רחוב אגריפס (ציור)
| |
| מידע כללי | |
|---|---|
| טכניקה וחומרים | צבע שמן, פסטל שמן, חריטה ושלט רחוב על עץ |
| ממדים בס"מ | |
| אורך | 116 |
| רוחב | 53.5 |
| נתונים על היצירה | |
| מספר יצירה | B88.0226 |
| מיקום | אוסף מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב לאמנות |
"רחוב אגריפס" (1964) הוא ציור מאת האמן הישראלי אריה ארוך. לדעת יגאל צלמונה, הציור נחשב לאחת מיצירות האמנות הישראליות החשובות ביותר,[1] והיווה, החל מסוף שנות ה-80 של המאה ה-20, מוקד לפרשנויות רבות. הציור נמצא כיום בבעלות משותפת של מוזיאון תל אביב לאמנות ומוזיאון ישראל.
תיאור
הציור מורכב מלוח עץ מלבני עליו הוסיף ארוך שרבוטים בעיפרון, צבעי שמן ופסטל וכן חריטות בצבע. בצדו השמאלי של הלוח מופיע כתם צבע כהה המורכב מריבוע בגוון חום, ומתחתיו מלבן בעל גוון חום-אדום. מעליהם מופיע כתם נוסף, חופשי יותר, בצבע אדום. צורתו היא כעין קו עבה וחופשי המסתיים בעיגול. בראש הלוח הציב ארוך "רֶדִי מֶייד" של שלט רחוב ירושלמי הנושא את השם "רחוב אגריפס" בעברית, באנגלית ובערבית.
מבחינה צורנית, הקומפוזיציה של הציור נוטה לעבר חלקו העליון. הדבר בא לידי ביטוי באנכיות של המלבנים. נטייה זו מעומתת עם האופקיות של שלט הרחוב ועם חלקו העליון של לוח העץ, המופרד מהלוח בעזרת קו מצויר.
היסטוריה
הציור מהווה דוגמה לאופן שבו "תרגם" ארוך את הישגי האקספרסיוניזם המופשט והפופ ארט האמריקאים, אליהם נחשף בעת שהותו מחוץ לישראל. בייחוד יש לציין את השפעתו של רוברט ראושנברג, שאת עבודותיו ראה ארוך בביאנלה של ונציה בשנת 1964. ארוך טען במקומות רבים כי את יצירותיו יש למקם במסגרת של דיון צורני ב"שפת האמנות":
אני עושה הכל אבל לא מספר סיפורים. אם מישהו יכול לקרוא סיפור סימן שהחטאתי. לאמנות הציור קיום בפני עצמה. [...] והערכים הציורים הטהורים הם החשובים והמשפיעים".[2]
אולם, בשונה מעבודות אחרות של ארוך, מכילה העבודה זיהוי איקונוגרפי ברור היכול להאיר תכנים נוספים בעבודה. ארוך עצמו חזר בו מהצהרות אלו בראיון מאוחר יותר.[3]
העבודה על "רחוב אגריפס" החלה בשוודיה, בעת שארוך כיהן בה כשגריר ישראל בין השנים 1962-1959. בשנת 1962, עם שובו לישראל, הביא עמו ארוך את משטח העץ המלבני.[4] שלט הרחוב שהוצמד אל הציור נעשה על ידי יעקב איזנברג, אמן ומורה ב"בצלאל" שיצר שלטי רחוב רבים בעיר וארוך, שלמד ב"בצלאל" בשנים 1924–1926, שימש כמעצב שלטים בסדנתו. התייחסות לשלטים מופיעה גם בעבודות מוקדמות יותר של ארוך, כגון ציורי סדרת "צקפר" (1962 - 1966), ובהם התייחסות איקונוגרפית לשלט של סנדלר מימי ילדותו ואף רמזים לאביו של האמן.[5] בשנת 1963 הציג ארוך בתערוכה בגלריה "רינה" בירושלים שלט נוסף ("רחוב ממילא"), המשולב בשרבוט. היה זה אחד משישה ציורים ששילבו שלטים ופורקו מאוחר יותר על ידי האמן. את השלטים קיבל ארוך כנראה מעיריית ירושלים, אליה פנה במכתב בנושא זה.[6]
ב-25 במאי 1988 נמכר הציור במכירה פומבית שערכה גלריה גורדון בשטח מרכז הירידים והקונגרסים בישראל. הציור הוערך בכ-35,000-45,000 דולר,[7] ונרכש במשותף על ידי מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב לאמנות תמורת סכום של 48,400 דולר, שהושגו בתרומת בני הזוג וולטר ומאריאנה גריסמן מאנגליה.
