היצע
בכלכלה, הֶצֵּעַ הוא מושג המבטא אומדן לכמותם של מוצרים - בין סחורות ובין שירותים - שמיוצרים ומועמדים בידי יצרניהם למכירה בשוק. ההיצע מוצג פרטנית לכל מוצר בנפרד, ומקובל להציגו כפונקציה המתאימה לכל מחיר שוק אפשרי את כמות יחידות המוצר שיוצעו בשוק. הקשר בין המחיר לכמות המוצעת מתואר על פי רוב כפונקציה עולה, שמשמעותה שככל שהמחיר גבוה יותר כן ייצרו ויציעו היצרנים הפועלים בשוק כמות גדולה יותר מן המוצר (בהקשר זה, המונח "יצרן" מתייחס לכל מוכר המציע מצרך או שירות בשוק). עקומת ההיצע, המסומנת בדרך בכלל באות "S" (supply), היא הביטוי הגרפי של פונקציה זו.
ההיצע הוא מרכיב מרכזי בתאוריות של כלכלת שוק, ואחד משני הנדבכים העיקריים של מודל היצע וביקוש, כפי שפותח והוצג בידי הכלכלן בן המאה ה-19 אלפרד מרשל.
פונקציית ההיצע
לא קשה להקיש אינטואיטיבית שככל שמחיר מוצר נתון גבוה יותר, כן יפעלו בשוק יותר יצרנים שייצרו ויציעו אותו למכירה, וכל אחד מהם ישאף לייצר ולמכור יותר ויותר ככל שהתמורה הכספית שניתן לקבל עבורו, היינו המחיר, גבוה יותר. על-כן, במרבית המקרים המקובלים, להוציא חריגים שונים, היצע הוא פונקציה עולה, היינו פונקציה שבה המשתנה התלוי – הכמות המוצעת – עולה ככל שיעלה המשתנה הבלתי תלוי, היינו המחיר.
היצע בשוק נתון למוצר מסוים – כלומר הפונקציה המשקפת את כמות יחידות המוצר שיציעו כלל היצרנים הפועלים בו בכל מחיר נתון – הוא למעשה מצרף של פונקציות ההיצע האינדיבידואליות של כל אחד מהיצרנים הפועלים בשוק. פונקציית ההיצע של היצרן הבודד מציגה את הקשר בין מחיר לכמות כפונקציה עולה, ועל כן גם פונקציית ההיצע המצרפית – זו המתייחסת לכלל השוק – היא פונקציה עולה.
העלות השולית כבסיס לפונקציית ההיצע
ערך מורחב – עלות שולית
המיקרו-כלכלה מרחיבה ומעמיקה את הניתוח וההסבר לצורתה ומגמתה של פונקציית ההיצע של היצרן הבודד, ומנסה למפות, באמצעות הבנת תהליכי הייצור ועלויותיהם, את הכמות אותה ישאף היצרן, אופטימלית, לייצר ולמכור בכל מחיר נתון.
אחת מהנחות היסוד של מודלים בכלכלת שוק היא שיצרן פועל באופן רציונלי למטרת מקסימיזציה של רווחיו. יצרן המייצר ומציע מוצר בשוק מעוניין לייצר ולמכור את הכמות שתניב לו רווח מקסימלי, בהתחשב במחיר השוק הנתון לפניו. עוד מונח כי היצרן הבודד הוא אחד מרבים מאד הפועלים בשוק ומתחרים זה בזה, ולפיכך אין הוא חופשי לקבוע על דעתו את המחיר בו הוא מעוניין למכור את תוצרו, אלא עליו ליישר קו לפי מחיר השוק השורר באותה עת. בעיקרון, קל לשער שהיצרן מעוניין לייצר ולמכור ככל היותר, שכן ככל שימכור יותר יגדל פדיונו ומחזור עסקיו. השערה זו נכונה, עד גבול מסוים: הגבול בו עלות הייצור של יחידת מוצר נוספת עולה על התמורה שתתקבל עבורו, שהיא כמובן מחיר השוק של המוצר.
