תקרובת עבודה זרה
| תלמוד בבלי | מסכת עבודה זרה, דף ל"ב עמוד ב' ו-דף נ' ו-דף נ"א עמוד ב' ו-דף ס' עמוד ב' |
|---|---|
| משנה תורה | הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק ג', הלכה ד' ; משנה תורה לרמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאות, פרק ו', הלכה ב' |
| שולחן ערוך | שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קל"ט, סעיפים א'–ג' שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קנ"ה, סעיף ב' |
| ספרי מניין המצוות | רמב"ם לא תעשה כ"ה |
תקרובת עבודה זרה הוא דבר שהוקרב לעבודה זרה, ובשל כך נאסר בהנאה.
האיסור
נחלקו הראשונים מה מקור האיסור על תקרובת עבודה זרה.
- הרמב"ם כותב בספר המצוות [1]: ”שהזהירנו מחבר דבר מעבודה זרה אל ממוננו אבל נרחק ממנה ומבתיה ומכל מה שיוחס אליה, והוא אמרו ולא תביא תועבה אל ביתך, ומי שנהנה בדבר ממנה חייב מלקות, וכבר בארו בסוף מכות שמי שבשל בעצי אשרה לוקה שתים, אחת משום לא תביא תועבה אל ביתך ואחת משום ולא ידבק בידך”.
- הרמב"ן[2] חולק על דעתו שיש בדבר שני לאוין, ולפי הרמב"ן מקור האיסור מהתורה מובא בדברי הגמרא[3] רב גידל אמר רבי חייא בר יוסף אמר רב: מנין לתקרובת עבודת כוכבים שאין לה בטילה עולמית? שנאמר: "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים", מה מת אין לו בטילה לעולם, אף תקרובת עבודת כוכבים אין לה בטילה לעולם.
בשולחן ערוך[4] הביא שני שיטות אם יש דין יהרג ואל יעבור בדין תקרובת עבודה זרה וכותב הש"ך שהסכמת הפוסקים היא להקל, וכן נוטים דברי המחבר, אבל דעת הגר"א שגם בזה יש דין יהרג ואל יעבור[5]
גדר האיסור
בגדר האיסור אמרו בברייתא[6]:”אילו נאמר זובח יחרם הייתי אומר בזובח קדשים בחוץ הכתוב מדבר, תלמוד לומר לאלהים, בזובח לעבודת כוכבים הכתוב מדבר, אין לי אלא בזובח מקטר ומנסך מניין תלמוד לומר בלתי לה' לבדו ריקן העבודות כולן לשם המיוחד”. ומכאן שכל עבודה שנעשית בבית המקדש לשם ה', נחשבת כעבודה זרה ואוסרת את הקרבן המוקרב.
אך בגמרא[7] קובעים חז"ל כי מלבד זאת כל עבודה זרה שעובדים אותה כדרך עבודה זרה נחשבת כעבודה: אמר רב יהודה אמר רב. עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל שבר מקל בפניה חייב זרק מקל בפניה פטור.
מחלוקת הראשונים בשבירת מקל
ביארו הראשונים שם[8]: שלמרות אדם העובד זרה חייב בשני אופנים, בין אם היא עבודה כעין עבודת פנים, גם אם היא שלא כדרך עבודת העבודה זרה, כגון זובח בהמה למרקוליס, שנלמדה מזובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. ובין אם עובד כדרך אותה עבודה זרה אע"פ שהוא שלא כדרך פנים, כגון זורק אבן למרקוליס, ונלמדה מאיכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם, הרי שתקרובת עבודה זרה היא רק אם התקרובת הוקרבה לפני העבודה זרה "כעין עבודת פנים"[9], דהיינו אחת משתי האפשרויות: 1) הקרבה כעין עבודות ההקרבה בבית המקדש, דהיינו שחיטה או זריקת דם או הקטרה באש. 2) עבודה שיש בה כעין שחיטה, כגון הזורק מקל לפניה לשבר את המקל.[10].
ונחלקו הראשונים בדין האפשרות השניה הנזכרת: מה דין אדם העושה כעין עבודה כעין העבודות בבית המקדש, כגון זביחה, דהיינו ששובר לפניה מקל, אבל אין דרף העבודה זרה בכך. לפי רש"י שבירת מקל נחשבת כעין זביחה רק אם עבודתה בכך, ולפי הראב"ד במקרה של שבירת מקל או כל פעולה של שבירה לכבוד הקרבן חייב גם אם אין עבודתה בכך[11]. להלכה פסק הרמב"ם כרש"י[12] והראב"ד פסק כדעה השניה. הבית יוסף בשולחן ערוך[13] פסק כדעת הראב"ד, ואילו השפתי כהן[14] פסק כדעת הרמב"ם והוכיח שכן דעת התוספות.