ב-26 ביולי 2005 הוציא השירות הבולאי הישראלי בול, בעיצוב אד ואן אוויין, ועליו "רחוב אגריפס". הבול נדפס כחלק מסדרה של שלושה בולים שנושאם "ההיסטוריה כזיכרון אישי וכזיכרון קולקטיבי". האוצר יונה פישר בחר, בנוסף לציור זה, גם את הציורים "לוחות הברית" (1958) מאת משה קסטל ו"השבר והזמן 7" (1999) מאת משה קופפרמן.[8]
הציור מוצג בתצוגת הקבע באוסף האמנות הישראלית של מוזיאון ישראל. בשנת 2011 הוצג הציור במסגרת התערוכה "המוזיאון מציג את עצמו, אמנות ישראלית מאוסף המוזיאון", שהוצגה במוזיאון תל אביב לאמנות.
פרשנות
יונה פישר, האוצר המרכזי הראשון של ארוך, הציג את הציור ואת עבודתו המאוחרת של ארוך בכללותה, כביטוי לאופן התרגום של אמנות הפופ ארט האמריקאית, תוך שהוא מדגיש את אלמנט ה"תחביר" של אופן יצירת התמונה.[9] לעומתו, קבוצה של כותבים התמקדו בתיאור "רחוב אגריפס" כביטוי של מרחב והיסטוריה. אדם ברוך תיאר בשנת 1972 את הציור כהד לפגישה בין המציאות הממשית לבין זיכרונות ואסוציאציות שמקורן בביוגרפיה המוקדמת של ארוך. בשונה מרוב הפרשנים המאוחרים פירש ברוך את צורת המלבן האדום כצורתו הפיזית של הרחוב הירושלמי, כשבראשו שלט הרחוב. "רחוב אגריפס" הפך בתיאורו למרחב בתנועה, הנע בין רמות המציאות השונות[10]:
רחוב אגריפס תולה על הקיר. כמו קיר על קיר. כמו רובה ציד על הקיר, או אוסף מיקטרות. רחוב אגריפס יכול לנסוע לתערוכה באמסטרדם, ברזיל. מי זה 'אגריפס' בשביל ההולנדים, מי זה 'אגריפס' בשביל התמונה? אגריפס הוא שלט של רחוב, ומתחתיו מצוייר רחוב מלבני, שטח אחד כהה, לא מדוייק. האחרים בהירים וכמה חריטות, שירבוטים. זהו רחוב אגריפס בעברית, באנגלית ובערבית. נוף אורבני (עירוני), ירושלמי. השלט נדד מחזית של בית אל ראש תמונה. לא רגיל, לא טבעי. איפה מרחב-המחייה של הרחוב. עכשיו 'אגריפס' יצור מופשט לגמרי, שירד מנכסיו. קודם-לכן היה רחוב; הפעם הוא מייצג את מה שנידמה לאריה ארוך כרחוב. כפי שהמגף של הסנדלר, שהיה מגף של סנדלר הוא עכשיו חארקוב כולה, מין צורה שארוך מדמה שהיא חארקוב כולה. זהו זה. אם אפשר היה לספר את התמונה בדיוק נמרץ, בנאמנות, זו לא היתה תמונה, ציור. לו נכתבה רשימה זו למוסף הסיפרותי, ולא לשבועון, הייתי כותב ש-'רחוב אגריפס' הוא פגישה בין הממשי לבין ההד, הזכרון, האסוסיאציה.
גם שרה ברייטברג-סמל הציגה את הציור כחיבור של רמות מציאות שונות. במאמרה "אגריפס נגד נמרוד" (1988) תקפה ברייטברג-סמל את התפיסה הקאנונית בספרות המחקר של תולדות האמנות הישראלית, אודות "נמרוד" (1939) של יצחק דנציגר, שראתה בו כמייצג בלעדי של הלאומיות העברית. "רחוב אגריפס" הוצע על ידה כאלטרנטיבה ראויה יותר, כזו המצרפת ערכים "יהודיים" עם ערכים ציוניים, המבטאים חיבור בין מקומות וזכרונות הלקוחים מן הביוגרפיה האישית של ארוך - שלט הרחוב מתקופת לימודיו בבצלאל, דלת הבית של ילדותו בחרקוב שהתגלמה בצורת המלבן וכדומה:
נמרוד הוא נקודת זמן אל מעבר לנקודת ההחטאה, לחברה פרימיטיבית, כוחנית. הוא אחדות מוחלטת של הדימוי, זמנו וסגנונו. כולו עבר רחוק. ולעומתו ארוך באגריפס, כמו בכל יצירתו, מצרף זמנים, חומרים, חלקים, דרכי ביטוי. התמונה היא מפגש והצטברות של עובדות, אירועים וזמנים. עבודתו היא כעין הודאה שהאחדות אינה המצב הנתון, הנורמלי, אלה סוג של רפאות מעודנת, זהירה, איחוי של רסיסים. הדבק המחבר למפגשים הארוכים הוא האמן עצמו, שעומד כאישיות ייחודית, ההיפך מאיש חברת ההמון. האינדיווידואם ולא השבט הוא הזירה להתרחשויות התרבותיות.
