התפתחות משחק השחמט

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף תולדות השחמט)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שחמט (משחק המלכים או אישקוקה) הוא משחק לוח אסטרטגי, המשוחק על ידי שני שחקנים. זהו אחד מהמשחקים השכיחים והמורכבים ביותר הקיימים בתרבות האנושית; ההערכות למספר המצבים החוקיים בשחמט נעות בין ל-. המשחק מקובל ברחבי העולם כתחביב וכספורט תחרותי כאחד.

מקור השם בפרסית: "שאה מט", בתרגום חופשי, "מארב למלך" או "המלך חסר אונים" (בניגוד לטעות הנפוצה באטימולוגיה העממית, "המלך מת"). הניצחון במשחק מושג, כאשר אחד המלכים מאוים, במצב שבו הוא אינו יכול להינצל.

מקורות המשחק העתיק

אבירים טמפלארים משחקים שחמט

מקורותיו של משחק השחמט לוטים בערפל ושנויים במחלוקת, והמצאתו יוחסה לאזורים שונים בעולם העתיק בסין, בהודו (ממלכת גופטה),[1] מצרים או פרס. ככל הנראה, מוצאו של השחמט ממשחק הלוח ההודי צ'טורנגה, שנדד וזכה לווריאציות שונות במזרח כמו שיאנג-צ'י בסין, שוגי ביפן, ג'נגי בקוריאה ומקרוק בתאילנד ובקמבודיה. גרסה אחרת שתומך בה דייוויד ה. לי טוענת שמקור השחמט המודרני במשחק הסיני שיאנג-צ'י שהומצא, לפי גרסה זו, בסין במאה ה-2 לפנה"ס. טענות שונות כאילו שורשו של המשחק עתיק בהרבה שגויות ככל הנראה. התפשטותו המהירה החלה מן המאה השביעית, ללא אזכורים כלשהם בספרות לפני כן, המעידים על כך שהומצא קרוב לתקופה זו.

האזכור הראשון לשחמט בספרות הופיע בפרס במאה ה-5 לספירה בשם שאתראנג'. האזכור החד משמעי הראשון הופיע בהודו ומקורו במחצית הראשונה של המאה ה-7. גם התיעוד הראשון לכלי שחמט מתוארך למאה ה-7. בראשית המאה ה-9 הגיע המשחק לסין ונודע שם עם שינויים קלים בשם "שיאנג-צ'י". במקביל לחדירת המשחק למזרח הרחוק הוא הגיע גם לעולם המוסלמי בעקבות הכיבוש המוסלמי של פרס. מהערבים הגיע המשחק לאירופה המערבית ולרוסיה ובראשית המאה ה-11 הפך לנפוץ ביבשת זו. המשחק כפי שהוא מוכר כיום הוא גרסה מהמאה ה-16 וככל הנראה מוצאו מאיטליה או מספרד.

מקורות המשחק המודרני

אנדרה פילידור - ממניחי יסודות התאוריה בשחמט

תנועת הכלים בשאתראנג' הייתה מוגבלת יחסית: ה"פיל", אביו של הרץ המודרני, יכול היה לנוע למרחק של שתי ערוגות בלבד. ה"יועץ" או ה"פרס" (קודמו של המלכה) יכול היה לנוע רק ערוגה אחת באלכסון ואילו הרגלים לא היו יכולים לדלג מעל ערוגה במסעם הראשון. כמו כן, ההצרחה הייתה אסורה ואפשר היה להכתיר רגלים רק ל"יועץ".

בסביבות שנת 1200 חוקי משחק שונים החלו להופיע באירופה הדרומית ובסביבות שנת 1475 נכנסו לשחמט כמה שינויים גדולים והפכו אותו למשחק המוכר כיום. לפי סברה אחת מקור החוקים החדשים הוא באיטליה ואילו לפי סברה אחרת בספרד. השינויים היו כדלקמן: הרגלים קיבלו אפשרות לדלג מעל ערוגה אחת במסעם הראשון ולהכות את הרגלי היריב דרך הילוכו. גם הרצים והמלכות קיבלו את מאפייניהם המודרניים. החוקים החדשים התפשטו במהירות ברחבי אירופה המערבית והתקבעו סופית בראשית המאה ה-19.