מחוק התפוקה השולית הפוחתת נובע שבטווח הקצר והבינוני, ייצור כל יחידת מוצר נוספת כרוך בעלות גבוהה יותר מאשר ייצור קודמתה. זוהי "העלות השולית" – עלות ייצורה של יחידת מוצר אחת נוספת. היצרן, אם כן, ישאף לייצר יחידות מוצר נוספות עד לנקודת הכמות שבה העלות השולית, שכאמור הולכת ועולה עם גבור הייצור, תשתווה למחיר המוצר בשוק. ייצור מעבר לנקודה זו, משמעו שעלות ייצור היחידות הנוספות עולה על המחיר שבו הוא יכול למוכרן, ועל כן לא ימשיך היצרן הרציונלי את הייצור מעבר לנקודה זו. מכאן שניתן תאורטית להתאים, עבור כל מחיר אפשרי שישרור בשוק, את הכמות אותה ישאף היצרן לייצר ולמכור, וכמות זו תגדל ככל שמחירו של המוצר גבוה יותר. הפונקציה המתאימה לכל מחיר שוק אפשרי את הכמות האופטימלית אותה ירצה היצרן לייצר – היא פונקציית ההיצע שלו.
ייצור בכמות שבה העלות השולית שווה למחיר (MC = P) אכן מציין את הייצור האופטימלי מבחינת רווחיותו של היצרן, כלומר ההפרש בין פדיון המכירות לעלות הייצור נותן את התוצאה הטובה ביותר. על כן, פונקציית ההיצע של היצרן, שמשמעותה מהי הכמות אליה ירצה ויוכל להתאים את הייצור שלו בכל מחיר נתון, אינה אלא פונקציית העלות השולית שלו בטווח הרלוונטי, ומציגה על פי רוב גרף הולך עולה של יחס בין מחיר לכמות מוצעת.
עקומת ההיצע
עקומת ההיצע היא הביטוי הגרפי של פונקציית ההיצע. מקובל להציגה במערכת צירים שבה הציר האנכי מודד את המחיר (P), והציר האופקי את הכמות (Q). זוהי תצוגה מתמטית מקובלת, אך עם שוני קל מהמקובל: כאן מוצג המשתנה הבלתי-תלוי – המחיר – על הציר האנכי, והמשתנה התלוי – הכמות – על הציר האופקי. כצפוי מהיותה של פונקציית ההיצע פונקציה עולה בדרך כלל, עקומת ההיצע המתקבלת היא בצורת קו עולה משמאל לימין.
פעמים רבות מקובל לציירה, סכמתית ולצורכי פשטות הדיון, כקו ישר אלכסוני, אף שאין היא מייצגת בהכרח פונקציה לינארית. בפועל, צורתה המלאה עשויה להיות קעורה או קמורה, או כל צירוף בין השניים (כאן יש לשים לב לעובדה שבשל ההיפוך מן המקובל בין ציר ה-X לציר ה-Y, משמעות המושגים "קעורה" ו"קמורה" מתהפכת). השרטוט כקו ישר עולה משמאל לימין משמעותו, על פי רוב, שלצורך הדיון העקרוני די לנו בידיעת מגמתה הכללית של העקומה ומידת שיפועה בטווח הרלוונטי לצורך הדיון. שיפועיה המשתנים של העקומה לרוחב כמויות ייצור היפותטיות הרחוקות מטווח הדיון הרלוונטי, ממילא כמעט בלתי ניתנים לאמידה ולמדידה.
בדרך כלל, גם לא מקובל להצמיד מספרים שמייצגים ערכים מדויקים של מחיר וכמות על צירי העקומה (למעט בדוגמאות פשטניות לצורכי לימוד). זאת משום שעקומת היצע נועדה לנתח מגמות ומאפיינים, שניתנים עקרונית לאמידה וחיזוי בידי כלכלנים בערכים כלליים ובשיעורים, אך כמעט בלתי אפשרי לבצע מדידה מדויקת ואמיתית בשטח של ערכים אלה. זאת בעיקר משום שבאף שוק לא מתקיימת במלואה מערכת ההנחות הנדרשת במודלים של כלכלת שוק, ויצרנים אינם פועלים בהכרח באופן "רציונלי" כהגדרתו הכלכלית.
