קלאוס שנק פון שטאופנברג
| קלאוס פון שטאופנברג | |
| קלאוס פון שטאופנברג | |
| לידה |
15 בנובמבר 1907 יטינגן, הקיסרות הגרמנית  |
|---|---|
| הוצאה להורג |
21 ביולי 1944 (בגיל 36) ברלין, גרמניה הנאצית  |
| השתייכות |
הקיסרות הגרמנית  רפובליקת ויימאר גרמניה הנאצית |
| תקופת הפעילות | 1926–1944 (כ־18 שנים) |
| דרגה |
 אוברסט |
| תפקידים בשירות | |
|
קמב"צ דיוויזיית הפאנצר ה-10 קצין מטה בצבא העתודה | |
| פעולות ומבצעים | |
| עיטורים | |
אוברסט קלאוס פיליפ מריה יוסטיניאן שֵנק, גראף פון שטאופנברג (בגרמנית: Claus Philipp Maria Justinian Schenk Graf von Stauffenberg; 15 בנובמבר 1907 – 21 ביולי 1944) היה אריסטוקרט גרמני, קצין בוורמאכט, דמות המפתח בקשר העשרים ביולי נגד המשטר הנאצי בגרמניה בזמן מלחמת העולם השנייה.
ילדותו ותולדות משפחתו
שטאופנברג נולד ביטינגן (עיירה בשוואביה, בין אולם לאאוגסבורג, בתקופה בה נולד הייתה שייכת לממלכת בוואריה) כבן שלישי מתוך ארבעה (הבן הרביעי היה אחיו התאום שנפטר יממה אחרי שנולד) לאחת המשפחות האצילות במדינת וירטמברג (כיום באדן-וירטמברג) שבדרום גרמניה. הוריו היו האובר-הופמארשלים האחרונים של ממלכת וירטמברג, אלפרד שנק גראף פון שטאופנברג וקרולין לבית פון אוקסרול-גילנבנד.
עם אבותיו נמנים מספר פרוסים מפורסמים, ובהם אוגוסט ניידהרדט פון גנייזנאו. אחיו הבכור, ברטהולד, משפטן בוורמאכט, הוצא להורג על חלקו בניסיון ההפיכה.
בנעוריו, הוא ואחיו היו חברים ב Neupfadfinder, ארגון צופים גרמני.
קריירה צבאית ותחילת ההתנגדות להיטלר
בשנת 1926 התגייס שטאופנברג לרגימנט המשפחתי בבמברג (ה"רִיטר אוּנְדְ קבאלרי רגימנט מס' 17" - רגימנט חיל פרשים מובחר), וב-1933 עם עלות אדולף היטלר לשלטון, מצא שטאופנברג עניין בהשקפות עולמה של המפלגה הנאצית. בעיקר מצאו חן בעיניו של שטאופנברג הפטריוט והשמרן רעיונות כמו העדפת הכפר על העיר הגדולה; מדיניות חוץ פטריוטית ושבירת חוזה ורסאי; מלחמה בשחיתות; קהיליית עם מאוחדת, ואף אלמנטים של גזע ואנטישמיות (אם כי מעדויות אחרות עולה שמעולם לא קיבל את תורת הגזע בשלמותה).
למרות זאת, לאחר ליל הבדולח בנובמבר 1938 הוא חש סלידה בעקבות הפשעים המאורגנים. ב-1939 עם כיבוש פולין התלהב שטאופנברג מניצחונותיו של היטלר, ואף הביע דעות אנטישמיות מובהקות, במכתב ששלח לאשתו כתב "התושבים כאן (בפולין) הם ערבוביה שלא תאמן, הרבה מאוד יהודים ובני תערובת - עם שמרגיש בנוח תחת המגלב בלבד. אלפי שבויי המלחמה יהיו טובים לחקלאות שלנו". רק עם תחילת מבצע ברברוסה, כשהבין שהיטלר לא מתכוון לעצור, ושהמלחמה לא תסתיים בניצחון, הגדיר את הנאצים כ"מחלת דֶבֶר" והביע רצון למגרם.
החלטתו של שטאופנברג לתמוך בהפיכה אנטי-נאצית גמלה בו סופית באביב 1942, בעקבות הניהול החובבני של המלחמה, רצח היהודים והאוכלוסייה בשטחים הכבושים. הביוגרף של שטאופנברג, חוקר ההתנגדות הגרמנית פרופ' פטר הופמן, פרסם ב-1999 מסמכים חדשים מארכיוניים רוסיים, הטוענים שהשואה הייתה אחד ממניעיו העיקריים של שטאופנברג להתנגד למשטר ולסכן לשם כך את חייו.
