שאמיל בסאייב
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ביטחונית ריקה. שאמיל סלמאנוביץ' בסאייב (ברוסית: Шамиль Салманович Басаев; 14 בינואר 1965 - 10 ביולי 2006) היה מפקד צבאי צ'צ'ני, מדינאי וטרוריסט. החל משנת 2003 השתמש גם בכינוי "עבדאללה שאמיל אבו אידריס, האמיר של חטיבת השאהידים 'רייאדוס סלאחין'". היה אחראי למספר פיגועי טרור – הגדול שבהם היה משבר בני הערובה בבסלאן. חוסל על ידי כוחות הביטחון הרוסיים ב-10 ביולי 2006.
חייו
נעוריו
שאמיל בסאייב נולד בכפר דישנה ונדאנו, ליד ונדנו, אשר בדרום-מזרח צ'צ'ניה, להורים ממוצא צ'צ'ני. הוא נקרא על שם האימאם שאמיל, המנהיג האחרון של הברית האנטי-רוסית במלחמת קווקז. למשפחתו היסטוריה ארוכה של מעורבות בהתנגדות הצ'צ'נית לרוסיה, בעיקר בפעולות תגמול נגד הכוחות הרוסיים.
סבו של בסאייב נכשל בניסיונו לנתק את הקווקז מרוסיה לאחר המהפכה הרוסית. משפחתו של שאמיל, יחד עם רוב האוכלוסייה הצ'צ'נית, גורשו לקזחסטן על פי הוראת לברנטי בריה, ראש הקג"ב, במסגרת מדיניות הטיהורים הגדולים. למשפחתו ניתנה אפשרות לשוב רק כאשר פקודת הגירוש בוטלה, ב-1957, על ידי ניקיטה חרושצ'וב.
בסאייב סיים את בית הספר התיכון ב-1982, ובשנתיים שלאחר מכן שירת בחיל האוויר הסובייטי ככבאי. במשך ארבע השנים שלאחר מכן, עבד בסובחוז באזור וולגוגרד בדרום רוסיה. לאחר מכן עבר למוסקבה. הוא ניסה להתקבל לפקולטה למשפטים באוניברסיטת מוסקבה, אך כשל בבחינות. לבסוף, הוא התקבל ללימודי הנדסה חקלאית במוסקבה ב-1987. ב-1988 סולק מן הלימודים בשל ציוניו הנמוכים.
במשך השנים שלאחר מכן, עבד בסאייב למחייתו כמוכר מחשבים במוסקבה, בשותפות עם איש עסקים צ'צ'ני, סופיאן טראמוב. למרבה האירוניה, כעבור שנים שני החברים נלחמו בשני צדדים שונים במסגרת הסכסוך בצ'צ'ניה. טראמוב תמך ברוסים והתנגד למחתרת הצ'צ'נית, בעוד שאמיל בסאייב נעשה לטרוריסט צ'צ'ני. בראיון מאוחר יותר, טראמוב סיפר שבסאייב, בתקופה שבה עבד איתו בחנות המחשבים, ביזבז את לילותיו במשחקי מחשב, ישן בימים, והעריץ בצורה אובססיבית את ארנסטו צ'ה גווארה.
פעולותיו הצבאיות
זמן קצר לפני נפילתה הסופית של ברית המועצות, כשקומוניסטים קיצונים ניסו ליזום פוטש באוגוסט 1991, הצטרף בסאייב, למראית עין לפחות, לאוהדיו של הנשיא הרוסי, בוריס ילצין, אשר התגודדו מסביב לבית הלבן הרוסי במרכז מוסקבה, חמוש ברימונים. עובדה זו מעולם לא אומתה, ואם אכן התרחשה, לא ברור מדוע תמך בו בסאייב. באותה התקופה צ'צ'נים רבים תמכו במצעו של ילצין, ואף יושב ראש בית המשפט הרוסי, שתמך בבוריס ילצין, היה צ'צ'ני בעצמו.
כמה חודשים מאוחר יותר המנהיג הצ'צ'ני, ג'וחר דודייב, הכריז על התנתקות חד צדדית של צ'צ'ניה מרוסיה והפיכת צ'צ'ניה לרשות אוטונומית. בתגובה הכריז בוריס ילצין על מצב חירום לאומי ושלח גייסות צבא אל צ'צ'ניה. ממשלתו של דודייב גייסה כ-60,000 מתנדבים לצבא, לשם עימות אפשרי עם צבא רוסיה. באותו הזמן, החל בסאייב את דרכו הארוכה כטרוריסט. בנובמבר 1991 בניסיון למשוך התערבות בינלאומית לסכסוך בצ'צ'ניה, חטף שאמיל בסאייב, יחד עם עוד שני טרוריסטים, אחד מהם טייס, מטוס Tu-154 של חברת התעופה הרוסית אארופלוט, שטס מרוסיה לאנקרה, בירת טורקיה. הוא איים לפוצץ את המטוס, אלא אם כן מצב החירום שהוכרז ברוסיה יבוטל. לבסוף, אירוע החטיפה הסתיים בשלום. המטוס נחת בטורקיה ולחוטפים ניתנה רשות לחזור אל צ'צ'ניה.
