רשיד עאלי אל-כילאני

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף רשיד עאלי)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רשיד עאלי אל-כילאני
رشيد عالي الكيلاني
רשיד עאלי אל-כילאני
רשיד עאלי אל-כילאני
רשיד עאלי אל-כילאני
לידה 1892
בגדאד
פטירה 28 באוגוסט 1965 (בגיל 73 בערך)
ביירות
מדינה עיראק
מפלגה מפלגת האחווה הלאומית
ראש ממשלת עיראק ה־23
2 באפריל 194129 במאי 1941
(8 שבועות ויומיים)
ראש ממשלת עיראק ה־21
31 במרץ 194031 בינואר 1941
(43 שבועות ו־6 ימים)
ראש ממשלת עיראק ה־13
20 במרץ 19339 בנובמבר 1933
(33 שבועות ו־4 ימים)

רשיד עאלי אל-כילאניערבית: رشيد عالي الكيلاني; 1892 - 28 באוגוסט 1965) היה פוליטיקאי עיראקי ששימש כראש ממשלת עיראק שלוש פעמים. כילאני ידוע בשל נסיון המרד שערך באפריל 1941, בתקופת מלחמת העולם השנייה במהלכו השתלט, כשהוא מסתייע בקבוצת קצינים בראשות סלאח א-דין א-סבאע', על השלטון בעיראק, הדיח את העוצר החוקי עבד אל-אילה מתפקידו, וביסס שלטון פרו-נאצי, שדרש את גירושם של הבריטים מעיראק. המרד הסתיים בפלישה בריטית לעיראק, ובתבוסתם של כילאני ואנשיו. בסמוך לאחר סיום תקופת כהונתו השתולל בבגדאד פוגרום הפרהוד, במהלכו נרצחו רבים מיהודי בגדאד. ניתן לייחס את הפרעות להסתה הפרועה כנגד היהודים, ולהתרת דמם שאפיינו את תקופת שלטונו, בה שיתף פעולה עם הנאצים, ועם המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני.[1]

מוצא ונעורים

רשיד עאלי אל-כילאני נולד למשפחה מיוחסת בבגדאד. מוצא משפחתו מן ה"קדוש" הסופי בן המאה ה-11 עבד אל קאדר אל-גילאני (عبد القادر الجيلاني), מייסד כת הקאדריה וממוחמד.[2] הוא היה קרוב משפחה של ראש ממשלתה הראשון של עיראק בתקופה המודרנית, עבד א-רחמן אל-כילאני.

כילאני למד משפטים, ושימש כעורך דין וכמרצה למשפטים, ואף חיבר כמה ספרי חוק ומשפט. ב-1921 שימש כשופט בבית המשפט לערעורים בבגדאד. לאחר הגעת המלך פייסל הראשון לעיראק, במסגרת המנדט הבריטי על מסופוטמיה פתח בקריירה פוליטית.[3]

קריירה פוליטית מוקדמת

את הקריירה הפוליטית החל אל-כילאני לצדו של ראש הממשלה יאסין אל-האשמי. שני האישים היו לאומנים שהתנגדו למעורבות בריטית בענייניה של עיראק, ולאחר מכן להסכמים השונים עם בריטניה - ההסכם האנגלו-עיראקי משנת 1922 וההסכם האנגלו-עיראקי משנת 1930, שהעניקו לעיראק עצמאות, אך הותירו חיילים בריטים על אדמת עיראק, ורמת מעורבות בריטית גבוהה בענייניה של עיראק. ב-1924 מונה על ידי האשמי לשר המשפטים, וב-1925 לשר הפנים.[3] לאחר מכן שימש כיושב ראש הפרלמנט[4] אל-כילאני, שהחל את דרכו כחבר "מפלגת הקידמה" הקואליציונית בהנהגת ראש הממשלה המתון עבד אל-מוחסן א-סעדון, התפטר מתפקיד שר על רקע מתן זיכיון להפקת נפט לחברת הנפט העיראקית (שנקראה אז "חברת הנפט הטורקית"), בשנת 1925[5] מפלגתו, שנקראה "המפלגה המרכזית" שימשה לצד מפלגתו של אל-האשמי ככוח אופוזיציוני חזק בפרלמנט העיראקי.[6] בשנת 1926 נבחר אל-כילאני לשר הפנים בממשלתו של ג'עפר אל-עסכרי[7] הוא שימש בתפקיד זה עד שנת 1928. בשנת 1930 מינה אותו המלך פייסל הראשון לכהונת ראש לשכתו, בניסיון לקרבו אליו ולמתן את עמדותיו האופוזיציוניות.[8]

