פולמוס הפאות מהודו
פולמוס הפאות מהודו הוא פולמוס שהתעורר בשנת תשס"ד בענין כשרות הפאות הנכריות, לאחר שנטען שחלק גדול או רוב הפאות בעולם מקורם בבית עבודה זרה השוכן בטירופטי שבהודו ודינם כדין תקרובת עבודה זרה. לטענת האוסרים רוב מוחלט של הפיאות בעולם מקורם בהודו, דבר המוכחש על ידי המתירים.
היסטוריה
בשנת תשס"ד (2004) פורסם שמקור השערות המיובאים לארץ, ואשר מהם מיוצרים רוב הפיאות הנכריות בארץ, הוא בבנין גדול השייך לבית עבודה זרה עתיק בעיר טירופטי שבהודו, הפועל מאות שנים במדינה זאת. במקום מסתפרים בפועל 15- 20 אלף איש ביום מתוך 40- 60 אלף איש הבאים לבקר בבית העבודה זרה המרכזי, שם שוכן הפסל. לאחר ההתגלחות צועדים המתגלחים מהלך 3 שעות רגלית עד לביקור בחדר הפסל.
פורסמו תיעודים ממקום ההתגלחות, וכן עדויות רבות. לפיהם אלפי אנשים ממתינים מדי יום בבנין גבוה בן 3 קומות, לגילוח שערותיהם. כל מי שתורו מגיע יושב מול הספר, והספר מגלחו. לאחר שהספר קושר את השערות המתאימות לשיווק, הוא מסיים את הגילוח עד שראשו של המגולח נקי מכל שיער. השערות מונחות בכלי מיוחד לשמו של העבודה זרה ומכונה "הינדו", ולאחר מכן נאסף על ידי עובדי המקום ונמסר לשיווק ברחבי העולם. חלק קטן מאוד מהמבקרים גם לוקחים קומץ קטן מהשערות לקראת הביקור בחדר הפסל.
לאחר פרסום הטענות מספר שליחים נסעו למקום כדי לבדוק את הטענות. אחד מהם הוא אמיר דרומי שהעיד לפני בית הדין של הרב משה שטרנבוך ולפי בית הדין של הרב קרליץ, לאחר שנשלח מטעמו של הרב חיים דוד וייס לבדוק את העובדות. בין השליחים התגלעו פערים מהותיים, שנובעים מראיונות שונים שערכו עם הכמרים ועם המתגלחים.
כמו כן התגלעו חילוקים עובדתיים בין השליחים השונים. לפי טענת אמיר דרומי ישנם בערך 40% מהמסתפרים שבעת הגילוח הם משננים בפיהם את שם הע"ז שהם מאמינים בו. עוד בערך 40% אמרו שהם חושבים על שמו בעת התגלחת[1]. לעומת זאת שליחים אחרים טענו שאחוזים קטנים מאוד מבין המתגלחים מזכירים את שמו של העבודה זרה בעת הגילוח[2].
לפי עדות דרומי, רק כרבע מהשערות שנגזזות במקום נשלחות לתעשייה (75 אחוז הם גברים וילדים ששיערם אינו מתאים לתעשייה זאת), וכמות עצומה אחרת מגיעה מכפרים שונים בהם נשים עניות מוכרות את שערותיהם[3]. טענה זאת משמשת את המתירים, הטוענים שרק מיעוט מהשער בהודו מקורו מבית העבודה זרה, ושאר השערות מהודו מקורו בעיירות אחרות[4].
מחלוקות הפוסקים
בין השאלות שהתעוררו:
- הגדרת מעשה הגילוח: האם גילוח השערות הוא "כעין פנים" - מעשה הדומה לשחיטה, או שמא אין זה דומה לשחיטה כיון שהמטרה אינה ההתגלחות עצמה אלא מסירת השערות לאליל.
