שסו

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף שותו)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שסו בכתב חרטומים
M8G1M23Z7T14A1
Z2

שסומצרית קדומה או שוסו, באכדית שותו או סותו[דרוש מקור]) היו קבוצה אתנית שהתקיימה, על פי מקורות מצריים ואכדיים במזרח הקדום החל מתקופת הברונזה המאוחרת באמצע האלף השני עד אמצע האלף הראשון לפנה"ס בתקופת הברזל. זהותם האתנית של השסו אינה ברורה, אך יש המזהים אותם עם שבטי העברים ובכללם עם ישראל.

השסו במקורות מצריים

תיאור של שסו שבוי כפי שתואר בתבליט ממדינת האבו שבמצרים מימי רעמסס השלישי.

מקורה של המילה שסו עשוי להיות בשורש מצרי שפרושו הליכה או[דרוש מקור] בשורש העברי/כנעני ש.ס.ה שפירושו ביזה.

המונח שסו הופיע לראשונה בכתובת מצרית מהמאה ה-24 לפנה"ס, והמשיך להופיע לאורך כל תקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת עד לימי רעמסס השלישי. השסו חיו במסגרת שבטית, נפוצו בכל המרחב הכנעני מלבנון בצפון ועד סיני בדרום, ופעלו בעיקר באזורי השוליים בספר המדבר. השסו מתוארים בכתבים המצריים כרועים נוודי מדבר אשר היו פושטים לעיתים על יישובים, מצדיות ושיירות מצריות.

תיאור המביע את החשש ממעבר בשטח הררי (נחל עירון בין בקעת מגידו למישור החוף) מובא במקור המצרי פפירוס אנאסטאזי א, מימי רעמסס השני (המאה ה-13 לפנה"ס): 'ראה המעבר נמצא בערוץ, אלפיים אמה עומקו...מסוכן הערוץ, מלא שוסים נחבאים אל בין השיחים ...פניהם זועפות ולבבם קשה... נתיבך מלא צוקים ואבנים, אין אחיזת רגל... מדמה אתה כי האויב מאחוריך ורעדה אוחזת בך'.[1] המקור הנ"ל גם מזכיר אנשי שסו אכזריים שאורבים לעוברים בדרך בגיא מסוים, בו עלול אמנמופה חסר-הנסיון לנסות לעבור עם מרכבתו. השסו האלה מתוארים על ידי המחבר חורי כחריגים בגובהם: 4 או 5 אמות - או במונחים מודרניים: כ-2.10 מ'.

במכתבי אל עמרנה שנשלחו על ידי מלכי ערים כנעניות לפטרונם מלך מצרים, נזכרים איגודי שבטים במילה האכדית "סותו". בדומה ל"שסו" אף ה"סותו" נזכרים בעיקר בהקשר צבאי כשכירי חרב של ממלכות כנען בצדם של החבירו.

לדעת החוקר רוברט ד. מילר השסו היו מחולקים לקלאנים מאורגנים של שודדי דרכים ובוזזים שהונהגו על ידי מנהיגים מקומיים (chieftains). לדעתו הם חיו כנוודים שמגדלים בקר ופעלו באזור שבין עמק יזרעאל בצפון לאשקלון וסיני בדרום.[2]

השוסים במקרא

בתנ"ך מופיעה המילה העברית שוסים, מקבילתו של המושג המצרי שסו, במובן של שודדים, ומשיסה במובן ביזה. למשל:

  • שופטים, פרק ב', פסוק 14: וַיִּחַר-אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנֵם בְּיַד-שֹׁסִים וַיָּשֹׁסּוּ אוֹתָם וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד אוֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב וְלֹא-יָכְלוּ עוֹד לַעֲמֹד לִפְנֵי אוֹיְבֵיהֶם
  • שמואל א', פרק כג', פסוק 1: וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר הִנֵּה פְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּקְעִילָה וְהֵמָּה שֹׁסִים אֶת-הַגרָנוֹת
  • מלכים ב, פרק יז', פסוק 20: וַיִּמְאַס ה' בְּכָל-זֶרַע יִשְׂרָאֵל וַיְעַנֵּם וַיִּתְּנֵם בְּיַד-שֹׁסִים עַד אֲשֶׁר הִשְׁלִיכָם מִפָּנָיו
  • ישעיה, פרק מב', פסוק 22: וְהוּא עַם-בָּזוּז וְשָׁסוּי הָפֵחַ בַּחוּרִים כֻּלָּם וּבְבָתֵּי כְלָאִים הָחְבָּאוּ הָיוּ לָבַז וְאֵין מַצִּיל מְשִׁסָּה וְאֵין-אֹמֵר הָשַׁב

זיהויים של השסו עם העברים בכלל ובני ישראל בפרט

תבליט קיר מצרי המתאר את שני מרגלי השסו שנשבו על ידי צבאו של רעמסס השני בדרכו לסוריה מוכים על ידי חיילים מצרים במהלך קרב קדש.
שבוי שמי מתוך תבליט מצרי עתיק המתואר בכרטוש כ"שסו של יהו". דמות זאת מתוארת ככנענית טיפוסית בניגוד לתיאור המקובל של השסו.

על סמך הדמיון הפונטי למלה עברים הסיקו מספר חוקרים כי בני ישראל הם החבירו.

ברשימה טופוגרפית מימי השליט המצרי אמנחותפ השלישי שנמצאה במקדש בסולב שבנוביה, נזכרים שישה אזורים בהם ישבו שסו:

  • ארץ שעיר בדרום ארץ כנען
  • ארץ יהו שמיקומה אינו ידוע
  • ארץ לבן (כנראה לבנון)
  • ארץ צרר
  • ארץ צמת
  • ארץ ורבר
  • ארץ פיספס

נטען כי השם "ארץ יהו" מצביע על העובדה ששבטים בחבל ארץ זה עבדו את ה'. יש המשערים שמקומה של ארץ "יהו" הוא בדרום כנען. כמו כן מוזכרים ה"שסו של יהו" גם ברשימות עמים כבושים במבנה מימי רעמסס השני מאמארה המערבית שגם היא בנוביה (Amara West).

נוסף על כך, על סמך השושלות המשפחתיות במקרא משתמע כי שבטי ישראל היו קרובים במוצאם לעמים העבריים האחרים: אדום, מואב, ועמון. תעודה מצרית מימי הפרעה מרנפתח הכוללת דיווח ממעבר הגבול המצרי בסילה, אשר בתוואי תעלת סואץ של ימינו – מזכירה את בואם של "שסו של אדום" למצרים.[3]

לעומת זאת, השם ישראל, מופיע לראשונה במקורות מצריים רק בסוף המאה ה-13 לפנה"ס במצבת ישראל.

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שסו בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ התרגום העברי מתוך א' מלמט, (עורך). מקורות לתולדות ישראל וארצו בתקופת המקרא, ירושלים תשמ"ה, ע' 192
  2. ^ Robert D. Miller (II.),Chieftains Of The Highland Clans: A History Of Israel In The Twelfth And Eleventh Centuries B.C., Wm. B. Eerdmans Publishing, 2005, p.95
  3. ^ "סיימנו להניח לשוסו של אדום לעבור את מצודת מרנפתח אשר בצֶ'כּו, לברכות של פר אתום." (פפירוס אנאסטאזי ו')
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0