ב-1933 מונה לראשונה לתפקיד ראש ממשלת עיראק. הוא שירת בתפקיד זה בין 20 במרץ 1933 ל-9 בנובמבר 1933. כהונתו הייתה כהונה סוערת. בתקופה זו מרדו בני המיעוט האשורי, ומרד זה דוכא ביד קשה, תוך מעשי טבח באוכלוסייה האזרחית האשורית.[9] בעת ששירת בתפקיד מת המלך פייסל, וירש אותו בנו, המלך ראזי. בסמוך לאחר מכן הוחלף אל-כילאני בג'מיל אל-מדפעי פוליטיקאי מתון, המזוהה עם בית המלוכה ההאשמי. במרץ 1935 שב יאסין אל האשמי לשלטון, ומינה את אל-כילאני לשר הפנים בממשלתו.

לקראת ההפיכה

בשנת 1936 התחוללה ההפיכה הראשונה בעולם הערבי, כאשר קצין בשם בכר סדקי הכריח את המלך לפטר את ראש הממשלה יאסין אל-האשמי, ולמנות במקומו פוליטיקאי בשם חכמת סוליימן. ההפיכה הייתה תוצר של קואליציה אד-הוק בין כמה גורמים קיצוניים - קציני צבא ממורמרים, אנשי השמאל הרפורמיסטי הקיצוני, ואנשי ימין קיצוני. קואליציה זו כשלה בהשגת מטרותיה, ובצבא התגבשה קבוצה של קצינים בכירים, שעד מהרה זכו לכינוי הקולקטיבי "המרובע המוזהב" בראשותו של סלאח א-דין א-סבאע', שהתנגדה לשלטונו של סדקי. כאשר חולל סדקי את ההפיכה נאלץ אל-כילאני לעזוב את עיראק, מחשש לחייו.[10] באוגוסט 1937 נרצח סדקי, וקבוצת הקצינים בראשות א-סבאע' החזירה את השלטון הקודם למקומו. אירועים אלו ערערו לחלוטין את היציבות הפנימית בעיראק. בין 1938 ל-1941 התערב הצבא חמש פעמים לפחות בחילופי השלטון בעיראק, ומינה מועמדים מטעמו לכהונת ראש הממשלה. לרוב היו אלו אנשי הימין הקיצוני כאל-כילאני עצמו, או טה אל-האשמי, אך גם אישים כנורי סעיד הפרו בריטי הצליחו לתמרן את אנשי הצבא לטובתם.[11]

בשנת 1939 מת המלך ראזי בתאונת דרכים, ואת מקומו החליף המלך פייסל השני שהיה אז בן 4. לפייסל מונה עוצר, דודו, עבד אל-אילה, בן נוסף לשושלת ההאשמית, שנקט באופן מובהק במדיניות פרו בריטית. כת הקצינים הלאומנית פיתחה בינתיים עמדות פרו-נאציות ואנטי בריטיות במובהק. באותה תקופה היו פעילים בעיראק מספר גורמים שהביאו להתססה ולהקצנה של קבוצת "המרובע המוזהב". עליית כוחות מדינות הציר בעולם, והתעמולה שהפיצו במזרח התיכון ובעיראק אנשים מטעם גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית, וכן התעמולה שהפיץ חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי הירושלמי, שנמלט לעיראק לאחר המרד הערבי הגדול.[12]

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הייתה עיראק מחויבת, על פי הוראות החוזה האנגלו-עיראקי, להכריז מלחמה על אויביה של בריטניה, ולהעמיד לרשות בריטניה את מתקניה האסטרטגיים - נמלים, שדות תעופה, פסי רכבת. ההנהגה העיראקית התמהמהה ביישום מחויבויותיה. היא לא הכריזה מלחמה על גרמניה, אלא רק ניתקה עמה את היחסים הדיפלומטיים, ועם הצטרפות איטליה למלחמה, בשנת 1940, לא ניתקה עמה את הקשרים.[13] הפוליטיקאי המוביל בפוליטיקה העיראקית באותה התקופה נורי סעיד היה פרו בריטי, אך עמד בלחצים אדירים מצד קבוצת הקצינים והמופתי שדחפו לכיוון תמיכת עיראק במדינות הציר. החל משנת 1940 סבר סעיד כי אם ימונה אל-כילאני לראשות הממשלה, הדבר ישתיק את הקצינים, אך אל-כילאני יבין כי עליו להמשיך ולסייע בבריטניה, וכך יקטן הלחץ הפנימי.[14] ב-31 במרץ 1940 מונה אל-כילאני לראשות הממשלה.