שינוי בהיצע: תזוזה של עקומת ההיצע
לבד ממחיר המוצר, המוצג כמשתנה על מערכת הצירים, פועלים סביב היצרנים משתנים נוספים המשפיעים על הכמות שאותה יציעו בשוק. בין אלה ניתן למנות את מחירי חומרי הגלם, עלויות גורמי הייצור (כוח אדם, ציוד, קרקע, מבנים וכו'), טכנולוגיית הייצור, ועוד. שינוי בכל אחד ממשתנים אלה יביא לשינוי במיקומה ו/או בצורתה של עקומת ההיצע על גבי מערכת הצירים.
גידול בהיצע מוגדר כמצב בו עבור כל מחיר אפשרי תגדל הכמות המוצעת שיציעו היצרנים, יחסית למצב ששרר קודם. גידול כזה עשוי לחול כתוצאה משיפור טכנולוגי המאפשר ייצור יעיל יותר, או בשל ירידה במחיר של אחת מתשומות הייצור. גרפית יתבטא הגידול בתזוזה ימינה של עקומת ההיצע כולה, כך שמיקומה החדש של עקומת ההיצע החדשה יקשר לכל מחיר נתון כמות גדולה יותר מאשר במיקומה הקודם. באופן דומה, קיטון בהיצע יתבטא בתזוזה שמאלה של עקומת ההיצע כולה, כך שבכל מחיר נתון תוצע כמות קטנה מאשר בעבר.
חשובה ההבחנה בין "שינוי בהיצע", היינו הגדלתו או הקטנתו, שפירושו הצעת כמות גדולה או קטנה יותר של מוצר בכל מחיר נתון, וביטויו הגרפי בתזוזה ימינה או שמאלה של עקומת ההיצע; לבין "שינוי בכמות המוצעת" שפירושו תזוזה על עקומת ההיצע הקיימת לעבר נקודה אחרת המייצגת כמות גדולה או קטנה יותר, ללא שינוי בפונקציית ההיצע.
גמישות ההיצע
- ערך מורחב – גמישות (כלכלה)
עקומת ההיצע מצטיירת, כאמור, כקו עולה משמאל לימין. ישנה משמעות רבה לשיפוע שבו עולה העקומה – שיפוע זה מבטא את גמישות ההיצע. גמישות ההיצע מבטאת, בעיקרון, את מידת יכולתם של יצרני השוק להגיב במהירות לשינויים במחיר בדרך של התאמת כמות הייצור החדשה למחיר המשתנה. ככל ששינוי במחיר יגרור בעקבותיו שינוי משמעותי יותר בכמות המוצעת – כך נחשב ההיצע גמיש יותר, ולהפך: ככל ששינוי במחיר יגרור התאמה קטנה יותר של הכמות המוצעת, כך ייחשב ההיצע קשיח יותר.
מבחינה מתמטית, נמדדת גמישות ההיצע כשיעור השינוי בכמות המוצעת מחולק בשיעור השינוי במחיר. ערכים אלה עשויים לנוע בטווח שבין 0 לאינסוף. במקרה הקיצון, גמישות 0 משמעותה היצע קשיח לחלוטין, היינו אין זה משנה כמה ישתנה המחיר – אין היצרנים מסוגלים לשנות כלל את כמויות הייצור שלהם בהתאמה למחיר המשתנה. במקרה הקיצון ההפוך, גמישות השואפת לעבר האינסופית משמעותה שליצרנים יכולת בלתי-מוגבלת להתאים את כמות הייצור, עד אינסוף וללא כל שיהוי, בתגובה לשינוי פעוט במחיר.
מן הבחינה הגרפית, היצע קשיח לחלוטין יוצג על מערכת הצירים כקו ישר אנכי לחלוטין, כלומר בכל מחיר נתון הכמות המוצעת היא תמיד אחת, יחידה וקבועה. בהתאמה, היצע גמיש לחלוטין יוצג במערכת הצירים כקו אופקי לחלוטין. בין שני מקרי הקיצון טווח רחב של שיפועים אפשריים של העקומה, שבו ככל שהשיפוע מתון יותר כך ההיצע גמיש יותר.
