תקשורת פוליטית (תחום מחקר במדעי החברה)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תקשורת פוליטית היא תחום מחקר אקדמי השייך למדעי החברה ועוסק במשולש היחסים הדינמי וההדדי שבין שחקנים פוליטיים, אמצעי תקשורת המונים והציבור. שחקנים פוליטיים הם כל מי שפועלים לשינוי החלוקה של משאבים חברתיים במחסור (כוח, זכויות, תקציבים, חקיקה, תקנות וכו') כדוגמת חברי כנסת, התארגנות ציבורית של יחידים וקבוצות, וארגונים חוץ-פרלמנטריים. [1] [2][3] [4] [5] [6]

אמצעי תקשורת ההמונים אינם יכולים לסקר באופן שווה וביסודיות את כל השחקנים הפוליטיים הפועלים בנושאים שעל סדר היום.[7] שגרת העבודה העיתונאית - מיון, ניסוח, הדגשה וטשטוש, פרשנות, חיבור להקשר רחב, קביעת בולטות וכדומה - משפיעה בדרכים מגוונות על אמון הציבור ותפישת המציאות בדעת הקהל גם כשערוץ התקשורת הוא ישות כלכלית ביסודו וללא מטרות פוליטיות כשלעצמן בין אם מוצהרות ובין אם חבויות.[8] [9] [10] [11]

השאיפה של חוקרי תקשורת פוליטית היא לבחון שאלות כגון מי מצליחים לזכות בסיקור תקשורתי ובזכות מה, מי מצליחים לספר את הסיפור מנקודת המבט שלהם ומדוע, מי מושפעים מאופן הסיקור ומה משפיע עליהם. הבטים נוספים כוללים למשל כיצד אנשים בוחרים מקורות מידע בנושאים פוליטיים, את מאפייני ההשפעה של מידע זה ומהן התוצאות הפוליטיות-חברתיות שניתן לייחס להשפעה זו.

אתגרים מחקריים בחקר תקשורת פוליטית

האתגר המתודולוגי של מחקר התקשורת הפוליטית הוא תיאור והוכחה של קשרים בין שחקנים פוליטיים, התקשורת והציבור. כל קודקוד במשולש היחסים הזה הוא עולם מורכב ומרובד, ולכל קודקוד השפעה על שני הקודקודים האחרים. מטבעם של מדעי החברה, לכל המרכיבים מגוון של הגדרות והנחות יסוד גם בהתאם לתחום המחקר (תקשורת המונים, מדע המדינה, אינטרנט וחברה, כלכלה פוליטית, יחסים בינלאומיים, פסיכולוגיה פוליטית, לימודי מגדר, ואחרים) וגם בהתאם לאסכולות ותאוריות שונות בתוך כל תחום. רשתות חברתיות מקוונות כמו פייסבוק וטוויטר לדוגמה, לא תחשבנה אמצעי תקשורת המונים על פי כל ההגדרות, אף על פי שהמונים חשופים אליהם. אתגר מחקרי נוסף במחקרים כמותניים בכלל ובמתודולוגיה ניסויית בפרט טמון בתרגום מרכיבי משולש היחסים למשתנים מדידים לטובת בחינה סטטיסטית של קשרים והרכבת מודל של שרשרת תהליכים. אף על פי שלא ניתן לכלול את כל המורכבות הזאת בפרויקט מחקר אחד והמסקנות שניתן להסיק ממחקרי תקשורת פוליטית מוגבלות לתנאים הספציפיים של כל מחקר - ככל שגדל מאגר המחקרים ניתן להרחיב את ההכללות לגבי התופעות הנחקרות כפי שקורה בתחומי מחקר רבים.

עידן הטכנולוגיה הדיגיטלית בחקר תקשורת פוליטית

למורכבות הטרום-דיגיטלית בחקר תקשורת פוליטית התווסף עולם שלם של מכשירים המחוברים באופן אלחוטי לרשת האינטרנט, תוכנות, אפליקציות ורשתות חברתיות ששינו לחלוטין את הדרכים שבהן מידע מיוצר, משודר ומופץ. במקביל פותחו כלי מחקר דיגיטליים ומחשבים בעלי כוח חישוב רב המאפשרים לחוקרים לנתח כמויות מידע גדולות ולבחון תאוריות שלא ניתן היה לבדוק בלעדיהם.