אל-כילאני שימש כראש הממשלה במשך כשנה, אל מול לחץ פנימי וחיצוני גובר והולך. מלחמת העולם השנייה הגיעה בסוף שנת 1940 אל המזרח התיכון כאשר המערכה במדבר המערבי הביאה לאזור לוב ומצרים כוחות גרמניים חזקים שאיימו על הנוכחות הבריטית במזרח התיכון. אל-כילאני, שהיה בעל נטיות פרו-נאציות ואנטי בריטיות, שימש כראש ממשלתו של עבד אל-אילה הפרו בריטי, כאשר שר החוץ שלו הוא נורי סעיד, שאף הוא היה פרו-בריטי. הוא קיים קשרים עם מדינות הציר, ואף שלח, בדצמבר 1940 את שר המשפטים בממשלתו נאג'י שוכת למגעים עם השגריר הגרמני באנקרה, פרנץ פון פאפן.[15] לאור עמדתם הפרו בריטית של גורמים משמעותיים בממשל העיראקי לא היה חופשי לממש את מדיניותו, ובסופו של דבר הוחלף בפברואר 1941 בטה אל-האשמי.

ההפיכה והמרד

ב-2 באפריל 1941 מרדו קציני "המרובע המוזהב", הם הכריחו באיומי נשק את ראש הממשלה החוקי אל-האשמי להתפטר, ונטלו לידם את השלטון. העוצר עבד אל-אילה, שחזה את ההפיכה, הצליח להימלט מבעוד מועד אל ממלכת ירדן. לאחר ההפיכה עמדה בראש המדינה העיראקית חבורה של קציני צבא ופוליטקאים קיצוניים. אל קציני המרובע המוזהב הצטרפו רשיד עאלי אל-כילאני, נאג'י שוכת ויונס א-סבעאווי שייצגו את הקו הימני הפרו-נאצי. לכל אלו חבר המופתי.[16] לימים, טען המופתי כי בעת שהתכנסה החבורה, קודם להפיכה, הכירה בו כמנהיגם הבלתי מעורער.[17]

ב-10 באפריל כינס אל-כילאני את הפרלמנט באופן בלתי חוקי, שכן על פי החוקה העיראקית רק המלך יכול לכנס את הפרלמנט, והעוצר החוקי, עבד אל-אילה, לא הורה על כינוס הפרלמנט. הפרלמנט החליט על הדחתו של עבד אל-אילה, והחלפתו בקרוב רחוק בן השושלת ההאשמית, שריף שרף בין פואז. העוצר החדש הטיל על כילאני להקים ממשלה.[18] בממשלה החדשה שימש אל-כילאני כראש הממשלה ושר הפנים, שוכת שימש כשר ההגנה, ומוסא שהבנדר כשר החוץ.[19] בין המצביעים בכפייה לטובתו בפרלמנט היו גם הצירים היהודים.[20]

אל-כילאני החל מיד להעלות דרישות ליציאת הבריטים אל מחוץ לגבולות עיראק, על אף שעיראק הייתה מחויבת לנוכחות כוחות בריטיים בשטחה על פי ההסכם מ-1930. בסופו של דבר שלח חיילים להתעמת עם אנשי ה-RAF שהחזיקו בבסיס צבאי גדול ליד חבניה, ושם מצור על הבסיס. בעלות הברית לא יכלו לוותר על עיראק, שהייתה אז נקודה אסטרטגית ראשונה במעלה, במיוחד בשל תפוקת הנפט, אך גם בשל הנמלים האסטרטגיים, קווי הרכבות ושדות התעופה שחיברו בין הנכסים האסטרטגיים הבריטים במזרח התיכון ואלו שבהודו ומזרח אסיה. העימות התפתח למלחמה גלויה, המלחמה האנגלו-עיראקית במסגרתה פלשו כוחות בריטים מארץ ישראל לעיראק, וכן הגיעו כוחות בריטים מהודו דרך נמל בצרה, והתקדמו אל בגדאד.