בפניה
בשולחן ערוך כתב מספר תנאים לאיסור תקרובת: א. איסור ההנאה החל על תקרובת הוא רק אם הוא בפניה וכלשון הגמרא "שבר מקל בפניה". וכך נפסק בשולחן ערוך: [15] ”עבודת כוכבים אסורה בהנאה.... ותקרובתה, משהביאו לפניה ועשה ממנו תקרובת, נאסר”.2. איסור תקרובת החל הוא רק "כעין פנים" דהיינו עבודה הדומה לעבודות בית המקדש, או אם היא כדרך עבודתה, ויש בה שבירה או השחתה: ”ואיזהו תקרובת... כל שכיוצא בו קרב על גבי מזבח, כמו כל מיני מאכל, כגון בשר, שמנים וסלתות, מים ומלח, אם הניחו לפניה לשם תקרובת, נאסר מיד. אבל דבר שאין מקריבין ממנו בפנים, אינו נאסר אלא א"כ עשה ממנו כעין זביחה או כעין זריקה המשתברת, והוא דרך לעבדה באותו דבר, אף על פי שאין דרך לעבדה בזה הענין. כיצד, עבודת כוכבים שעובדים אותה שמקשקשים לפניה במקל ושיבר מקל לפניה, נאסר, מפני ששבירת המקל דומה לזביחה”. וזאת למרות שהאיסור הוא גם על כל פעולה שעובד את העבודה זרה דרך עבודתה, גם אם אין זה כעין פנים.
טומאתה
נחלקו התנאים בדין טומאת תקרובת עבודה זרה. לפי רבי יהודה בן בתירא תקרובת עבודה זרה מטמאת בטומאת אוהל[16], ולפי חכמים היא מטמאת רק בטומאת מגע. להלכה פסק הרמב"ם[17] כחכמים. אך גם לפי רבי יהודה בן בתירא אין נפקא מינה בזמן הזה, שכולנו טמאי מתים, ולמרות שתקרובת עבודה זרה הוקשה למת, אין זה אלא לענין טהרות ולא לענין טומאת כהנים[18]. טומאה זאת נדחית בציבור, ככל הטומאות[19].
פולמוס הפיאות
ערך מורחב – פולמוס הפאות מהודו
בשנת תשס"ד התעורר פולמוס בענין הפאות הנכריות, לאחר שנטען שחלק גדול או רוב הפאות בעולם מקורם בהודו. לטענת האוסרים רוב מוחלט של הפיאות בעולם מקורם בהודו, דבר המוכחש על ידי המתירים.
בין השאלות שהתעוררו, הם יסודות בהלכות תקרובת עבודה זרה:
- הגדרת מעשה הגילוח: האם גילוח השערות הוא "כעין פנים" - מעשה הדומה לשחיטה, או שמא אין זה דומה לשחיטה כיון שהמטרה אינה ההתגלחות עצמה אלא מסירת השערות לאליל.
- כוונת המתגלחים: מה כוונת המתגלחים בגילוחם, האם להקריב את השערות לפני האליל - דבר האוסר אותו בתקרובת עבודה זרה או שמא לנוול את עצמם וממילא אין בו איסור. ישנם גרסאות המוסרות על כך שחלק מהמתגלחים מספרים על כך שאותו אליל נפצע בראשו ממכת גרזן ונשרו לו חלק משערותיו, לכן הוא זקוק לאותם שערות והוא הבטיח שיגמול טוב לאותם שיעניקו לו שערות כדי שיוכל לכסות את הצלקת שבראשו. לפי זה יתכן שההתגלחות מהווה קרבן, כיון שהיא מעניקה לאותו עבודה זרה את צרכיו. גרסאות אחרות טוענות שרק חלק קטן מהמתגלחים מאמינים לבדיה, ורובם מתגלחים כדי לנוול את עצמם, או כהכנה לביאה לקראת האליל, מה שאין אוסר את השערות. בפרסומים רשמיים של בית העבודה זרה מטרת ההתגלחות היא מעשה רוחני לנוול את האדם לכבוד האליל[20]. כמו כן לטענת המתירים לא יתכן שמטרת השערות הוא להקריב קרבן לאליל כיון שלפי אמונתם כל דבר היוצא מגוף האדם ובפרט שערות הם דבר מאוס, ועוד שאם כן למה מתגלחים לגמרי לאחר שכבר העניקו את השערות והניחו אותם במקום המיוחד לכך[21].
