הזצסיון הווינאי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הזצסיון הווינאי (בגרמנית: Wiener Secession) הייתה תנועה של אמנים בתחומי האמנות, האדריכלות והמוזיקה, שנוצרה בשנות ה-90 של המאה ה-19, בגרמניה ובאוסטריה. לראשונה התנועה הופיעה במינכן ב-1892, שם גם קיבלה את השם "הזצסיון במינכן", ולאחריה הופיעה הזצסיון הברלינאי.

קבוצות אחרות היו בדרזדן, בקרלסרוהה, בדיסלדורף, בלייפציג, ובוויימאר. בווינה הוקמה הקבוצה בשנת 1897 על ידי קבוצת ציירים אוסטרים, גרפיקאים, פסלים ואדריכלים, ביניהם יוזף הופמן, קולומן מוזר, אוטו וגנר וגוסטב קלימט. הם התפטרו מאיגוד האמנים האוסטרים במחאה על תמיכתו בסגנונות אמנותיים מסורתיים יותר.

היסטוריה

תנועת הזצסיון הווינאי הוקמה ב-3 באפריל 1897 על ידי האמן גוסטב קלימט, המעצב קולומן מוזר, האדריכלים יוזף הופמן ויוזף מריה אולבריך, מקס קורצוויל, וילהלם ברנציק ואחרים. האדריכל אוטו וגנר הצטרף לקבוצה זמן קצר לאחר הקמתה. המטרות שהוצגו בזמן ההקמה כללו יצירת קשר והחלפת רעיונות עם אמנים מחוץ לאוסטריה, ויכוח על הלאומנות באמנות, חידוש האמנות הדקורטיבית. יצירת "אמנות טוטאלית", המאחדת בין ציור, אדריכלות ואמנות דקורטיבית. ובמיוחד בהתנגדות לשליטת האקדמיה הרשמית לאמנויות של וינה, ומכוני האמנות הרשמיים, באוריינטציה מסורתית להיסטוריציזם.התנועה קיבלה את שמה מתנועת הזצסיון במינכן שנוסדה בשנת 1892. מטרותיה של התנועה החדשה בווינה התבטאו על ידי מבקר הספרות הרמן בהר בגיליון הראשון של כתב העת החדש שפרסמה הקבוצה, המכונה Ver Sacrum. בהר כתב, "האמנות שלנו איננה לחימה של אמנים מודרניים כנגד אלה של פעם, אלא קידום האומנויות נגד הסוחרים שמתייצבים כאמנים ובעלי אינטרס מסחריים שלא לתת לאמנות לפרוח. הבחירה בין מסחר לאמנות היא הנושא העומד על הפרק בסדר היום שלנו. זה לא ויכוח על אסתטיקה, אלא עימות בין שני מצבים רוחניים שונים."[1]

בתחילת דרכה מנה הזצסיון הווינאי כחמישים חברים, ונבחר בה הצייר גוסטב קלימט כנשיאה. חברים מייסדים אחרים כללו את האדריכל יוזף הופמן, המעצב קולומן מוזר, המעצב והאדריכל יוזף מריה אולבריך, והציירים מקס קורצווייל, ואלפונס מוכה הצ'כי[2] שהתגורר בפריס וכבר התפרסם בזכות הכרזות בסגנון הארט נובו שלו. הצייר המבוסס רודולף פון אלט, בן שמונים וחמש, נבחר כנשיא הכבוד של הקבוצה, והוא הוביל משלחת שהזמינה את הקיסר פרנץ-יוזף להשתתף בתערוכה הראשונה.

עקב תמיכתם של אילי הון יהודים באמני הזצסיון, בניגוד לטעם הרווח, כינה המבקר היהודי המומר קרל קראוס את יצירות התנועה בלעג "טעם יהודי" (בצרפתית: Le goût Juif).[3]

בית הזצסיון הווינאי

פעילות

לקבוצה לא היה סגנון צורני אחיד, אלא שאיפה משותפת ליצור אמנות המנותקת מן העבר הקלאסיציסטי ומן האקדמיה האוסטרית לאמנות.[4]

הפרויקט האדריכלי הראשון של הזצסיון הווינאי היה יצירת חלל תצוגה שיביא אמנים בינלאומיים ותנועות אמנות לווינה. האדריכל היה יוזף מריה אולבריץ', תלמידו של אוטו וגנר. בשנת 1897 הוקם בווינה 'בית הזצסיון', בתכנונו של האדריכל יוזף מריה אולבריך. על הבניין חרוטה הכתובת: "לכל עידן האמנות שלו, ולאמנות את חירותה". בתוך הבניין יצר גוסטב קלימט עבודות עמוסות במוטיבים קישוטיים, גאומטריים וצמחיים.

