רבי שלום שמן
| לידה |
1840 ה'ת"ר צנעא, תימן |
|---|---|
| פטירה |
יוני 1905 (בגיל 65 בערך) סיוון ה'תרס"ה צנעא, תימן |
| תפקידים נוספים | סגן ראש הישיבה הכללית |
| חיבוריו | פך השמן |
| צאצאים | מארי יוסף שמן |
מארי שלום (סאלם) שמן (ה'ת"ר – סיוון ה'תרס"ה, 1840 – יוני 1905), היה מגדולי רבני צנעא שבתימן, סגן ראש הישיבה הכללית בצנעא, דיין ופוסק. חיבר את הספר "פך השמן" על השולחן ערוך.
ביוגרפיה
נולד לסאלם בן אברהם ברובע היהודי בעיר צנעא בירת תימן.[1] התפרנס מעבודתו בחנות, שבה עבד שעות מועטות ביום.[2] נתמנה לכהן כסגן ראש הישיבה הכללית שהתקיימה בבית המדרש בית צאלח בעיר, תחת ראש הישיבה מארי סאלם חבשוש, עד לסגירת הישיבה בשנת ה'תר"ס (1900).[1]
בה'תרס"ה (1904), בשנת הרעב הגדול חוזת אלנפר, נלקח עם נכבדי היהודים ל"סמסרה", שם הוכו ונאלצו למסור את התבואה שברשותם.[2] נפטר ברעב זה.[1]
תורתו
הראב"ד מארי סלימאן צאלח,[3] נהג להתייעץ איתו.[1]
אוצר בלום למקרא, משנה, תלמוד ואגדה... רבני הדור הכירו יקר חכמתו, ובדבר שהוא שקול סומכים על הכרעתו. מאוד מאוד היה שפל רוח, אפילו המוני עם נהג בהם כבוד, ומשווה דעתו עם כל אדם
— הרב עמרם קורח, סערת תימן, עמ' מט
מארי סאלם התכתב עם מארי יחיא קאפח, בעניין המחלוקת שהייתה ביניהם לגבי איסור דיכה בשבת.[1]
חיבר חיבור בשם "פך השמן", הגהות לשולחן ערוך על כל ארבעת הטורים. הגהות אלו יצאו לאור בקובץ החיבורים "שערי קדושה", שהוציא לאור מארי שמעון צאלח. כתב תשובות רבות בהלכה.[1]
משפחתו
אשתו הראשונה (ממשפחת יצחק הלוי) נפטרה אחרי שילדה לו בן ובת. לאחר מכן התחתן עם אישה שנייה (לולוה לבית עמר) והיא ילדה את בנו מארי יוסף שמן, לימים רב העיר הרצליה.[4]
לקריאה נוספת
- ד"ר משה גברא, אנציקלופדיה לחכמי תימן, כרך א', המכון לחקר חכמי תימן, בני ברק, ה'תשס"א (2001), עמ' 628–629
| תקופת חייו של שלום שמן על ציר הזמן |
|---|
 |
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 ד"ר משה גברא, אנציקלופדיה לחכמי תימן, כרך א', המכון לחקר חכמי תימן, בני ברק, ה'תשס"א (2001), עמ' 628–629
- ^ 2.0 2.1 יוסף חבארה, בתלאות תימן וירושלים, ירושלים, ה'תש"ל (1970), עמ' 46–47
- ^ 3.0 3.1 הרב עמרם קורח, סערת תימן, ירושלים, ה'תשי"ד (1954), פרק שני: התקופה התיכונה - משוב הגולים ממוזע ועד חתימת בתי הדין בצנעא, עמ' מ"ט,נ',ס"ו
- ^ הרב אבירן יצחק הלוי, איש ימיני, א, עמ' שעט, הערה 180