- בפניה: המתירים מסתמכים גם על כך שמבואר בטור ושו"ע שבין תקרובת של מיני מאכל הקרבים על המזבח בפנים, ובין שבירת מקל, תקרובת נחשבת לכזאת רק אם היא בפניה[22]. קיימת הסכמה [23] שההסתפרות היא מעשית לא בבית התיפלה המיוחד אל העבודה זרה, שכן הבית המיועד להסתפרות רחוק 3 שעות רגלית מבית העבודה זרה, אלא שהאוסרים טוענים שיש פסל במקום ההסתפרות (למרות שלא ברור אם יש קשר בין התמונות של הפסל לבין ההתגלחות לשמו של אותו אליל שאיבד את שערותיו).
הערות שוליים
- ^ מצות לא תעשה - מצוה כה
- ^ בהשגותיו על ספר המצוות
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף נ' עמוד א'.
- ^ יורדה דעה סימן קנה סיף ב'
- ^ ראה בתשובתו של רבי משה שטרנבוך קובץ אור ישראל תמוז תשס"ד ד' (לו) עמ' כה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ס' עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף נ' עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף נ"א עמוד ב'.
- ^ רש"י ע"ז נ' ע"ב ד"ה אינה נאסרת "דלא הוי תקרובת אלא מידי דכעין פנים". ר"ן על הרי"ף כג ע"א ד"ה וגרסינן תו
- ^ ראה בטור ושו"ע יו"ד סי' קלט ס"ג: "תקרובת כל שכיוצא בו קרב על גבי מזבח כמו כל מיני מאכל, כגון בשר שמנים וסלתות מים ומלח, אם [(לשון הטור) עשה ממנו תקרובת ש] הניחו לפניה לשם תקרובת, נאסר מיד. אבל דבר שאין מקריבין ממנו בפנים, אינו נאסר אלא א"כ עשה ממנו כעין זביחה או כעין זריקה המשתכרת, והוא דרך לעבדה באותו דבר, אף על פי שאין דרך לעבדה בזה הענין. כיצד עבודה זרה שעובדים אותה שמקשקשים לפניה במקל ושיבר מקל לפניה נאסר, מפני ששבירת המקל דומה לזביחה
- ^ ריטב"א על עבודה זרה נ א
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק ג', הלכה ד': ספת לה צואה או שניסך לה עביט של מי רגלים חייב שחט לה חגב פטור אלא א"כ היתה עבודתה בכך, וכן אם שחט לה בהמה מחוסרת אבר פטור אלא אם כן היתה דרך עבודתה בכך עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל שבר מקל בפניה חייב ונאסרת
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קל"ט, סעיף ג'.
- ^ שם
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קל"ט, סעיפים א'–ג'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ל"ב עמוד ב'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאות, פרק ו', הלכה ב'.
- ^ אגרות משה יורה דעה סימן רנ
- ^ בית מאיר הלכות חנוכה סימן תר"ע
- ^ יקם שערה לדממה עמ' 26
- ^ יקם שערה לדממה עמ' 27-28
- ^ שו"ת הרשב"א חלק ד' סימן קפ. ובר"ן על הרי"ף (דפוס ווילנא כג:): "חוץ לקלקלון ליכא למיחש לתקרובת שאין מקריבין חוצה לה". וברש"י מד ע"ב (פעמיים): אין הקדש לע"ז עד שיקריבנה לפניה בתקרובת. ובריטב"א לב ע"ב: והיוצא אסור. גרסינן בירושלמי והיוצא אסור כשהכניסו לקלקלין כו'. ובסנהדרין ס"ב ע"א: "הנה, אבות: זיבוח קיטור ניסוך והשתחואה. מהנה, תולדות: שבר מקל לפניה".
- ^ המובאת ברוב התשובות העוסקות בענין זה, כמו למשל בתשובתו של החיד"א וייס, ובתשובתו של הגר"מ שטרנבוך, וראה גם האם מותר לחבוש פאה נכרית מהודו? באתר "פורטל דף היומי"