- כוונת המתגלחים: מה כוונת המתגלחים בגילוחם, האם להקריב את השערות לפני האליל - דבר האוסר אותו בתקרובת עבודה זרה או שמא לנוול את עצמם וממילא אין בו איסור. ישנם גרסאות המוסרות על כך שחלק מהמתגלחים מספרים על כך שאותו אליל נפצע בראשו ממכת גרזן ונשרו לו חלק משערותיו, לכן הוא זקוק לאותם שערות והוא הבטיח שיגמול טוב לאותם שיעניקו לו שערות כדי שיוכל לכסות את הצלקת שבראשו. לפי זה יתכן שההתגלחות מהווה קרבן, כיון שהיא מעניקה לאותו עבודה זרה את צרכיו. גרסאות אחרות טוענות שרק חלק קטן מהמתגלחים מאמינים לבדיה, ורובם מתגלחים כדי לנוול את עצמם, או כהכנה לביאה לקראת האליל, מה שאין אוסר את השערות. המתירים טוענים שבפרסומים רשמיים של בית העבודה זרה מטרת ההתגלחות היא מעשה רוחני לנוול את האדם לכבוד האליל[5]. כמו כן לטענת המתירים לא יתכן שמטרת השערות הוא להקריב קרבן לאליל כיון שלפי אמונתם כל דבר היוצא מגוף האדם ובפרט שערות הם דבר מאוס, ועוד שאם כן למה מתגלחים לגמרי לאחר שכבר העניקו את השערות והניחו אותם במקום המיוחד לכך[6]. אך האוסרים טוענים כי למרות הסתירה שבין העובדה שהשערות הינם דבר טמא ואסור לפי חוקיהם להכניסו לבית האליל, בשונה מהקוקוס המוקרב לפני האליל, הרי שהמתגלחים טוענים בתוקף שהם מעניקים את השערות לאליל בדיוק כמו הקוקוס[7]. בין הנקודות העומדות בדיון בין האוסרים והמתירים, הוא הגדרה המוזכרת בפי המתגלחים ובמילונים רשמיים בהודו כי ההתגלחות היא "סורדרינג" שער אנושי לאליל, מילה שלפי טענת האוסרים כאשר מדובר על אדם משמעותו ויתור (לוותר לאדם), וכאשר מדובר על חפץ (כדוגמת הפסל) הכוונה להעניק ולתת[8]. כך גם קיים ויכוח על ההסבר של גילוח השערות, המוזכר במילונים הודיים כ"סקאריפייס" כ"אופריינג" לאליל, דבר שלפי האוסרים ברור שהכוונה הענקה לאליל, בעוד שהמתירים סוברים שהכוונה היא ויתור לכבוד אליל[9].
- שאלה שניה המסתעפת מהשאלה הראשונה: השאלה האם כוונת המתגלח, בהנחה שכונתו לשם עבודה זרה, משפיעה על ההתגלחות. לטענת האוסרים, גם במעשה הטיית הראש של המתגלח לעבודה זרה נאסרים השערות מדין מסייע כאילו היה המתגלח מגלח בעצמו, ואף לפי הרבה פוסקים שסוברים דבכל התורה כולה[10] מסייע אין בו ממש[11] כיון שהעושה המלאכה יכול לעשותו גם לולי הסיוע שלו[12], מכל מקום, לגבי עבודה זרה הדבר אסור, כפי שאומרת ההלכה שאפילו בשנים שוחטין בעל חי ואחד מהם מסייע שאין בו ממש, אם אותו מסייע מתכוין לשם עבודה זרה, נאסרה הבהמה מדין תקרובת, [13], וטעם הדבר משם שבשוחט לעבודה זרה אפילו במעשה קטן נאסרת התקרובת. הרב משה שטרנבוך טען כי יש לצרף את שיטת הטורי זהב והחכם צבי[14] שגם בכל התורה כולה הכלל הוא שגם בסיוע של הטיית הראש או הושטת אצבעו נחשב כעושה מעשה בעצמו ואסור[15].