הפציעה
למרות התנגדותו למהלכיה של גרמניה במלחמה, התקדם שטאופנברג במהירות בשירותו הצבאי. ב-1 בינואר 1937 קודם לדרגת האופטמן (סרן), והחזיק בדרגה זו במשך 6 השנים הבאות. הרגימנט שלו סופח לדיוויזיית הפאנצר השישית, והוא היה מעורב בכיבוש חבל הסודטים. בפרוץ המלחמה השתתף בקרבות בפולין, בצרפת ובברית המועצות, ולקראת סוף המערכה בצרפת ב-31 במאי 1940 זכה לעיטור צלב הברזל מדרגה ראשונה.
ב-1 בינואר 1943 קודם שטאופנברג לדרגת אוברסט-לוטננט (סא"ל). המחאות שהביע בפומבי על הניהול הלקוי של המלחמה גרמו לפיקוד העליון להציב אותו רחוק מהם, והוא נשלח להיות קצין מבצעים בדיוויזיית הפאנצר העשירית.
ב-7 באפריל 1943, במערכה בצפון אפריקה. במהלך הפגזת מפציץ בריטי הוא נפצע קשה, ואיבד את עין שמאל, כף יד ימין, והאצבעות הרביעית והחמישית ביד שמאל (על כך התלוצץ ואמר: 'בקושי ידעתי מה לעשות קודם בכל אצבעותיי').
קשר העשרים ביולי
ערך מורחב – קשר העשרים ביולי
אחרי הפלישה לפולין ב-1939, החליט שטאופנברג להתנקש בהיטלר. לאחר שהחלים מפצעיו, הוא הוצב כקצין המטה של צבא התחלופה בבנדלר-שטראסה בברלין. אחד ממפקדיו שם, גנרל פרידריך אולבריכט, היה אחד מחברי המחתרת הפעילים. בארמיית העתודה הייתה להם הזדמנות חד-פעמית להפיכה צבאית, תוך הריגתו של היטלר ונטילת השלטון. הקושרים ביססו את תוכניתם על תוכנית סודית שאישר היטלר בשם "מבצע ולקיריה", בה על ארמיית העתודה לתפוס את השלטון בברלין, במקרה של הפיכה. תוכנית הכיסוי הייתה אמצעי מנע נגד השתלטות עובדי הכפייה על ברלין.
חלקו המקורי של שטאופנברג בקשר היה להורות מן המפקדה על מעצר קצינים בכירים ביחידות הוורמאכט ובארגונים הפוליטיים של הרייך, אך מאחר שהיה היחיד מבין הקושרים שהיה בעל גישה להיטלר בתדרוכיו היומיים, הסכים שטאופנברג (בעל שלוש האצבעות בלבד) לבצע את ההתנקשות בעצמו.
ההתנקשות התרחשה ב-20 ביולי 1944 ב"מאורת הזאב" בפרוסיה המזרחית. שטאופנברג הניח מתחת לשולחן התדרוכים תיק ממולכד בעל מנגנון השהיה פשוט, שנתן לו בין 10 ל-15 דקות להסתלק מהמבנה. שטאופנברג שם רק חצי מחומר הנפץ שהבריח לתוך התיק, וזאת אחת הסיבות להישרדותו של היטלר. לאחר שראה את הפיצוץ ממרחק, השתכנע שטאופנברג שהיטלר נהרג, ויצא מהמחנה במהירות עם עוזרו, סגן ורנר פון האפטן. הם טסו בחזרה לברלין, אך במהלך הטיסה יצאה הוראה ממפקדתו של היטלר, ששרד את ההתנקשות, ליירטם. ההוראה נחתה על שולחנו של קושר אחר, פרידריך גאורגי, וכך הגיע המטוס בבטחה לברלין.
לאחר שכבר הפעילו את 'מבצע ולקיריה', נוצר קשר בין נאמני היטלר בברלין למפקדתו, ונודע בברלין שהוא עודו בחיים. תחנות הרדיו שהיו בשליטת היטלר שידרו את החדשות כי היטלר עודו בחיים. זמן קצר לאחר מכן נעצרו הקושרים.
