רינו צרור
 | |
| רינו צרור | |
| לידה | 25 באוגוסט 1953 (גיל: 70) |
|---|---|
עזרא גבריאל רינו צרור (נולד ב-25 באוגוסט 1953) הוא עיתונאי, עורך ואיש טלוויזיה ישראלי.
קורות חייו
נולד ב-1953 להורים ממוצא יהודי-לובי. אביו נהרג בתאונת דרכים[1]. גדל ברמת גן ולמד בבית הספר התיכון דביר. לאחר כיתה י' עבר לתיכון אקסטרני ועם גיוסו לצה"ל שירת בצנחנים. לאחר מכן עבד במוסד לנוער עבריין.
צרור פרסם סיפורים ב"פרוזה" ואף שימש רכז המערכת של המגזין. ב-1978 הוציא לאור את קובץ הסיפורים "טריקו"[2].
קריירה עיתונאית
את עבודתו העיתונאית החל ב"העולם הזה" ב-1973. הוא ממקימי עיתון "חדשות" והיה מבכירי עורכיו. ערך את המקומון "העיר" וכתב בו טור פוליטי. היה עורך ב"מעריב" בתקופת הרכישות של רוברט מקסוול. בתחילת שנות ה-80 ערך את מגזין "אנשים", שנסגר, וכיהן כסגן עורך בירחון "מוניטין", שם עבד עם אדם ברוך ומאיר אגסי. בתחילת שנות התשעים ערך את השבועון "העולם הזה" המתחדש, אחרי רפי גינת. בשנים 1999–2000 ערך צרור את מגזין האקטואליה "אולפן שישי" בערוץ 2.
צרור יצר מספר סרטים דוקומנטריים: "בית שאן: סרט מלחמה" שזכה בפרס אופיר (אותו ביים במשותף עם דורון צברי), "ילדי המהפכה", "תפילת הנערות", "אני ה",ו"יהודים, פעם שלישית". הנחה את התוכנית "דין וחשבון" בערוץ 10 שזכתה פעמיים בפרס תוכנית האקטואליה והתחקירים הטובה ביותר בטקס פרסי האקדמיה לטלוויזיה בשנים 2003–2004. בתוכנית זו הוא שוטט ברחבי הארץ וניסה להביא למסך את הפריפריות בישראל. צרור מזוהה, בין היתר, גם עם הסיקור שלו כלפי מצבם של מפוני גוש קטיף, תוך כדי ולאחר תוכנית ההתנתקות. צרור נבחר, בשל הסיקור, גם לתואר "איש השנה" של מדור היהדות של אתר nrg מעריב. זכורה במיוחד "תפילת הנערות", ששודרה בתוכנית "דין וחשבון" לאחר סיום פינוי היישובים ברצועת עזה וסיומה של תוכנית ההתנתקות, שהפכה אחר כך לסרט דוקומנטרי.
בשנת 2006 החליף את דב אלבוים בהנחיית תוכנית הראיונות "חוצה ישראל" בטלוויזיה החינוכית. צרור הגיש את התוכנית עד שנת 2010 וזכה איתה פעמיים בפרס האקדמיה הישראלית לתוכניות אירוח. בשנת 2009 החל להנחות במקביל תוכנית נוספת בטלוויזיה החינוכית, "דוקומנטרי עם רינו צרור", העוסקת ביצירה תיעודית. בשנת 2010 עזב צרור את שתי התוכניות ואת הטלוויזיה החינוכית לטובת עריכת תוכנית התחקירים "360", אשר עלתה לשידור בראשית שנת 2011 בזכיינית ערוץ 2, "רשת". את התוכנית גם יצר צרור יחד עם רם לנדס.
צרור כתב טור שבועי, "דין וחשבון", במוסף שבת במעריב, ובמוצאי שבת הגיש את התוכנית "הולך בחצות" עד סוף מאי 2015. 2011 ערך את הספר "אדם ברוך, תקשורת" (יחד עם מורן שוב ושירה אביעד). ב-2012 הופיע ספרו "שחור - חייו ומותו של זוהר ארגוב", מלאכת תחקיר מקפת על דמותו של אחד הזמרים הגדולים והמשפיעים ביותר בישראל. הגיש תוכנית יומית בת שעה בגלי צה"ל, העוסקת בעיקר בנושאים חברתיים וכלכליים[3]. ב-2020 אוחדו תוכניתיו של צרור ושל רזי ברקאי למספר חודשים עקב מגפת הקורונה, וב-2021 חזרו לשדר בנפרד.
צרור זכה שלוש פעמים בפרס מפקד גלי צה"ל: בשנת 2009 זכה בפרס בקטגוריית מבצעי שידור על תוכניתו "אטרף פיוטים", מבית הכנסת אל הרוקנרול. בשנת 2010 זכה בפרס בקטגוריית תוכנית האקטואליה על התוכנית "מה בוער - הפרויקט החברתי" ובשנת 2012 זכה בקטגוריית צבא וביטחון, על תוכניתו "והחולם נפל פצוע" שעסקה בחזרה אישית לחוויות מלחמת יום הכיפורים.