עם הופעתם של הפיתוחים הדיגיטליים בעשור הראשון של המאה ה-21, נחלקו התחזיות לגבי הפוטנציאל הגלום בהם לשנות מן היסוד את יחסי הכוחות המסורתיים בזירה התקשורת הפוליטית לשלוש אסכולות כלליות. הסייבר-אופטימסטיים, בקצה אחד של הסקאלה, ציפו שהטכנולוגיה תשנה באופן מהותי את מאזן הכוח לטובת השחקנים שבעבר היה להם פחות כוח מובנה הודות לעלות הנמוכה של גיוס קהילות פעולה שיתופיות בקנה מידה גדול שיקדמו צדק חברתי-כלכלי-פוליטי ללא צורך בניהול מרכזי.[12] [13] [14] [15] [16] [17] בקצה השני, התריעו הסייבר-פסימיסטים (אנ') שהטכנולוגיה הדיגיטלית תשמש למעקב, פיקוח, מישטור, צנזורה, הפצה של פרופגנדה ודיכוי של כל סימן קטן ביותר של התנגדות ועימות.[18] [19] ואילו הסייבר-סקפטים התמקמו באמצע עם עמדה לפיה זירה פוליטית השתתפותית זולה וקלה היא אכן מקפצה יעילה למטרות מסוימות כמו שיתוף, בניית קהילה, גיוס תרומות, עצומות, וארגון הפגנות אבל הפוטנציאל הגלום בה מוגבל עקב עומס של מסרים, העדר יכולת להגיע לקונצנזוס מבעד לשטפון הביטויים האישיים, ונטיה של אנשים לצאת ידי חובה על גבי מקלדת במקום להקריב מעצמם ולהתחייב לפעילות שטח.[20] [21]

על פניו נראה שהטכנולוגיה הדיגיטלית אכן הפילה את המחסומים שהפרידו בעבר בין הציבור לבין פוליטיקאים ובין הציבור לבין תקשורת ההמונים. אזרחים יכולים לתקשר ישירות דרך הרשתות עם ראש הממשלה, שרים, חברי כנסת, ומוסדות המדינה וכשהמסר ויזואלי או ויראלי הוא יתפוס את תשומת הלב של טלוויזיה, רדיו, ועיתונות.[22] [23] [24] מה גם שחיבור לאינטרנט הוא כל שנדרש לשידור חי ישירות מזירת התרחשות ללא התערבות בזמן אמת של גופים רשמיים או עיתונאיים. במציאות שכזו קל לאמץ את התחושה שהטכנולוגיה איזנה את יחסי הכוחות הטרום-דיגיטליים במשולש היחסים שחקנים פוליטיים, תקשורת, ציבור אבל הממצאים המחקריים נוטים להיות מסויגים יותר ונחרצים פחות.[25] [26] [27] [28] [29] [30] [31] [32] [33] [34] [35] [36]

על אף השפע הדיגיטלי, קשה להשפיע על סדר פוליטי-תקשורתי-חברתי קיים אפילו בדמוקרטיות ליברליות והצלחה בכך נשארה תלויה במגוון משתנים ישירים ועקיפים. עבור חוקרי תקשורת פוליטית מדובר בפאזל מרתק וחשוב לפירוק והרכבה.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • גלילי-צוקר, א. (2008). פוליטיקה תקשורתית בת זמננו: אזרחות מקוונת. רמות הוצאה לאור.
  • Wolfsfeld, G. (2011). Making sense of media and politics: Five principles in political communication. New York: Routledge.
  • Chadwick, A. (2013). The hybrid media system. Oxford, England: Oxford University Press.
  • McNair, B. (2007). An introduction to political communication (4th ed.). London & New York: Routledge.
  • (Kaid, L.L.E (Ed.). (2004). Handbook of of Political Communication Research. New Jersey: Lawrence Erlbaum Associates (PDF Download