- כוונת הספרים: האם כוונת הספרים לגלח לשם עבודה זרה או לא. אמיר דרומי, שהעיד לפני הרבנים האוסרים[16], טען בשם הכומר כי הספרים עובדים לשם הקרבת קרבן לעבודה זרה[17]. אמיר דרומי אף הביא תיעודים בהם רואים לטענתו שההתגלחות היא מול פסל גדול הנמצא באולם ההסתפרות. לעומת זאת המתירים טוענים כי המתגלחים הם ספרים רגילים העובדים רובם בתשלום מלא, מתייחסים לעבודה בזלזול תוך כדי דיבורים פוליטיקה והבלים, ואין בכוונתם כלל לעבוד שום פסל אלא לקבל את משכורתם.
- בפניה: המתירים מסתמכים גם על כך שמבואר בטור ושו"ע שבין תקרובת של מיני מאכל הקרבים על המזבח בפנים, ובין שבירת מקל, תקרובת הויא בפניה[18]. קיימת הסכמה [19] שההסתפרות היא מעשית לא בבית התיפלה המיוחד אל העבודה זרה, שכן הבית המיועד להסתפרות רחוק 3 שעות רגלית מבית העבודה זרה, אלא שהאוסרים טוענים שיש תמונות של הפסל במקום ההסתפרות (למרות שלא ברור אם יש קשר בין התמונות במקום לבין ההתגלחות לשמו של אותו אליל שאיבד את שערותיו), והביאו את דברי החחזון איש שהסתפק בדין העובדים תמונה שעושים לזכרון העבודה זרה אם זה כעכו"ם עצמה או כמשמשין, וקבע שאם הכוונה היא שעובדים למשפיע על התמונה הזאת שפע וכוח - היינו העבודה זרה עצמה כנראה שהוא כעכו"ם ממש[20]. כמו כן ישנה טענה שמכיון שמזכירים שם העבודה זרה בעת ההתגלחות, אין צורך שיהיה בפניה כדי לאסור[21].
מלבד כל השאלות האמורות, שהינם בדיני "תקרובת עבודה זרה", קיימת מחלוקת מעשית. השאלה האם רוב השערות בעולם מקורם מהודו. האוסרים טוענים כי אין שום מקור בעולם להשגת שיער בכמות מסחרית מלבד הודו, וגם השיער הברזילאי אינו אלא שיער שמוברח לשם כדי להסוות את מקור השיער. המתירים טוענים כי אין כל דרך לעמוד על מקור השיער ומספק הדבר מותר. מלבד זאת גם בהודו רוב השערות מקורם מנשים עניות ולא דווקא מבתי העבודה זרה.
הלכה למעשה
דעת האוסרים
הרב יוסף שלום אלישיב פסק לאסור את הפיאות המגיעות מהודו, מכיון שהוא סבר שבית שנבנה לכבוד עבודה זרה ויש פסל בכניסה אזי כל גילוח במקום נחשב "בפניה" ומדובר בתקרובת עבודה זרה. הוא חזר בו מהיתרו שמסר בשנת תש"ן שבו סבר שאין מדובר בתקרובת עבודה זרה מכיון שהשערות הם דבר מאוס בעיניהם[22]. לדבריו ראה מסמך משלטונות הודו ש75 אחוז מהשיער מהודו מקורו בבית העבודה זרה ולא בנשים העניות מהכפרים. מלבד זאת גם אם היה המציאות להיפך, הרי שמכיון שההזמנה של השערות מתבצעת על ידי נציג של בית העבודה זרה המעביר לסוכן את השערות, אין הדבר נופל בגדר ספק[23].
הרב משה שטרנבוך פסק לאסור את כל השערות המגיעות מהודו. כמו כן סובר שאין להשתמש בשום שער שיש בו חשש שמא מגיע מהודו. לדעתו אי אפשר לסמוך על דין כל דפריש מרובא פריש] מכיון שנפסק לענין בשר שכאשר הטריפות נמכרות בזול יותר מהכשרות אין לסמוך על דין כל דפריש[24].