צרור מרבה לעסוק בכתבותיו וביצירותיו האחרות במצב החברתי במדינה, בפערים בין האזרחים, ביחס לזקנים, בעוני ובפריפריה. בשנים האחרונות עסק בהשוואה בין המציאות החברתית בימים אלה למציאות המקבילה בסוף ימי בית שני, ערב החורבן. מאמר סיכום בעניין זה, "הריבונות השלישית איבדה שליטה", משווה בין הריבונות הראשונה לבין הריבונות השנייה ובין שתיהן לשלישית, ומוצא שישראל הריבונית והעצמאית לא חצתה מעולם את גבול 85 השנים.
בשנת 2013 נבחר צרור להדליק משואה בטקס המרכזי ליום העצמאות ה-65 בהר הרצל. ועדת הטקס הסבירה את בחירתו בכך ש"צרור חובר למורשת העיתונות היהודית והישראלית שמייסדיה פעלו מתוך תחושת שליחות... בשידוריו ברדיו ובסרטים שהוא מביים ומפיק הוא משמש פה לאזרחים החשים שהם בשולי החברה בישראל ומעלה אל פני השטח דילמות אנושיות נוקבות ובעיות חברתיות כאובות".
ב-2018 אצר תערוכה במוזיאון בית שטורמן בעין חרוד, מחווה לאדם ברוך, לציון עשר שנים למותו - "אני אדם מיטה". 19 סיפורים קצרצרים שכתב אדם ברוך במהלך אשפוזו בבית החולים, שלוו ביצירות של בכירי האמנים בישראל.
ב-2019 זכה בפרס סוקולוב. בנימוקי השופטים נאמר: "רינו צרור זכה בפרס "בעבור היותו עיתונאי לוחמני המציב בעקביות מזה עשרות שנים בחזית העשייה סדר יום חברתי, תוך התמקדות ומתן תשומת-לב מיוחדת לפריפריה החברתית, הפוליטית והגאוגרפית. סדר יום זה בא לידי ביטוי בתוכניתו היומית בגלי צה"ל, בסדרות הטלוויזיה הדוקומנטריות ששודרו בערוצי הטלוויזיה השונים ובסרטי תעודה".
בתחילת 2021 הוציא לאור את ספרו "שם משפחה" בהוצאת 'הספרייה לתקשורת'.
ספריו
- טריקו: סיפורים, הוצאת שם, 1978.
- עורכים: שירה אביעד, רינו צרור, מורן שוב, אדם ברוך - תקשורת: אנתולוגיה, 2008-1972, הוצאת דביר, 2010.
- שחור: חייו ומותו של זוהר ארגוב, הוצאת ידיעות אחרונות, 2012.
- שם משפחה: אסיה הוצאה לאור, 2021[4]
סרטיו
- בית שאן סרט מלחמה, 1996 (בימוי משותף עם דורון צברי)
- ילדי המהפכה, 1999
- תפילת הנערות, 2010
- אני ה', 2014
- יהודים, פעם שלישית, 2017
קישורים חיצוניים
- רינו צרור, במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
- גילי דרוב-היישטיין, חיית שטח, באתר העין השביעית, 1 במרץ 2004
- אסתי אהרונוביץ', החבר שנפל, הערוץ שבגד, החלום שנגוז, הווידוי הפוליטי. רינו צרור נפתח, באתר הארץ, 6 בנובמבר 2009
- אייל דץ, יורה בצרורות: ריאיון עם רינו צרור, באתר וואלה!, 1 בספטמבר 2010
- מאיה פלדמן, פרח בגנו, באתר הארץ, 4 ביולי 2012
- מיכל רשף, רינו צרור ודב צור ידליקו משואות ביום העצמאות, באתר וואלה!, 7 במרץ 2013
- לי-אור אברבך, "מעמד הביניים לא ילך ל-4 שנות גיהנום. יהיה זעזוע", באתר גלובס, 14 באפריל 2013
- עמיחי חסון, מקור ראשון, רינו צרור: אני חרד לקיומו של המקום הזה, באתר nrg, 5 באוקטובר 2014
איתי שטרן, ואלה אבני הדרך של הישראליות המתפוררת על פי רינו צרור, באתר הארץ, 29 באוקטובר 2017- הדברים שנשא צרור בטקס הדלקת המשואות 2013, מתוך עמוד הפייסבוק שלו
- דורון קורן, "את סיפור גל"צ אפשר לסכם בכמה מילים: נתניהו הוא העורך הראשי", באתר TheMarker, 22 באוגוסט 2021
הערות שוליים
- ^ כך העיד בתוכניתו בגלי צה"ל, 8 בספטמבר 2019
- ^ סמדר שיר, העולם המכוער של האנשים בטריקו, מעריב, 19 בפברואר 1979
- ^ גלי צה"ל: רינו צרור, באתר glz.co.il
- ^ רינו צרור, פרק מהספר "שם משפחה", באתר הארץ, 16 במאי 2021