במשך השנים הבאות, בסאייב נסע לאבחזיה, אזור שפרש מגאורגיה, כדי לסייע לתנועה בדלנית מקומית, שפעלה נגד ניסיונות של ממשלת גאורגיה להשתלט מחדש על האזור. בסאייב התמנה למפקד של יחידת מתנדבים לאומנית, המורכבת בעיקר מצ'צ'נים. מעורבותם הייתה מכרעת במלחמת אבחזיה, ובחודש אוקטובר 1992 נחלה הממשלה הגאורגית מפלה צבאית מוחלטת, ואוכלוסיית אזרחים גדולה סבלה מטיהור אתני. היחידה של בסאייב השתכנה בעיר הבירה של גאורגיה, טביליסי, בעיר הבירה של אבחזיה, סוחומי, ובכפר לאסלידו. ממשלת רוסיה לא עשתה דבר נגד יחידתו של בסאייב ונגד פשעי המלחמה שביצע, דבר שהתברר לאחר מכן כטעות צורבת. לאחר זמן מה, נלחם בסאייב נגד הכוחות הרוסיים במלחמת צ'צ'ניה הראשונה.
אין הרבה עדויות מהימנות על פעולותיו של בסאייב בשנים שלאחר שהותו באבחזיה. בהתאם למספר מקורות, בסאייב עבר לאזרבייג'ן, שם סייע לכוחות האזריים במלחמתם הלא מוצלחת נגד כוחות ארמנים במובלעת הארמנית נגורנו קרבאך[דרוש מקור]. לפי עדויות אחרות, הוא נסע לאפגניסטן, שם יצר את הקשר הראשוני שלו עם אנשי אל-קאעידה[דרוש מקור]. שמועות אחרות אומרות, כי הוא שב לצ'צ'ניה, שם פעל במאפיה - בגנבת מכוניות והפצת סמים[דרוש מקור]. לפני מלחמת צ'צ'ניה השנייה, לבסאייב היו מספר בתי פאר בערי צ'צ'ניה, צי גדול של מכוניות יוקרה ושומרי ראש. הסבר אחר לעושרו, הוא אפשרות שאיש עסקים אלמוני העניק לבסאייב מיליוני דולרים כדי להראות את תמיכתו בפעולותיו של בסאייב[1].
מלחמת צ'צ'ניה הראשונה
מלחמת צ'צ'ניה הראשונה החלה כאשר כוחות רוסיים פלשו לצ'צ'ניה ב-11 בדצמבר 1994, כדי למוטט את שלטון ממשלתו של דז'אחר דודייב. בסאייב לקח חלק פעיל בהתנגדות. היחידה שעליה פיקד, 'הגדוד האבחזי', הסבה לכוחות הרוסיים אבדות קשות בעיקר בקרב על גרוזני, בירת צ'צ'ניה. אחרי שכבשו את גרוזני, התהפך הגלגל לטובת הכוחות הרוסיים, והם לחצו את הכוחות הצ'צ'נים אל עבר להרים, והסבו להם אבידות רבות.
ה'גדוד האבחזי' של בסאייב סבל מאבדות קשות ומפצועים רבים, בעיקר בקרב על ודנו. באותו הזמן שירתו ביחידה כ-200 חיילים, עשירית ממספר חיילי היחידה לפני כן. באותו הזמן בסאייב סבל גם מאסון אישי. במהלך הקרב על גרוזני, הכוחות הצ'צ'נים לא הבחינו בין אזרחים חפים מפשע לבין חיילים. חוסר ההומניטריות שלהם הייתה מאפיין לשתי המלחמות. בעת קרב על כפר מולדתו של בסאייב, נהרגו מאש כוחות צ'צ'נים אשתו הראשונה וילדיהם (לבסאייב היו מספר נשים), וכעשרה מחבריו.
במשך הזמן, כשהמצב נעשה נואש ויותר, פנו הכוחות הצ'צ'נים להתקפות הרסניות על אדמת רוסיה עצמה, כדי להפסיק את המלחמה. בסאייב הוביל ב-1995 את ההתקפה המפורסמת על בית החולים של בודיונובסק ולקיחת שוהיו, 1,600 במספר, כבני ערובה. מניין נפגעי פעולת הטרור היה 129 הרוגים וכ-414 פצועים. אף על פי שהשלטונות הרוסים לא הסכימו לדרישתו להסגת כל הכוחות הרוסיים מצ'צ'ניה, בסאייב נעשה מפורסם, ומטרתו, הבאת תשומת לב בינלאומית לסכסוך בצ'צ'ניה, מומשה.