בניין הגלריה והכיפה שלה, עם אפריז פיסולי מעל הכניסה, במרכז וינה, הפך לסמל התנועה. זו הייתה הגלריה הראשונה לאמנות מודרנית בעיר. היא עזרה להפוך את האימפרסיוניסטים הצרפתים ואמנים מדרנים אחרים למוכרים לציבור הווינאי.

תערוכת הזצסיון בשנת 1902 שתוכננה על ידי יוזף הופמן הוקדשה ללודוויג ואן בטהובן הייתה מפורסמת במיוחד. במרכז עמד פסל בטהובן מאת מקס קלינגר, סביבו נבנה אפריז בטהובן של קלימט. אפריז קלימט שוחזר וניתן לראות אותו בגלריה.

המגזין של התנועה, "Ver Sacrum", הציג את עבודותיהם הדקורטיביות של חבריה, במסורת האר דקו.באדריכלות של סגנון זה הייתה נטייה לקישוטיות. דוגמה לכך אפשר למצוא במיוליקה-האוס, בניין שתכנן האדריכל אוטו וגנר (Otto Wagner) בווינה, בשנת 1898.

פיצול הזצסיון

בשנת 1899 עזב אולבריך את וינה כדי להצטרף למושבת האמנים בדרמשטאדט. בשנת 1900 הוא קיבל אזרחות פרוסית ולא עבד שוב באוסטריה.

בשנת 1903 הקימו הופמן ומוזר את "הווינר וורקסטשטט" כחברה לאמנויות יפות במטרה לבצע רפורמה באומנויות היישומיות (אומנות ומלאכה). בשנת 1907 הפכו וינר וורקסטאט והופמן באופן אישי לחברים מייסדים של דויטשר וורקבונד.[5]

תוך זמן קצר התגלעה מחלוקת חשובה בתוך הזצסיון הווינאי בין אלה שרצו לתת עדיפות לציירים ולאמנויות היפות המסורתיות, ואחרים, כולל קלימט, הופמן, וגנר, מוזר ואחרים שהעדיפו יחס שווה לאמנויות הדקורטיביות. סכסוך זה הגיע לשיאו בשנת 1905 כאשר צייר בולט בקבוצה, קרל מול, הציע שהקבוצה תרכוש את גלריית מיטקה, כמקום תצוגה לאמנויות המסורתיות. המהלך נתמך על ידי קלימט, וגנר, הופמן, מוזר ואחרים. הנושא הועלה להצבעה על ידי החברים, וקלימט ותומכיו הפסידו בקול יחיד. ב-14 ביוני 1905 התפטרו קלימט, הופמן, מוזר וקבוצת אמנים נוספים מהזצסיון.


אדריכלות

יחד עם ציירים ופסלים, כמה אדריכלים בולטים נקשרו לזצסיון הווינאי, בעיקר יוזף מריה אולבריך אוטו וגנר ויוזף הופמן. בשנים 98–1897 אולבריך תכנן את בניין הזצסיון כדי להציג את האמנות של קלימט וחברי הקבוצה, וכן על ידי אמנים זרים, ביניהם מקס קלינגר, יוג'ין גראסט, צ'ארלס רני מקינטוש וארנולד בוקלין. יוזף הופמן הפך למעצב הראשי של תערוכות בבית התנועה. הכיפה והחזית המסוגננת הפכו לסמל התנועה.

