תרועה לישראל

תרועה לישראל היא יצירה קצרה שכתב המלחין הישראלי פאול בן-חיים בשנת 1950. לדברי יהואש הירשברג היצירה היא "המנון מפואר להגשמה הציונית המדינית".^[1]

היצירה נכתבה בתחילה עבור תזמורת צה"ל על פי הזמנת מנצחה דאז שלום רונלי-ריקליס ועובדה מיד אחר כך לתזמורת סימפונית מלאה. בשל היותה יצירה קצרה המתאימה לפתיחת אירועים לאומיים חגיגיים זכתה "תרועה לישראל" למספר גדול של ביצועים ואף הייתה היצירה הראשונה של בן חיים שהוקלטה על ידי התזמורת הפילהרמונית הישראלית. האווירה הכללית בארץ בשנת 1950 התאימה לחיבור יצירה חגיגית בסגנון המארש. הניצחון הצבאי במלחמת השחרור הקשה, הביא להרגשת גאווה ברוחו ובכוחו של צה"ל והאירוע המרכזי בימי העצמאות הראשונים של המדינה היה מצעד צבאי. אלא שבן חיים לא חיבר שיר לכת אלא המנון.

מבנה היצירה

היצירה בנויה על נושא מלודי ארוך החוזר על עצמו שוב ושוב מתוך הגברה מתמדת בעוצמה ובמתח עד לשיא נרגש. הנושא כתוב במשקל זוגי, במבנה ריתמי-סימטרי ומאורגן על פי דגם של מוזיקה גרמנית רומנטית. בגרסה התזמורתית מבוסס התזמור בעיקר על כלי קשת במרקם עשיר ומלא ואופייה החגיגי של היצירה שומר על הוד והדר, ללא כל רעשנות חיצונית העלולה לחדור ליצירות מסוג זה, כמו למשל בפתיחה 1812 מאת צ'ייקובסקי. ביטוי לכוחה הישיר של היצירה ניתן כאשר ניגנה תזמורת הגדנ"ע בשעתה את היצירה בתחרות תזמורות נוער בעיר קרקראדה שבדרום מזרח הולנד - וזכתה שם בפרס הראשון ברציפות במשך שנים אחדות. תושבי קרקראדה קיבלו את היצירה בהתרגשות והתזמורת שבה וניגנה את היצירה לבקשת הקהל המקומי שנה אחרי שנה, גם כאשר היצירה לא נכללה התוכנית הרשמית של התחרות.