בתקופה זו החלה להיכתב תאוריית המשחק. ספר תאוריה הישן יותר הופיע בשם "חזרות לאהבה ואמנות משחק השחמט (Repetición de Amores y Arte de Ajedrez) בשנת 1497 בסלמנקה. הספר נכתב על ידי איש כנסייה ספרדי בשם לואיס רמירז דה לוסנה (Luis Ramirez de Lucena). אמנים נוספים דוגמת פדרו דאמיאנו, ג'וואני לאונרדו די בונה ואחרים פיתחו תאוריות לפתיחות כמו פתיחה איטלקית, גמביט המלך ואחרות ואילו רוי לופז דה סגור החל לחקור סיומים פשוטים.

במאה ה-18 עבר מרכז הכובד של המשחק מדרום אירופה לצפונה ולמערבה לארצות כמו צרפת והממלכה המאוחדת. שני האמנים הצרפתים הבולטים בתקופה זו הם פרנסואה אנדרה פילידור (François-André Danican Philidor) שהיה מוזיקאי במקצועו שגילה את חשיבות הרגלים במשחק ולואי שארל דה לה בורדונה (Louis-Charles Mahé de La Bourdonnais) שהיה פעיל במחצית הראשונה של המאה ה-19. משחקים ותחרויות נערכו בדרך כלל בבתי קפה בערים אירופאיות גדולות.

לידתו של הספורט

"משחק האלמוות" בין אנדרסן לקיזריצקי
וילהלם שטייניץ - אלוף העולם הראשון בשחמט

משחק השחמט קנה לעצמו אחיזת קבע בתרבות האירופאית במהלך המאה ה-19. במאה זו הופיעו מועדוני שחמט, נוסדו מגזינים שעניינם שחמט ונערכו תחרויות. בין היתר התחיל להתפתח משחק שנעשה בהתכתבות בין ערים שונות. כך מועדון השחמט של לונדון שיחק נגד מועדון השחמט של אדינבורו בשנת 1824. בעיות שחמט הפכו למוסף פופולרי בעיתונים היומיים.

תחרות השחמט המודרנית הראשונה נערכה בלונדון בשנת 1851. בתחרות זו ניצח אדולף אנדרסן הגרמני שהיה אלמוני יחסית בזמנו. אחד ממשחקיו הפכו לשם דבר בעולם השחמט והוא ידוע עד היום בשם "משחק בן האלמוות". משחק זה סימל את האופנה בשחמט בתקופה זו - ניצחון על ידי הקרבת חומר בתמורה למרחב תמרון.

שחמט התמסד סופית עם הענקת התואר "אלוף עולם בשחמט" ליהודי יליד פראג, וילהלם שטייניץ, אחרי ניצחונו על רב האמן הגרמני, יוהאן זוקרוט בשנת 1886. הוא איבד את הכתר לעמנואל לסקר, מתמטיקאי יהודי-גרמני, שהחזיק בתואר 27 שנים עד שאיבד אותו לקובני חוזה ראול קפבלנקה. מיסוד התחרויות והענקת התואר הרשמי קיבעו באופן סופי את השחמט בין המשחקים המוכרים בעולם.

התאוריה השחמטאית המשיכה להתפתח ללא הפסקה למרות שתי מלחמות עולם. זינוק גדול היה בין שתי מלחמות עולם עם הופעתם של תאורטיקנים חשובים דוגמת אהרון נימצוביץ' וריכרד רטי. הם קראו תיגר על התאוריה הפוזיציונית שהייתה מקובלת בזמנו של שטייניץ. הם טענו שהשליטה במרכז הלוח בעזרת כלים המוצבים בשולי הלוח עדיפה על החזקה ישירה של המרכז בעזרת רגלים שהופכים עד מהרה מטרה נוחה להתקפה.

ניצחונו של בוטביניק סימן את ראשית הבכורה הסובייטית במשחק שנמשכה כמעט ללא הפרעה עד פירוקה של ברית המועצות. החל משנת 1961 החלה להתקיים אולימפיאדת השחמט לעיוורים, אשר נערכת מדי ארבע שנים.

הוקמה פיד"ה - פדרציה שמטרתה הסדרת הכללים והתחרויות. בגלל חילוקי דעות בין הפדרציה לאלוף העולם דאז, קספרוב הוקמה פדרציה נוספת שהעניקה תואר אליפות משלה, אך בסופו של דבר פרש קספרוב וקרמניק זכה בשני התארים - הן של פיד"ה והן של הפדרציה של קספרוב.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא התפתחות משחק השחמט בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ הרולד מארי, "ההיסטוריה של השחמט", 1913
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31715641התפתחות משחק השחמט