תפיסת ידי אדם
בהלכות טומאה וטהרה, תפיסת ידי אדם הוא אחד מהדברים הפוסלים מקווה טהרה. זהו מצב שבו כניסת המים למקווה התבצעה על ידי אדם בכוונה, ומגדיר את פסול המקווה לשימוש. עיקר המשמעות של פסול זה הוא במקרה שהמים אינם נחשבים למים שאובים, לדוגמא אם אדם הכניס את המים למקווה באמצעות כלים שיש חור בתחתיתם, והוא ניצל את השניות הבודדות שדרושים למים לצאת מהחור - כדי לשפוך אותם לתוך מי המקווה.
בדורינו המשמעות ההלכתית נפוצה מאוד במקוואות שעושים על ידי שלג, כגון בזמנים ובמקומות שאין בהם גשמים, כך שיתכן שתהיה תפיסת יד אדם במהלך ייצור המקווה, שהוא הנחת השלג בתוך הבור וחימומו - דבר הנחשב לתפיסת ידי אדם.
מקור הפסול ומהותו
אחד המקורות הראשונים לפסול תפיסת ידי אדם הוא בתוספתא במסכת מקוואות שבה הברייתא מתייחסת לאדם שמטביל במקווה מגבת, ותוך כדי הרמת המגבת זבו מתוכו שלושה לוגין מים למקווה, וקובעת שהדבר אירע אם לאחר שהגביה את המגבת לחלוטין ממימי המקווה ואין מגע בין המגבת למקווה, המים פסולים, למרות שהכלל הוא שכלי שאינו מחזיק את המים שבו אינו גורם למים שבתוכו להחשב כמים שאובים[1].
בהמשך הברייתא מובא ”וכן היה רבי יוסי אומר זילף בידיו וברגליו שלשת לוגין למקוה פסול, הוליכן עם הקרקע כשר”. המשנה מתייחסת לאדם שהזרים בידיו וברגליו מים ישירות לבור המקווה, וקובעת שהמקווה פסול[2].
כך גם בתורת כהנים על פסוק אך מעין ובור מקוה מים, דרשו חז"ל "מה מעין בידי שמים, אף מקווה בידי שמים". כלומר כשם שנביעת מימי מעיין נוצר לחלוטין בכוח טבעי ללא כח אדם, כך מים שאובים, או מקווה שנוצר בפעולה אנושית, כלומר שאדם הוא זה שמילא את המים, גם אם המים אינם מים שאובים, המקווה פסול.
סייג לאיסור - המשכה
ערך מורחב – המשכה
סייג לאיסור זה מובא בתורת כהנים, שפסול תפיסת ידי אדם הוא רק כשהמים הגיעו ישירות לבור המקווה על ידי האדם. את הדבר מוכיחים חז"ל מהפסוק [3] ”אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר”. מהמילה "בור" נלמד כי המקווה אינו אמור להיות דומה לחלוטין ל"מעיין" שכל הווייתו היא טבעית (בידי שמים), אלא ניתן לדמותו גם לבור שנחפר על ידי אדם. הגבול בין מעיין לבור מוגדר כאשר המים הצטברו יחדיו במקום מסויים מכוח האדם, אך השלבים האחרונים של זרימת המים לתוך הבור הייתה בצורה טבעית ולא ידנית, דבר הנקרא "המשכה על גבי קרקע" [4].
גם בבברייתא הנזכרת של מסכת מקוואות מובא סייג זה - "הוליכן עם הקרקע כשר", כלומר אם ההגעה הסופית של המים למקווה היתה על ידי המשכה, המקווה כשר.
כוונת האדם
גדולי הראשונים נחלקו בגדרי פסול זה. דעה אחת בראשונים טוענת, כי לכוונת האדם ישנה משמעות נכבדת בפסול זה של תפיסת ידי אדם. התייחסות לכך אנו מוצאים במשנה [5] בענין "המניח כלים תחת הצנור" כלומר אדם המניח כלים תחת קילוח המים, במטרה שהמים יתקבצו שם ומשם ירדו לתוך המקווה, שהדבר גורם לפסילת המים, וגם לפי דעת בית הלל שמקילים בכך ומתירים את המים לטהרת המקווה, אין זה אלא אם עשה זאת ללא כוונה - ששכח את הכלים בחצר ורק אם בשעת הנחת הכלים לא היו עננים בשמים.