הכוח הצבאי העיראקי קרס אל מול המתקפה הבריטית, ובתוך ימים ספורים עמדה בגדאד בסכנה. עוד בטרם הוכרז על התבוסה, הבריח אל-כילאני את ממשלתו ואת משפחתו לטורקיה. כאשר רצה להצטרף אליהם, לא הצליח, כי הגבול עם טורקיה נחסם על ידי כוחות בריטניה שהתקרבו לבגדאד.[21] ב-29 במאי נמלט אל-כילאני לאיראן, והכריז על בגדאד כשטח מפורז. לאחר בריחתו של אל-כילאני השתלטו הבריטים על עיראק כולה, והשיבו לשלטון את העוצר עבד אל-אילה. בימים שלאחר מכן, בתקופת הביניים שבין שלטונו של אל-כילאני וייצוב שלטונם של הבריטים והעוצר עבד-אל אילה בבגדאד, התחולל טבח אכזרי ביהודי בגדאד שכונה הפרהוד.

אל-כילאני ויהודי עיראק

חוגי הימין הקיצוני העיראקי, שאל-כילאני נמנה עמם, היו אנטישמים ופרו-נאצים. מעורבותם בפוליטיקה העיראקית של אישים כמופתי הירושלמי, וד"ר פריץ גרובה, שגריר גרמניה הנאצית בבגדאד, אך תרמה לנטיות אלו, והחריפה אותן.

בתקופת שלטונו של כילאני הפכה האנטישמיות לגלויה, ונוכחות הגרמנים הפכה למורגשת. בעריה של עיראק נערכו הפגנות כנגד היהודים, שהסתיימו לעיתים בפרעות. יהודים נכלאו ועונו על ידי השלטונות בטענות כי הם מסייעים לבריטניה במלחמה. תנועות הנוער, שהיו למעשה כנופיות אנטישמיות חמושות, קיבלו לידיהן את שמירת הסדר הציבורי.[22] כאשר הסתיימה המלחמה בכישלון העיראקי, הפנה ההמון המוסת את זעמו אל היהודים. אחריותו האישית של אל-כילאני לפרהוד היא רבה, בשל מסע ההסתה כנגד היהודים שאפיין את שלטונו.[23]

לאחר המלחמה האנגלו-עיראקית

רשיד עאלי אל-כילאני והמופתי אמין אל-חוסייני מציינים בברלין את יום השנה למרידת רשיד עאלי, בנוכחות קצינים נאציים

ב-29 במאי 1941 עבר רשיד עאלי יחד עם אמין אל-חוסייני את הגבול לאיראן[24] וב-30 במאי הגיעו לטהראן.[25] לאחר שהגרמנים הבטיחו לו שיבריחו אותו מטורקיה, הוא הסכים לבסוף לשני התנאים שהציבה ממשלת טורקיה לבואו: להימנע מפעילות פוליטית וצבאית בתחומה, ולא לעזוב את אדמתה מבלי להודיע על כך מראש לשלטונות. ב-20 ביולי יצא מטהראן וכעבור יומיים, יחד עם עוזריו, חצה את הגבול לטורקיה באופן חוקי.[21] באוגוסט 1941 התרחשה הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן במגמה למנוע את נפילת איראן לידי מדינות הציר, בדומה למה שאירע בעיראק בתקופת אל-כילאני. ב-21 בנובמבר הוטס אל-כילאני מקושטא בשם הבדוי "מר וורטמן" (Herr Wortmann), כחבר במשלחת בת 8 עיתונאים במטוס של יואכים פון ריבנטרופ, כשהוא חבוש בתחבושות. לאחר שהגיע לגרמניה, הוסתר במשך כמה ימים ושהותו נשמרה בסוד, כדי לא להביך את הטורקים.[21] אל-כילאני שהה בברלין במחיצתו של המופתי. ביזמתו של ד"ר פריץ גרובה שהיה השגריר בבגדאד בתקופת המלחמה, עמד בראש "משרד ערבי", שנועד לקדם את תעמולת מדינות הציר במדינות ערב, וקרא לעצמו "השליט החוקי של עיראק".[26] ב-1942 נדון למוות שלא בפניו על ידי בית דין צבאי בעיראק.[27] לאחר תבוסת גרמניה במלחמה נמלט ומצא מקלט אצל המלך אבן סעוד בערב הסעודית.[28]

