעשה צבועים או כופרים[6] רעיונותיו המרכזיים:
- חיזוק עקרון ייחוד האל (בערבית תווחיד(אנ'), קרי תַוְחִיד, توحيد) באסלאם
- הוקעתן של אמונות אשר מקומן לא באסלאם (לפי שיטתו של אבן תיימיה)
- חידוש מחשבה אסלאמית נכונה ומדעים הדומים לה
אבן תיימיה החזיק באמונה ששלושת הדורות הראשונים של האסלאם (הנביא מוחמד, הצחאבה והמאמינים שלהם) הם המודלים הטובים ביותר לחיקוי שיש לאסלאם להציע, וכי דרכיהם ואורחות חייהם, יחד עם הקוראן, מהווים מדריך מושלם לחיים. לפיכך, לדעתו, כל סטייה מאורח חיים זה היא חידוש, וככזה היא אסורה.
פרשנות של הקוראן
הפרשנות של אבן תיימיה לקוראן הייתה מילולית ביותר. הוא תמך באפיונו של אללה - "היו לו יד ופנים, שהוא אהב ושנא, שהוא עלה וירד בזמן שנשאר על הכס אי שם במרומים"[7] מתנגדיו טענו שאבן תיימיה עסק באלילות ותפס את ה"ידיים והרגליים" של אללה בצורה מילולית מדי. אבן תיימיה מצידו התנגד להם וטען כי הידיים והרגליים של אללה לא דומים כלל לידיים והרגליים שניתן למצוא ביצירה. חלק ממקטריגיו המוסלמים טענו כי בדבריו יש סתירה לייחוד האל (توحيد, תווחיד).
סופיות
אבן תיימיה היה מבקר מחמיר ביותר של הסופיות האיסלאמית וטען שהשריעה נוגעת לפשוטי העם כמו לחכמי הדת כאחד. רבים מאמינים כי אבן תיימיה דחה על הסף את האני מאמין שהיה בשימוש אצל רוב הסופים, טענה אשר נתמכת בכתביו אשר קוראים להוקיע הן את האשעריה והן את המועתזילה אשר גרסאות שלה נמצאות היום בשימוש.
שיעה
אמונתו של אבן תיימיה כללה גם תפיסה של האסלאם השיעי בתור כפירה. חלק מאמונה זאת התבטא בפיתוח הפרכה רשמית של השיעיות, חלקה בשימוש אצל מוסלמים סונים עד היום. אבן תיימיה תמך באלימות כנגד מוסלמים שיעים ונאמר שהוא הציג יסודות למאבקים בין הפלגים בעתיד. נוסף על כך הוא דחה את תפיסת השלטון השיעית על בסיס טיעונים של פרשנות מילולית של הקוראן. עמדה ספציפית זאת גרמה לכך שאבן תיימיה ידוע לשמצה בקרב מוסלמים שיעים ולעיתים אף זוכה לתואר נאסיבי (בערבית: ناصبي, כינוי גנאי באסלאם השיעי לאדם שהתנגד לעלי בן אבי טאלב).
לא מוסלמים
אבן תיימיה התנגד נחרצות לשאילה של מנהגים מהנצרות או מדתות לא מוסלמיות אחרות. הוא התנגד לחגיגת יום הולדתו של מוחמד ולבניית קברים סביב קדושים סופים, ואף הכריז על העושים זאת כעל כופרים[8].
מסגדים
מכיוון שהיה תומך נלהב של ייחוד האל (توحيد), התנגד אבן תיימיה לנתינת כל תוקף של קדושה למסגדים כדי שלא יציבו אתגר לקדושת שני המסגדים החשובים ביותר באסלאם (מסגד אל-חראם במכה ומסגד הנביא במדינה), במיוחד לא למסגד אל-אקצא שבירושלים.
מקומו באסלאם וקבלה בחברה
חכמי הדת המוסלמים, הן הסונים והן השיעים, חלוקים בדעותיהם בנוגע לאבן תיימיה. חלקם מחשיבים אותו כאדם שסטה מדרך הישר מפני שהוא טען שלאללה יש תכונות פיזיות כמו ידיים, רגליים, פנים, עיניים, ושהוא אף יושב על כיסא ממש כמו בן אדם[9].