הערות שוליים

  1. ^ Easton, D. (1965), A framework for political analysis, Englewood Cliffs N.J: Prentice-Hall
  2. ^ Wolfsfeld, G. (2011), Making sense of media and politics: Five principles in political communication, New York: Routledge
  3. ^ Gamson, W., & Wolfsfeld, G. (1993), Movements and media as interacting systems, Annals of the American Academy of Political and Social Science, 582, 114-125
  4. ^ Graber, D.A. (2005), Political communication faces the 21st century., The Journal of Communication, 55(3), 479-507 doi: 10.1111/j.1460-2466.2005.tb02682.x
  5. ^ McNair, B. (2007), An introduction to political communication (4th ed.), London & New York: Routledge
  6. ^ Bennett, W., & Segerberg, A. (2013), The logic of connective action: Digital media and the personalization of contentious politics, Cambridge, England: Cambridge University Press
  7. ^ Cook, T. E. (2006), The news media as a political institution: Looking backward and looking forward, Political Communication, 23(2), 159 doi: 10.1080/10584600600629711
  8. ^ Gans, H. J. (1979), Deciding what’s news, Evanston: Northwestern University Press
  9. ^ Entman, R. M. (2004), Projections of power, Chicago: The University of Chicago Press
  10. ^ Iyengar, S. (1991), Is anyone responsible? How television frames political issues, Chicago: The University of Chicago Press
  11. ^ Livingston, S., & Bennett, L. (2003), Gatekeepting, indexing and live-event news: Is technology altering the construction of news?, Political Communication, 20, 363–380 doi: 10.1080/10584600390244121
  12. ^ Shirky, C. (2008), Here comes everybody, New York: Penguin Books
  13. ^ Clay Shirkey TED Talk: How social media can make history
  14. ^ Benkler, Y. (2006), The wealth of networks: How social production transforms markets and freedom, New Haven: Yale University Press
  15. ^ Yochai Benkler TED Talk: The new open source economics
  16. ^ Bennett, L. W. (2012), The personalization of politics: Political identity, social media, and changing patterns of participation., Annals of the American Academy of Politcal and Social Science, 644, 20–39 doi: 10.1177/0002716212451428
  17. ^ Bennett, W., & Segerberg, A. (2013), The logic of connective action: Digital media and the personalization of contentious politics, Cambridge England: Cambridge University Press
  18. ^ Morozov, E. (2011), The Net delusion: The dark side of Internet freedom, United States: PublicAffairs
  19. ^ Evgeny Morozov TED Talk: How the Internet aids dictatorships
  20. ^ Gladwell, M. (2010). Small change: Why the revolution will not be tweeted. The New Yorker. Retrieved from http://www.newyorker.com/reporting/2010/10/04/101004fa_fact_gladwell
  21. ^ Sifry, M. (2014), The big disconnect: Why the Internet hasn’t transformed politics (yet), New York: OR Books
  22. ^ Chadwick, A. (2011), The Political Information Cycle in a Hybrid News System: The British Prime Minister and the "Bullygate" Affair, The International Journal of Press/Politics Volume: (1): 3-29 doi: 10.1177/1940161210384730
  23. ^ Chadwick, A. (2013), The hybrid media system, Oxford, England: Oxford University Press
  24. ^ Andrew Chadwick (YouTube) on the Hybrid Media System
  25. ^ Larsson, A. O. (2013), “Rejected bits of program code”: Why notions of “Politics 2.0” remain (mostly) unfulfilled., Journal of Information Technology & Politics, 10, 72–85 doi: 10.1080/19331681.2012.719727
  26. ^ Reich, Z. (2018), The decline in orally negotiated news: Revisiting (again) the role of technology in reporting., New Media & Society, 20(11), 4116-4134 doi: 10.1177/1461444818768064
  27. ^ Adey, S., Farrel, H., Lynch, M., & Sides, J. (2010)., Blogs and bullets: New media in contentious politics., United States Institute of Peace
  28. ^ Bimber, B. (2014), Digital media in the Obama campaigns of 2008 and 2012: Adaptation to the personalized political communication environment, Journal of Information Technology & Politics, 11, 130-150 doi: 10.1080/19331681.2014.895691
  29. ^ Fernandes, J., Giurcanu, M., Bowers, K. W., & Neely, J. C. (2010), The writing on the wall: A content analysis of college students’ Facebook groups for the 2008, Mass Communication and Society, 13, 653–675. doi: 10.1080/15205436.2010.516865
  30. ^ Hooghe, M., Vissers, S., Stolle, D., & Maheo, V. (2010), The Potential of Internet mobilization: An experimental study on the effect of Internet and face-to-face mobilization efforts, Political Communication, 27(4), 406–431. doi: 0.1080/10584609.2010.516799
  31. ^ Xenos, M. ., & Moy, P. (2007), Direct and differential effects of the Internet on political and civic engagement, Journal of Communication, 57, 704–718 doi: 10.1111/j.1460-2466.2007.00364.x
  32. ^ Wright, S. (2015), Populism and Downing Street e-petitions: Connective action, hybridity and the changing nature of organizing, Political Communication, 32, 414–433 doi: 10.1080/10584609.2014.958256
  33. ^ Wojcieszak, M., & Mutz, D. C. (2009), Online groups and political discourse: Do online discussion spaces facilitate exposure to political disagreement?, Journal of Communication, 59, 40–56 doi: 10.1111/j.1460-2466.2008.01403.x
  34. ^ Southern, R. (2014)., Is Web 2.0 providing a voice for outsiders? A comparison of personal web site and social media use by candidates at the 2010 UK general election, Journal of Information Technology & Politics, 12(1), 1–17 doi: 10.1080/19331681.2014.972603
  35. ^ Gil de Zúñiga, H., Veenstra, A., Vraga, E., & Shah, D. (2010)., Digital democracy: Reimagining pathways to political participation., Journal of Information Technology & Politics, 7(1) 36-51 doi: 10.1080/19331680903316742
  36. ^ Fortunati, L., Sarrica, M., O’Sullivan, J., Balcytiene, A., Harro-Loit, H., Macgregor, P., De Luca, F. (2009), The Influence of the Internet on European journalism., Journal of Computer-Mediated Communication, 14, 928–963. doi: 10.1111/j.1083-6101.2009.01476.x
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

27123648תקשורת פוליטית (תחום מחקר במדעי החברה)

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=תקשורת_פוליטית_(תחום_מחקר_במדעי_החברה)&oldid=942492"