לאחר נפילת השושלת ההאשמית בעיראק, בעקבות הפיכת עבד אל-כרים קאסם ביולי 1958, בה נרצחו המלך פייסל השני והעוצר עבד אל-אילה, שב אל-כילאני לבגדאד, ושב וניסה את כוחו בזירה הפוליטית. בתחילה התקבל בברכה על ידי המשטר החדש, אך לאחר שבועות ספורים סר חינו, הוא הואשם בקשר כנגד המשטר, ונדון למוות.[29] קאסם חס על חייו של רשיד עאלי, והוא הורשה לצאת לגלות בביירות. בשנת 1963 כאשר החליף עבד א-סלאם עארף את קאסם, והוציא אותו להורג, התאפשר לאל-כילאני לשוב לעיראק, אך הוא העדיף להישאר בגלות. הוא מת בביירות בשנת 1965.[30]

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רשיד עאלי אל-כילאני בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ נסים קזז, ‏דו"ח ועדת-החקירה מטעם ממשלת עיראק על מאורעות 2-1 ביוני 1941, פעמים 8, 1981, עמ' 59-46
  2. ^ רשיד עאלי מת בגלות, דבר, 3 בספטמבר 1965
  3. ^ 3.0 3.1 Names in the news, פלסטיין פוסט, 2 באפריל 1940
  4. ^ המדיניות העיראקית, דואר היום, 17 באוגוסט 1926
  5. ^ פתיחת המורשון העיראקי, דואר היום, 9 בנובמבר 1926
  6. ^ מכתבים מבגדאד, דואר היום, 22 בנובמבר 1926
  7. ^ הוזרה העיראקית החדשה, דואר היום, 7 בדצמבר 1926
  8. ^ ממשלת באגדאד רוכשת את האופוזיציה, דבר, 3 בדצמבר 1931
  9. ^ יאיר אורון, ג'נוסייד - רצח העם הארמני, השכחה והכחשה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2007, עמ' 53
  10. ^ כיצד נעשתה ההפיכה, דבר, 5 בנובמבר 1936
  11. ^ י. שמעוני, מדינות ערב, פרקי היסטוריה מדינית, הוצאת עם עובד, 1994, עמ' 198
  12. ^ יעקב שמעוני, "אסיה ואפריקה בין שתי המלחמות",תולדות המאה ה-20, בעריכת ד"ר ש.י. בלוך, הוצאת יזרעאל, תל אביב, 1963, עמ' 412
  13. ^ וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, "הברית הגדולה", הוצאת עם הספר, 1960, עמ' 220
  14. ^ מיכאל אפל, המזרח התיכון בימינו; עיראק - מלוכה, מהפכה, רודנות, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 57
  15. ^ דמותה של ממשלת אל-כילאני בבגדאד, דבר, 14 במאי 1941
  16. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין שתי מלחמות העולם, ספר ה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1992, עמ' 88.
  17. ^ Antony R. De Luca, "Der Grossmufti" in Berlin: The politics of collaboration. International Journal of Middle East Studies", vol. 10 (Feb 1979) pp 133.
  18. ^ עוצר חדש בלתי חוקי בעיראק, דבר, 13 באפריל 1941
  19. ^ New Iraqi Cabinet Formed, פלסטיין פוסט, 15 באפריל 1941
  20. ^ אברהם בן־יעקב, יהודי בבל: מסוף תקופת הגאונים עד ימינו, עמ' רנ.
  21. ^ 21.0 21.1 21.2 ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 68-67.
  22. ^ עיראק אתר יד ושם
  23. ^ נסים קזז, ‏דו"ח ועדת-החקירה מטעם ממשלת עיראק על מאורעות 2-1 ביוני 1941, פעמים 8, 1981, עמ' 59-46
  24. ^ צבי אל-פלג, המופתי הגדול, עמ' 65.
  25. ^ ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 62.
  26. ^ נקמתו של 'אפריקה קורפס', על המשמר, 25 בספטמבר 1953
  27. ^ Death sentence for Iraqi Quisling, פלסטיין פוסט, 9 בינואר 1942
  28. ^ אבן סעוד מבקש חנינה לרשיד עאלי, מעריב, 4 במאי 1948
  29. ^ יצא זכאי ונדון למיתה, דבר, 6 במרץ 1959
  30. ^ רשיד עאלי מת בגלות, דבר, 3 בספטמבר 1965