הדבר מוכח גם מהמשך הברייתא הנזכרת[6] שבה מובאת דעת רבי יוסי אודות האדם המזלף בידיו מים למקווה, והוא קובע שהמים פסולים, ולמרות זאת הוא מסכים לקביעת המשנה, אודות קבוצת בני אדם או בעלי חיים העוברים ממקום למקום ו"זילפו בידיהם וברגליהם" כלומר שמתנועות הידיים והרגלים, שבעת ההליכה ללא כוונה מיוחדת הם גרמו לטיפות המים לזרום לכיוון המקווה, שהמים כשרים ואינם נפסלים כדין מים שאובים שנכנסים למקווה שאין בו ארבעים סאה. ויותר מכך - "ולא עוד אלא עשו מקווה בתחילה כשר". גם אם כל המקווה מתחילתו ועד סופו נעשה בצורה כזאת, המקווה כשר[7]. ואכן זאת דעת הרמב"ם והראב"ד, שהסיבה לכך שהברייתא מתירה את המים שנעשו על ידי רגלי בהמה, הוא מכיון שהדבר נעשה שלא בכוונה[8].
תפיסת רגלי בהמה
הרא"ש[9] מביא את דברי התוספתא האמורים, ומפרש בצורה שונה לחלוטין את הסיבה לכשרות המים שנפלו למקווה על ידי ה"לגיון". הוא מפרש שמדובר בקבוצה של חיילים הרוכבים על סוסים וגמלים כך שרק רגלי בעלי החיים משתפשפים במים. ומחלק בין אדם לבהמה, שבאדם פסול בג' לוגין בלא המשכה[10], וברגלי בהמה אינו פוסל אפילו עשה מקווה בתחלה בלא המשכה, וכן דעת הרשב"א.
בפירוש דברי הרא"ש נחלקו האחרונים. המעדני יום טוב מפרש כי הרא"ש מפרש את דברי הברייתא מכח הפסול של הוייתו על ידי טהרה, והחילוק בין אדם לבהמה הוא שאדם מקבל טומאה או לא. הרש"ב[11] מליובאוויטש סובר כי פשט זה דחוק לפי משמעות המשנה שמדובר בפסול מים שאובים, ולכן הוא מפרש את שיטת הרא"ש בכך שמעשה שאינו נעשה מתוך בחירה וכוונה אינו מתייחס לעושה: ”וצריך לומר דהוא ז"ל סובר דדוקא תפיסת ידי אדם פוסל, משום שאין זה בידי שמים ואפילו בלא כוונה פוסל, אבל הנעשה על ידי הבהמה הרי זה כאלו נעשה בידי שמים. כי האדם יש לו דעת וכוונה, והוא הוא העושה הדבר מפני שעושה בבחירה ורצון, ולכן גם אם אינו מכווין פוסל מפני שיש בו כוונה, אבל בהמה שאין בה דעת וכוונה שאינה עושה בבחירה ורצון, הרי זה כמו בידי שמים, וכמו אם היה הרוח מביא את המים”[12] וכן דעת החזון איש[8].
הר"ש חולק על שני הקביעות האמורות, ומפרש את דברי הברייתא באופן שהמים עברו לאחר מכן המשכה, כך שאין ראיה מאותה ברייתא לכך שעל ידי מעשה שלא בכוונה או שנעשה על ידי בהמה, לא קיים פסול של "תפיסת ידי אדם"[8].
הערות שוליים
- ^ פ"ג דמקואות: הטביל בו את הסגוס וזבו ממנו שלשה לוגין למקוה כשר, עקרו מתוכו פסל. ורבי שמעון מתיר עד שיתכוין לתלוש....
- ^ בקטע הבא יבואר הלשון "הוליכן עם הקרקע פסול"
- ^ ויקרא יא לו
- ^ לשון הברייתא: אי מה מעין שאין בו תפיסת ידי אדם אף מקוה שאין בו תפיסת ידי אדם, יצא המניח כלים בראש הגג לנגבן ונתמלאו, ת"ל בור
- ^ משנה, מסכת מקואות, פרק ד', משנה א'
- ^ בתחילת הערך
- ^ לפי דעת הר"ש הכוונה היא שהמים זולפו למקווה על ידי הליגיון בהמשכה דוקא, מכיון שהעובדה שההליכה היתה בשעת הגשמים גורמת להליכה להיחשב כמעשה פוסל, כמו המניח קנקנים בשעת הגשמים
- ^ 8.0 8.1 8.2 מובא בחזון איש על הרמב"ם פרק ה' הלכה ח'
- ^ בהל' מקואות סוף סימן ב'
- ^ ובכולו אפילו בהמשכה
- ^ שו"ת תורת שלום יורה דעה סימן לו
- ^ המשך דבריו שם: והגם דמצינו כוונה גבי בהמה, וכמו בקרן ותולדותיו שמכוונת להזיק כדאיתא בריש בבא קמא. הנה גם הכוונה היא כוונה טבעית לא רצונית (וכמו ידע שור קונהו, שזהו דעת הנקנה)