קבוצת אמנים ובהם קולומן מוזר, עותמר שימקוביץ, יוז'ה פלצ'ניק ואחרים, בניהולו של האדריכל אוטו וגנר, עיטרה שני בנייני דירות שתכנן וגנר. בנייני לינקה וינזיילה בשנים 1898–1899. הבניין ב Linke Wienzeile 40 ידוע בשם Majolikahaus או בית Majolica. חזיתו מכוסה כולה במג'וליקה, או אריחי חרס צבעוניים בעיצוב פרחוני. קישוטי החזית בארט נובו נעשו על ידי תלמידו אלואה לודוויג הבניין האחר, לינקה ווינזה 38, ידוע כבית עם מדליונים בגלל עיצובו של מדליוני טיח מוזהבים של תלמידו של וגנר ומשתף פעולה תכוף, קולומן מוזר. העיטור הקודם הוסר אך הוחזר מאוחר יותר.

בתקופה זו בנה אוטו וגנר גם תחנות מסוגננות להפליא עבור מערכת התחבורה העירונית החדשה בווינה, ה-Stadtbahn, שהפכה גם לסמלים של סגנון הזצסיון. המפורסמת שבהן היא תחנת קרדלפלאץ סטאדטבאהן במרכז וינה, יוזף מריה אולבריך היה משתף הפעולה שלו בפרויקט זה. הסגנון של מבנים אלה סימן מעבר לכדי צורות גאומטריות יותר, ותחילת המודרניזם.

הבניינים המאוחרים יותר של ואגנר שנבנו לאחר 1899, כולל כנסיית סנט ליאופולד (1902–1907) ובמיוחד בנק הדואר האוסטרי (1903–1906, הוארך בשנים 1910–1912), היו בעלי קווים ישרים וצורות גאומטריות, שימוש מדהים חדש חומרים, כגון בטון מזוין ואלומיניום, ומינימום קישוט בחזית או בפנים.

עבודתו של יוזף הופמן הראתה גם מעבר הדרגתי הרחק מעיצובים פרחוניים וקווים עקומים. בבניין הידוע ביותר שלו, פאלה סטוקלט בבריסל, היה מגדל של צורות מוערמות, קישוט מינימלי בחזית, זוויות ישרות ועיצובים גאומטריים. האלמנטים היחידים בארט נובו היו ציורי הקיר של גוסטב קלימט. פאלה סטוקלט הדגים בצורה הטובה ביותר את המעבר של הופמן מארט נובו למודרניזם.

גלריית בניינים

שנים מאוחרות יותר

הזצסיון המשיכה לתפקד לאחר עזיבתם של קלימט, הופמן, וגנר ותומכיהם, והציגה תערוכות קבועות בבניין הזצסיון, אך חסרה להם מקוריות והתרגשות של התקופה הקודמת. המעצב פיטר בהרנס הפך לחבר בזצסיון בשנת 1938.

כמו בגרמניה, שאמני הזצסיון נרדפו והוחרמו, ועבודתם סולקה מהמוזיאונים, כך היה גם בווינה. בתקופת שלטונו של היטלר והנאצים הושמד בניין הזצסיון כסמל לאמנות מנוונת, אך שוחזר בצורה נאמנה אחרי המלחמה.

בשנת 1945, לאחר המלחמה, הצטרף הופמן שוב לזצסיון הווינאי, התנועה האמנותית ממנה הוא, קלימט וגנר פרשו באופן דרמטי בשנת 1905. הוא נבחר לנשיא התנועה בין 1948 ל-1950. תנועת הזצסיון הווינאי ממשיכה לפעול גם בהווה, ומקיימת תערוכות קבועות.

אמנים בתנועת הזצסיון הווינאי

ראו גם

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה


הערות שוליים

  1. ^ The Vienna Secession Movement Overview, The Art Story
  2. ^ Vereinigung Bildender Künstler Österreichs Secession [Hrsg.: Ver sacrum: Mittheilungen der Vereinigung Bildender Künstler Österreichs (1.1898)], digi.ub.uni-heidelberg.de (בגרמנית)
  3. ^ אן-מרי אוקונור, האשה בזהב, הוצאת ידיעות אחרונות, 2013 עמ' 75
  4. ^ Exhibition catalogues of the Vienna Secession in the digital library of Belvedere, Vienna, digitale-bibliothek.belvedere.at
  5. ^ Wiener Werkstaette, web.archive.org, ‏2006-02-23


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

הזצסיון הווינאי30337629

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הזצסיון_הווינאי&oldid=1948042"