ראוי לציין שגמישות עשויה להשתנות באזורים שונים של העקומה. היות שפונקציית ההיצע אינה בהכרח לינארית (כזו שעקומתה בצורת קו ישר עם שיפוע קבוע), הרי שבנקודות ובטווחים שונים לאורך העקומה ניתן למדוד גמישויות שונות. גם מקרי הקיצון – היצע קשיח לחלוטין או היצע גמיש לחלוטין – עשויים בהחלט לחול רק לגבי טווח מסוים של העקומה, ולא לכל אורכה. את הכלכלנים מעניינת בדרך כלל הגמישות בטווח הרלוונטי שסביב אזור המחירים והכמויות העומדים על הפרק לדיון ולניתוח. על כן, מקובל להתייחס לגמישות כעניין נקודתי, ולאמוד אותה בנקודה רלוונטית מסוימת בעקומה, מתוך הבנה שהגמישות באזורים אחרים של העקומה עשויה להיות אחרת.
לצורך הדגמת עניין הגמישות, נביט בשוק מי השתייה בכפר השוכן על גדת פלג מים. על פני טווח רחב של כמויות הצריכה, ניתן לראות את היצע המים כגמיש ביותר: ניתן לספק לתושבי הכפר כל כמות מים שתידרש, בקלות יתרה ובעלות נמוכה מאוד, שאין סיבה להניח כי תגדל בקצב גובר עם גידול צריכת המים. במצב זה עקומת ההיצע של המים שטוחה מאוד, היינו גמישה. החל מכמות מסוימת, הולך ונעשה קשה יותר ויותר לספק את המים. הפלג המקומי אינו מספיק, ויש לחפור בארות, להוביל מים ממקומות מרוחקים יותר באזור, וכדומה. עלות אספקת כל קוב נוסף של מים הולכת ועולה, ועקומת ההיצע של המים מקבלת שיפוע הולך וגובר, שמשמעותו התקשחות הולכת וגוברת של היצע המים. בכמויות גדולות מאוד, כבר מוצו כל עתודות המים המקומיות, התת-קרקעיות והאזוריות, ועקומת היצע המים מקבלת צורה המתקרבת לאנכית. בשלב זה, גם עלייה ניכרת יחסית של מחיר המים, לא תביא את מספקי המים לכדי הגדלה משמעותית של כמות המים המוצעת.
עקומות היצע חריגות
אף שעקומת ההיצע על פי רוב עולה משמאל לימין, ישנם יוצאי דופן. דוגמה לכך היא פונקציית היצע של עבודה, העולה תחילה משמאל לימין, אך בשלב כלשהו נוטה אחורנית ועולה מימין לשמאל. באופן כללי, ככל ששכרו של עובד גדול יותר, כך הוא מוכן לספק כמות גדולה יותר של שעות עבודה. הסיבה לכך היא ששכר גבוה מעלה את התועלת השולית של העבודה, ובהתאם, גם את העלות האלטרנטיבית של אבטלה. ואולם, כאשר שכרו גבוה בצורה קיצונית, העובד יכול לחוות "תועלת שולית פוחתת" ביחס לשכרו. כלומר, אם שכרו של אדם הוא מיליון ש"ח לחודש, אזי ייתכן שעלייה של 10,000 ש"ח לא תשפיע עליו יותר - ייתכן כי יבחר לעבוד פחות ופחות, ויעדיף לבזבז את זמנו על שעות פנאי.
דוגמה נוספת לעקומת היצע לא נפוצה היא עקומת ההיצע של חברות ייצור בשירות הציבורי. העלות הקבועה מהווה חלק גדול מהעלות כוללת בחברות מסוג זה, ולכן גם את העלות השולית (עקומת ההיצע) מחשיבים לעיתים כקבוע.
היצע מול ביקוש
- ערך מורחב – היצע וביקוש
כדי לנתח את הכוחות הפועלים בשוק, המורכב מיצרנים וצרכנים, ואת השפעתם ההדדית זה על זה, מקובל להתוות את עקומת הביקוש על אותה מערכת צירים עליה משורטטת עקומת ההיצע. כמו ההיצע, גם הביקוש הוא פונקציה המתארת קשר בין כמות למחיר - אך לא מנקודת מבטו של היצרן, אלא מנקודת מבטו של הצרכן. בשונה מעקומת ההיצע, המשקפת פונקציה עולה, משקפת עקומת הביקוש פונקציה יורדת: ככל שעולה מחיר המוצר, כך דורשים הצרכנים פחות יחידות ממנו.