גם פסקו לאסור: הרב שריאל רוזנברג, הרב מנחם מנדל לובין, הרב מסעוד בן שמעון, הרב סיני הלברשטאם, הרב משה מרדכי קארפ, הרב חיים פסח הורביץ.
דעת המתירים
הרב חיים יוסף דוד ווייס שלח שליח מיוחד לבית העבודה זרה שיבדוק את הנעשה שם. על פי דברי השליח הוא התרשם שאחוז אפסי מהמתגלחים אומר שזה לשם עבודה זרה, והגילוח גם אינו בפני העבודה זרה. הוא קבע שאין ממש בדברי הטוענים שהפיאות המגיעות מהודו יש בהם חשש "תקרובת עבודה זרה", ואף טען שאלו שהביאו את הדברים לפני הרב אלישיב ולפני רבנים נוספים היו בעלי אינטרסים והבעלים של חברות המייצרות פאות סינתטיות.[25]. יסוד ההיתר מבוסס על כך[26] שהתגלחת אינה בצורה של עבודה זרה אלא מבוצעת על ידי אנשים שפלים (ולא כומרים), ולא דוקא במקום המיועד לכך (אלא העשירים מסתפרים בבתי מלון שבהם יש תמונות של האליל), וגם אינה מול פסל כל שהוא (באולמות אין כל פסלים), כך שלא התגלחת היא התקרובת אלא הענקת השיער לאליל בתוך הכלי המיוחד לכך, שלפי אמונתם בכך מרגיש האליל כי הם מעניקים לו מתנה, והנחת השערות בתוך הכלי אינו כעין 'זביחה' - תנאי חיוני להגדרת 'תקרובת'. לכך יש לצרף: 1) את דיעות הפוסקים שבחפץ שאין מקריבין לפנים (כגון שערות), לא שייך תקרובת כלל אפילו כשדרך עבודתה בכך, ואם כן הרי זה ספק ספיקא בעבודה זרה שאז היא מותרת[27]. 2) צירוף חזקה דמעיקרא, שלפני הגילוח מותרות היו השערות. 3) שיטת התוספות[28] והרשב"א[29], שאיסור הנאה מתקרובת הוא מדרבנן, והגם שלהרבה ראשונים האיסור מן התורה, מכל מקום יש לצרף צד זה לספק ספיקא, והוי ספק ספיקא דאורייתא וספק ספיקא בדרבנן שההלכה היא להקל[30].
הרב בן ציון וואזנר פסק בשם אביו רבי שמואל וואזנר שמעיקר הדין הפאות מותרות ורק לכתחילה יש להחמיר בגלל גודל גנות עבודה זרה[31]. הנימוקים להתיר שכתב הם: א) רוב השיער בעולם אינו מהודו אלא מסין. וגם אם נאמר שרוב השיער שבעולם מגיע מהודו, דין המדינות כתשעה חנויות המוכרות בשר ואחת מהם מוכרת בשר בכמות גדולה יותר מכל החנויות, שעם כל זה הולכים אחר הרוב. מלבד זאת שגם השיער שמגיע מהודו, רובו מגיע מהכפרים הקטנים ולא מבתי העבודה זרה (רק 500 טון מתוך 4500 טון שמיוצרים בהודו מגיעות מאותו בית עבודה זרה)[32]. אחרים מבין המתירים טוענים שמדובר בטעות וסך הכל הודו מייצאת רק 1500 טון. אך רק 34 טון בלבד מתוכם הם שיער מעובד, שהם אחוזים קטנים מאוד מסך השיער המעובד (פאות מוכנות שעברו עיבוד ומיועדות לשימוש כפיאה) המיוצא בעולם הוא 8561 טון. אם כן רק 0.3 אחוז מהשיער העולמי המעובד מיוצר בהודו, ורוב השיער בעולם (74 אחוז) מיוצר בסין[33].