קבוצה אחרת של מלומדים טוענים שאבן תיימיה למעשה כפר באסלאם ושלא ניתן להחשיב אותו כמוסלמי מפני שהוא טען שאסור למוסלמים לבקש עבורם רחמים מאללה. קבוצה שלישית של אנשי דת מוסלמים, הכריזו על אבן תיימיה כעל צבוע, מפני שהוא כתב על עלי אבן אבי טאלב שהוא "לא יוצלח אשר ניסה לזכות בשלטון לשם השלטון ולא לשם הדת". בנוסף לטענותיו על אללה, על המוסלמים בכלל, ועל עלי אבן אבי טאלב, טען אבן תיימיה שגם עות'מאן בן עפאן היה אדם שרצה את השלטון אך ורק למען הנאות חומריות וכלכליות.[10]
מלבד כמה קבוצות של סלפים קיצוניים, כגון המדינה האסלאמית ('דאעש') ואל-קאעידה, רוב חכמי הדת המוסלמים רואים את אבן תיימיה באור שלילי[11].
אבן תיימיה, אשר היה תומך נלהב של הסלפיזם נכלא עקב פתווה שנכתבה על ידי שופטים סונים בשנת 726 לספירה המוסלמית אשר האשימה אותו בעמדות סוטות ולא אורתודוקסיות. ארבעת השופטים שחתמו על הפתווה היו מארבעת המד'הבים הסונים המרכזיים[12]
משנתו של אבן תימייה עומדת בבסיס הוהאביה - אסכולה סונית שמרנית שנוסדה במאה ה-18 - המשמשת כאסכולה האסלאמית השלטת בערב הסעודית.
אבן חג'ר אל-עסקלאני, המלומד המוסלמי הנודע, אמר על אבן תיימיה "הוא אדם שאללה נטש, אדם תועה וסוטה, עיוור וחרש מבחינה רוחנית. שאללה יביא אותו לצדק, ויגן עלינו מהרעיונות והמעשים שלו"[13].
קישורים חיצוניים
- אבן תיימיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Payne, Robert, 1911-1983., The history of Islam, New York: Barnes & Noble Books, 1995, ©1959
- ^ SCHALL, JAMES V., ON ISLAM: a chronological record 2006-2016., [S.l.]: IGNATIUS, 2018
- ^ Hodgson, Marshall G. S., The venture of Islam: conscience and history in a world civilization, Chicago: University of Chicago Press, 1974
- ^ AL-TAFSEER AL-KABIR, MAKTABA ULOOM AL-ISLAMIYA
- ^ Nadwī, Muḥammad Akram., Al-Muḥaddithāt: the women scholars in Islam, Oxford: Interface Publications, 2007
- ^ Lister, Charles R., The Syrian jihad: Al-Qaeda, the Islamic State and the evolution of an insurgency, New York: Oxford University Press, 2016, מסת"ב 978-0-19-046247-5
- ^ האנציקלופדיה לאסלאם ולעולם המודרני, 2004, עמ' 339
- ^ Lynch, Marc, The new Arab wars: uprisings and anarchy in the Middle East, New York: PublicAffairs, 2016, מסת"ב 978-1-61039-609-7
- ^ Hamid, Shadi, Islamic exceptionalism: how the struggle over Islam is reshaping the world, First edition, New York, NY: St. Martin's Press, 2016, מסת"ב 978-1-250-06101-0
- ^ Maher, Shiraz,, Salafi-jihadism: the history of an idea, Oxford University Press, 2016
- ^ Gerges, Fawaz A., ISIS: a history, Princeton University Press, 2016
- ^ Hazleton, Lesley, After the prophet: the epic story of the Shia-Sunni split in Islam, 1st ed, New York: Doubleday, 2009
- ^ Ḥadīth nomenclature primers: Ibn Ḥajar's Chosen thoughts: Ibn Mulaqqin's The memorandum, Islamosaic, 2015
34546155אבן תיימיה