ב-1996, שאמיל בסאייב התקדם לתפקיד המפקד הכללי של כוחות הצבא הצ'צ'ניים. באוגוסט 1996, בסאייב הוביל בהצלחה השתלטות מחודשת על עיר הבירה הצ'צ'נית גרוזני. כוחות ההגנה הרוסיים לא הצליחו לבלום אותו. כעבור זמן מה, ממשלתו של ילצין החלה משא ומתן, שלבסוף הוביל להסכם שלום עם המורדים הצ'צ'נים. לאחר חתימת ההסכם, בסאייב רץ לנשיאות צ'צ'ניה, אך נכשל. ב-1 בינואר 1998, מונה לראש הממשלה של צ'צ'ניה בידי הנשיא אסלאן מסחאדוב, תפקיד שבו כיהן שש שנים, עד שהתפטר.
במלחמת צ'צ'ניה השנייה
באוגוסט 1999 עמד בסאייב בראש כוח בן כ-1,400 איש, חלקם צ'צ'נים, חלקם מוג'אהדין, וחלקם דאגסטנים, שפלש לדאגסטן השכנה, רפובליקה אוטונומית המהווה חלק מן הפדרציה הרוסית, וזאת על מנת לערער את משטרה, ולהשליט עליה את הבדלנים האיסלמים, בנוסח הצ'צ'ני. הפלישה הביאה לתגובה חריפה של מוסקבה. מיליציות דאגסטניות שחברו לצבא הפדרציה הרוסית הדפו את בסאייב ואנשיו בחזרה לצ'צ'ניה, ולאחר מכן פתח הצבא הרוסי במתקפה כוללת. מסתבר כי פלישתו של בסאייב לדאגסטן היוותה את נקודת הפתיחה למלחמת צ'צ'ניה השנייה.
ולדימיר פוטין, שאך נכנס לתפקיד ראש ממשלת הפדרציה הרוסית ורצה להוכיח את כוחו, החליט להגיב למעשיו של בסאייב בכוח, להשתלט על צ'צ'ניה, ולהפוך את תוצאות מלחמת צ'צ'ניה הראשונה. במערכה זו נהרסו חלקים נכבדים מהערים והכפרים של צ'צ'ניה ובעיקר עיר הבירה - גרוזני. לאחר סיום שלב הלחימה הראשוני, ירדו מנהיגי הצ'צ'נים למחתרת, והמשיכו בפעילות גרילה כנגד הכוחות הרוסים השוהים על אדמת צ'צ'ניה, ובפעילות טרור כנגד מטרות רוסיות ברוסיה ובעולם.
על פי עדויות ארגוני זכויות האדם ישנם מקרים רבים של ניצול סמכויות החירום שנתונות בידי הצבא להתעמרות באוכלוסייה האזרחית, שבאים לידי ביטוי בחטיפות סיטונאיות ומעשי ביזה.[דרוש מקור] בסאייב וכוחותיו ביצעו, כנראה, עוד מספר פעולות טרור, אך לא לקחו אחריות על חלק גדול מהם. בשנת 2000 איבד בסאייב אחת מרגליו בעת דריכה על מוקש. למרות הפגיעה, הצליח בסאייב להמשיך לחמוק מהכוחות הרוסיים.
בשנת 2001 הוא איים להשתמש בכספית אדומה, אך לא ברור למה הוא התכוון.
ב-2 בנובמבר 2002, דווח כי אביו של בסאייב נהרג על ידי כוחות רוסיים[2], אך דיווח זה לא אומת מעולם.
שאמיל בסאייב הואשם גם באחריות לפשיטה על קהילה רוסית ובאחריות למשבר בני הערובה בבסלאן, שבו נרצחו למעלה מ-385 אנשים, רובם ילדים. הממשלה הרוסית הציעה פרס של עשרה מיליון רובלים (כ-300,000 דולר אמריקאי) למי שיביא מידע שיוביל לתפיסתו. במשך השנים 2000–2005 בסאייב הואשם בעוד מספר פעולות טרור, ביניהן פיגועי המטוסים הרוסיים (2004) וההתקפה על המטרו במוסקבה. ב-23 באוגוסט 2005 הצטרף בסאייב שוב לממשלה הבדלנית הצ'צ'נית, שם מילא תפקיד בכיר.
חיסולו
ערך מורחב – חיסול שאמיל בסאייב
לבסוף, נהרג בסאייב על ידי כוחות הפס"ב ב-10 ביולי 2006. בסאייב נהרג באינגושטיה כאשר התלווה לשיירה אשר ליוותה משאית עמוסה חומר נפץ, שפוצצה על ידי שירות הביטחון הפדרלי. כתוצאה מפיצוץ המשאית נפגע רכבו של בסאייב והוא נהרג במקום, יחד עם לוחמים נוספים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Chechnya premier's alleged millions, באתר BBC News, 12 באפריל 1998
- ^ Ruslan Isayev, Shamil Basayev's father was killed in Chechnya, באתר Prague Watchdog, 22 בינואר 2002