רבי ישראל בלסקי טען גם כי בירר באופן מוחלט שהשיער המגיע מהודו לסין, מקור השיער המרכזי בעולם, הוא דווקא מאותם כפרים נידחים שבו מוכרות הנשים העניות את שערם ולא מבית העבודה זרה[34]. מלבד זאת גם השיער ההודי אינו נחשב תקרובת עבודה זרה מכיון ש"דרכה בכך" נקבע לפי מסורת העבודה זרה והכתוב בספריהם ולא לפי ההמון, ולפי ספריהם אין בהתגלחות שום עבודה או הקדשה. מלבד זאת גם צורת ההתגלחות תוך כדי דיבורי הבל ופוליטיקה מראה שאין הם רואים בכך שום עבודה זרה. כמו כן טוען בשם יודעי דבר שלא יתכן שהשיער הוא עבודה כיון שהוא דבר טמא בספריהם ודתם, ולדבריהם ההודים לועגים על האגדה היהודית שמדובר בעבודה לאליל[35].
בשנת תשפ"א כתב הרב יואל שילה מו"צ בעיר רכסים, יחד עם צוות של אחד עשר רבנים, ספר הכצעקתה, ובו בירור מקיף על הנושא מבחינה הלכתית ומבחינה מציאותית.
המתירים עם השגחה
הרב מרדכי גרוס הקים כשרות המפקחת על מקורות השיער, ומעניקה הכשר לשיער שמקורו במקומות אחרים בעולם מלבד הודו[36]. ראש מערכת הכשרות, הרב אברהם שלזינגר כתב מכתב מיוחד לפרט את צורת ההשגחה, המיוסדת על בדיקות פתע בשטח, ועל בדיקות טיב השיער (לפני שעבר עיבוד, כי לאחר העיבוד אין כל דרך לדעת את מקורו)[37].
קישורים חיצוניים
מטעם האוסרים
- עדות השליח אמיר דרומי מהודו
- מכתב הרבנים האוסרים
- מצגת מטעם האוסרים בנוגע למקור הפיאות
- פאות נכרית - חשש עבודה זרה באתר שאל את הרב
- וילאו למצוא הפתח חלק א - מטעם מכון "הישכם אוהבים את ה'" (האוסרים)
- וילאו למצוא הפתח חלק ב - מטעם מכון "הישכם אוהבים את ה'" (האוסרים)
מטעם המתירים
הערות שוליים
- ^ טענת השליח של הרב חיד"א וייס, קובץ אור ישראל עמ' נח
- ^ ב"סיכום ספר הכצעקתה" עמ' 25 מביא שהשליח ר' גרשון ווסט עמד 5 שעות ולא ראה איש שמזכיר את שמו של האליל זולת אצל תגלחת הילדים, כנראה לעודדם
- ^ אור ישראל תמוז תשס"ד שנה ט' גליון ד (לו) עמ' יז
- ^ יקם שערה לדממה עמ' 25. מקורות נוספים ראה בכותרת #הלכה למעשה
- ^ יקם שערה לדממה עמ' 26
- ^ יקם שערה לדממה עמ' 27-28
- ^ מתוך עדות הגרא"ד דינר, וילאו למצוא הפתח עמ' 27-28
- ^ וילאו למצוא הפתח עמד 40-41
- ^ וילאו למצוא הפתח עמ' 30-31
- ^ מלבד בפיאות הראש
- ^ נקודת הכסף יו"ד סי' קצח ס"כ, ומגן אברהם ריש סימן ש"מ ומ"ב ס"ק ג' ובסי' שכח (ס"ק יא)
- ^ עיין מג"א סי' שכ"ח (סקס"ז) ומ"ב (ס"ק ס)
- ^ כמבואר בשמלה חדשה סי' ד' סעיף ט"ו
- ^ סי' פב
- ^ ועי' חתם סופר (סי' שכח וסי' שמ) שנשאר בצ"ע מה ההלכה אם כהט"ז או כהנקודות הכסף
- ^ הרב שטרנבוך ובית דינו של הרב קרליץ
- ^ בתיעוד שמובא בסוף הערך הוא שואל את הכומר האם יש לספרים מעמד מיוחד. הכומר מסביר לו כי אין להם שום מעמד מיוחד, אך הם "מרגישים" שהם עושים עבודה מקודשת
- ^ שו"ת הרשב"א חלק ד' סימן קפ. ובר"ן על הרי"ף (דפוס ווילנא כג:): "חוץ לקלקלון ליכא למיחש לתקרובת שאין מקריבין חוצה לה". וברש"י מד ע"ב (פעמיים): אין הקדש לע"ז עד שיקריבנה לפניה בתקרובת. ובריטב"א לב ע"ב: והיוצא אסור. גרסינן בירושלמי והיוצא אסור כשהכניסו לקלקלין כו'. ובסנהדרין ס"ב ע"א: "הנה, אבות: זיבוח קיטור ניסוך והשתחואה. מהנה, תולדות: שבר מקל לפניה".