בנקודה על הגרף המשותף שבה מצטלבות עקומות ההיצע והביקוש, השוק מגיע לשיווי משקל. נקודה זו משקפת מחיר מוצר וכמות שלו שבהם נפגשים רצונותיהם של היצרנים והצרכנים באופן אופטימלי - כל הכמות המוצעת שמציעים היצרנים במחיר המתאים להם נרכשת בידי הצרכנים במחיר המתאים להם, ומתאזנים הכוחות הפועלים לדחיפת המחיר מעלה או מטה.
עודף היצע הוא מצב המתקבל כאשר מחיר השורר בשוק גבוה ממחיר שיווי משקל. במחיר כזה מעוניינים היצרנים לייצר כמות גדולה יותר מכפי שהצרכנים מעוניינים לקנות, ולא שורר בשוק שיווי משקל כלכלי. נמצאים אז בשוק יצרנים שנותרו עם עודפי סחורה שלא נמכרה, ואלה יפעלו להיפטר מעודפי הסחורה גם במחיר נמוך ממחיר השוק, ולו כדי להשיב לעצמם חלק מעלות הייצור ו/או להימנע מהוצאות אחסנת הסחורה המיותרת. מצב זה הוא כוח שוק הפועל בכיוון של ירידת המחיר בשוק, עד להתייצבותו ברמה של שיווי משקל.
הטווח הקצר והטווח הארוך
במיקרו-כלכלה, מקובלת ההבחנה בין עקומות ההיצע של הטווח המיידי (immediate run), הטווח הקצר, הוצאה משתנית ממוצעת (AVC) והטווח הארוך, הוצאה כוללת ממוצעת (ATC/AC) העיקרון הוא שעקומת היצע תהייה גמישה יותר ככל שגדל הטווח הזמן שבו נמדדת תגובת היצרנים לשינויים במחיר השוק שלפניהם (על פי רוב, כתוצאה משינוי בביקוש בשוק).
בטווח המידי, יכולתם של יצרני השוק להגיב לשינויים במחיר, בדרך של הגדלה או הקטנה של כמויות הייצור, מוגבלת ביותר וקרובה לאפסית. משמעות הדבר היא כי עקומת ההיצע של הטווח המידי קשיחה לחלוטין, או קרובה לכך. בטווח הקצר אך הלא-מיידי, ישנם שינויים אפשריים שיוכלו היצרנים לבצע כדי להתאים עצמם, במגבלות סבירות, למחיר החדש שנוצר ולכמויות הייצור הנובעות ממנו: הגדלת מספר הפועלים ו/או משמרות הייצור, הגדלת כמות חומרי הגלם הנרכשים, וכדומה. עקומת ההיצע של הטווח הקצר היא לפיכך עדיין קשיחה למדי, אך לא קשיחה לחלוטין. בטווח הארוך, משתפרת מאד יכולת התגובה של יצרני השוק לשינוי במחיר: הם יכולים לבצע השקעות הון שונות להגדלה משמעותית של נפח הייצור שלהם אם עלה המחיר, וליהנות מפירות יתרון לגודל. לא פחות חשוב, הטווח הארוך מאפשר חדירה של יצרנים נוספים לשוק, אם עלה המחיר באופן שימשוך מגמה כזאת. במקרה ההפוך, של ירידה במחיר, יש בטווח הארוך אפשרות ליצרנים לסגור בהדרגה קווי ייצור, להסב מפעלים לפעילות אחרת, וכדומה - פעולות שאינן אפשריות בטווח המידי והקצר. בטווח הארוך, למעשה, יכול היצרן לראות את ההוצאות הקבועות שלו - אלה שקיימות וגודלן אינו תלוי בכמות הייצור, בטווח הקצר - כהוצאות משתנות, שניתן להתאימן ולשלוט בהן בהתאמה להיקף הייצור החזוי. על כן, עקומת ההיצע של הטווח הארוך גמישה יותר, וצורתה קרובה יותר לאופקית מאשר זו של הטווח הקצר.
ראו גם