הוצאתו להורג
הגנרל פרידריך פרום, מפקד ארמיית העתודה, ביקש להציג עצמו כמדכא ההתקוממות, למרות שמפקדת הקשר הייתה תחת פיקודו. בשל כך דן את המעורבים למוות, ובהם את שטאופנברג, אולבריכט, פון האפטן, וקצין נוסף בשם קירנהיים. הם הוצאו להורג בכיתת יורים עוד באותו ערב בחצר בנדלרבלוק, לאור פנסי מכונית צבאית. מילותיו האחרונות של שטאופנברג היו "תחי גרמניה הקדושה שלנו!" (המעשה לא הועיל לפרום, והוא הוצא להורג זמן קצר לאחר מכן). בהוראת הימלר, הוצאו גופות הקושרים מקברם הזמני ונשרפו. אפרם פוזר במרבד טיהור השפכים של ברלין.
לאחר מותו
לאחר הוצאתו להורג של שטאופנברג, נאסרה אשתו ההרה נינה במחנה עבודה, וארבעת ילדיה נלקחו לבית יתומים. בתה התינוקת, שנולדה לאחר כמה חודשים, נלקחה אף היא, וגדלה בבית יתומים עם אחיה עד סוף המלחמה. שמם שונה ל"מייסטר" לצורכי האימוץ, משום שהיטלר הורה על מחיית השם שטאופנברג. אף לאחר קץ המלחמה, נחשבו שטאופנברג ועמיתיו לבוגדים בגרמניה המערבית, וסקרי דעת קהל הראו כי רוב הציבור ראה בהם מפירי שבועה. רק מאמץ מרוכז של מוקירי זכרם, דוגמת הנשיא תיאודור הויס, הביא למפנה הדרגתי בתפישה שלהם. ברבות השנים הפכו לגיבורי ההתנגדות הגרמנית למשטר הנאצי.[1] הרחוב הראשי בברלין בו הוצא להורג נקרא על שמו - רחוב שטאופנברג, ובמקום נפתח מוזיאון המציג מסמכים ותצלומים רבים הנוגעים לקשר העשרים ביולי. נינה פון שטאופנברג נפטרה בשנת 2006, בגיל 92.
בשנת 2008 הופק בהוליווד סרט המבוסס על סיפורו האישי של שטאופנברג בשם "מבצע ואלקירי".
ראו גם
- התנגדות גרמנית לנאציזם
- הנס אוסטר
- ברטהולד שנק גראף פון שטאופנברג
- הנינג פון טרסקו
- מאורת הזאב
- בנדלרבלוק
- מבצע ואלקירי (סרט)
- רשימת תוכניות התנקשות באדולף היטלר
לקריאה נוספת
- קונסטנטין פיצגיבון, 20 ביולי - הקשר נגד היטלר, הוצאת מערכות.
- דני אורבך, ואלקירי - ההתנגדות הגרמנית להיטלר, הוצאת ידיעות אחרונות, 2009
- מייקל בשלוס, המנצחים, מאנגלית אריה חשביה, הוצאת מטר, 2003.
קישורים חיצוניים
.jpg){kind=link}
- אחרת לא הייתה גרמניה אחרת(הקישור אינו פעיל) - הג'ורנאל של אלכסנדר מאן
- אסתי סגל, קשר דם, באתר גלובס, 19 באוגוסט 2009
- אורי קציר, להוריד את הפיהרר (אורכב 18.10.2013 בארכיון Wayback Machine), בבלוג "אפלטון", 11/08/2009
תום שגב, תום שגב על הקושרים נגד היטלר, באתר הארץ, 30/12/09- נועם אורדן, יורים ועוזרים, באתר ynet, 2 בפברואר 2010
- דני אורבך, קושרי 20 ביולי- האם הם היו אנטישמים?, הינשוף, נובמבר 2011
- על ההתנגדות הגרמנית להיטלר וניסיון ההתנקשות בו ב-20 ביולי 1944 באתר הספרייה הלאומית
- עפרי אילני, המסדר הסודי של הקצין שניסה להרוג את היטלר, באתר הארץ, 13 במרץ 2019
- קלאוס שנק פון שטאופנברג, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- קלאוס שנק פון שטאופנברג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ How traitors became heroes, דויטשה ולה, 20 ביולי 2014.
|
|
|
| מלחמת העולם השנייה | פורטל היסטוריה | פורטל גרמניה |
32084885קלאוס שנק פון שטאופנברג