- ^ המובאת ברוב התשובות העוסקות בענין זה, כמו למשל בתשובתו של החיד"א וייס, ובתשובתו של הגר"מ שטרנבוך, וראה גם האם מותר לחבוש פאה נכרית מהודו? באתר "פורטל דף היומי"
- ^ יורה דעה סימן ס"ב אות כ"א
- ^ ראה בתשובתו של הרב יחיאל טויבר ראב"ד בית הוראה מונסי, קובץ אור ישראל תמוז תשס"ד עמ' לד, שהביא כן בשם המנחת חינוך מצוה כד, וכתב רשימת פוסקים שמשמע מהם שאין צריך דווקא בפניה
- ^ ואתם הדבקים אדר תשפ"ג סימן ג'
- ^ קובץ אור ישראל תמוז תשס"ד עמ' ל' - לא
- ^ קובץ אור ישראל תמוז תשס"ד עמ' כ
- ^ בירור דברים בעניין שיער מהודו במשנת החיד"ו ווייס באתר יופי יהודי
- ^ כל זה בקובץ "אור ישראל" בתשובה שכתב, עמ' נז - סד
- ^ כמו שכתב במשנה למלך (פ"ת מהלכות ע"ז הלכה י"א) ובשו"ת בית שלמה (ת"א סימן ל'), וכן מפורש בטור (סימן ק"מ) לגבי עבודה זרה ומשמשיה ותקרובותיה, שספק ספיקא מותר כמו בשאר איסורים. ולמרות שדיעה זו לא הובאה בשו"ע (דבעינן כעבודת פנים ממש), מצטרף לספק ספיקא, (עיין שדי חמד מערכת הס' כלל י"ה)
- ^ בבא קמא דף ע"ב ע"ב ד"ה דאי
- ^ קידושין נח א
- ^ וכן כתב בתבואות שור (סימן ד' אות י"ז) בדעת הטור דספק תקרובת מותר בהנאה, (וצירף זאת עם עוד צדדין בנדונו). ומוסיף על כך החיד"א ווייס: "וכל זה לגבי חשש תקרובת בזביחת בהמה, אבל לענין גזיזת שערות, דלכל היותר אינו אלא כעין זביחה, דלכמה ראשונים נקטינן דלא הוי בגדר תקרובת, יש מקום לסמוך להקל לכתחלה
- ^ וכן כתב החיד"א ווייס בשמו, בתשובתו
- ^ קובץ אור ישראל ל"ו
- ^ ראה כתבה בפורום אוצר החכמה
- ^ שו"ת שולחן הלוי סי' כ"ח. מובא בפורום אוצר החכמה
- ^ קובץ אור ישראל תמוז תשס"ד עמ' כז - כט
- ^ מכתב בית הדין של הרב גרוס
- ^ המכתב מובא בפורום אוצר החכמה