במאמר "ירושלים של אריה ארוך: בין רחוב אגריפס לבין הנציב העליון" (1989) הציע מרדכי עומר לקשר בין ציור זה לציור נוסף של ארוך - "הנציב העליון" (1966), מתוקף הציון האיקונוגרפי לדמותו של אגריפס הראשון - ה"נציב העליון" בשלהי תקופת הבית השני. אגריפס, טוען עומר, מהווה תזכורת ל"שקט שלפני הסערה" של חורבן ירושלים. בנוסף, עומר מביא את הערכתו ההיסטורית של מיכאל אבי-יונה כי ההתרחקות ממורשתו של אגריפס, היא זו אשר שמרה ועיצבה את תודעתו של העם היהודי.[11] בכך, ביקש עומר לרמוז על האקטואליות האפשרית של ציור זה.[12]
בעוד עומר מנסה לקשור את הציור אל ראשית הכינון ההיסטורי היהודי, הרי שרית שפירא הציגה את הציור בתערוכה "מסלולי נדודים" (1991) כסמן של זרות ושל "איכות חוץ-טריטוריאלית" באמנות הישראלית. הזיהוי של הציור עם אגריפס הנוכרי, ועם תקופת הזמן של טרם המרד הגדול, חורבן ירושלים והגלות - "רגע לפני שאיבדה ירושלים את תפקידה כמרכז של טריטוריה מוגדרת".[13] הפך אותו בעיניה לסימון רדיאלי בהיסטוריוגרפיה הלאומית הישראלית, היסטוריוגרפיה המתמקדת בכינון ואישוש של מרחב לאומי קוהרנטי שראשיתו במקרא ואחריתו בהקמת מדינת ישראל.
פרשנות שונה לחלוטין, המדגישה אלמנטים פסיכואנליטיים הוצעה על ידי גדעון עפרת ודוד גינתון בראשית המאה ה-21. גינתון הציג במאמרו "הנציבה העליונה" (2000) ניתוח של הציור "הנציב העליון", תוך שהוא מצביע על אלמנטים פסיכו-תאולוגיים המשותפים לשני הציורים. אלמנטים אלו מצביעים לדעתו על יחס של דואליות המתבטא בנטייה של הקומפוזיציה כלפי "מעלה" אל מול האופקיות של השלט. דואליות זו מתפרשת במאמרו כביטוי של יחס אל מוסד הסמכות האלוקית, המתגלם בדמותו של אגריפס "השליט". הן גינתון והן עפרת מדגישים את הצבע האדום שבציור כשייך לאיקונוגרפיה עשירה המתייחסת למלכות ולשלטון. והשילוב בין "אדום" ל"כחול" מהווה מוטיב בעבודות רבות של ארוך. בנוסף, מצביע שילוב זה על תשוקה ועל איחוד מיסטי - "יסוד", מונח בעל הקשרים קבליים.[14]
עפרת, בספרו "בספרייתו של אריה ארוך" (2001), מציג את הציור במבטא חוסר יכולת לאיחוד, כביטוי של תשוקה לא ממומשת. בנוסף לשימוש בצבע האדום, פירושו של עפרת נשען על ניתוח קבוצה של יצירות, כגון הציורים "מפגש" (1963) או "הבריאה, הגדת סראייבו" (1964), בהן יצר ארוך עימות צורני בין משטח מלבני כהה לבהיר ובין משטח הצבע האדמדם דמוי הדלת הסגורה לבין השרבוטים (אותם מפרש עפרת כדימוי של ילד ליד עץ).
הכתם האדום בחלקו העליון של הציור הפך בפרשנותו של עפרת לחותמת נוטריון, אשר ביחד עם אזכורו של "הנציב העליון" מהווים סממן סמכות של ה"סופר אגו" אל מול התשוקות הלא-ממומשות.[15] פרשנותו של עפרת גם רומזת גם על קשר אפשרי בין ציור זה אל יצירתו של מרסל דושאן "הזכוכית הגדולה" (1915–1923). הוא נשען על אזכורים ובציטוטים שונים מיצירתו של דושאן המופיעים ביצירותיו של ארוך. בין ציטוטים אלו ידוע במיוחד השעתוק של "גלגל אופניים" שהזמין לעצמו ארוך וניצב בדירתו בירושלים.
גלריה
-
הציור "רחוב אגריפס" מוצג בפתיחת התערוכה "המוזיאון מציג את עצמו", מוזיאון תל אביב, 1 בנובמבר 2011
קישורים חיצוניים
- "רחוב אגריפס", באתר מוזיאון ישראל
- "רחוב אגריפס", בול ישראלי המוקדש לציור
הערות שוליים
- ^ יגאל צלמונה, 100 שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, 2010, עמ' 209
- ^ מתוך ראיון עם הדה בושס, הארץ, 27 ביוני 1966. מצוטט בתוך: עפרת, גדעון, בספרייתו של אריה ארוך, הוצאת בבל, תל אביב, 2001, עמ' 11.
- ^ לדיון בנושא זה: עפרת, גדעון, בספרייתו של אריה ארוך, הוצאת בבל, תל אביב, 2001, עמ' 11 - 17.
- ^ עומר, מרדכי, אריה ארוך, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, עמ' 243
- ^ קו, גיליון מס' 6, 1966, עמ' 8
- ^ עפרת, גדעון, בספרייתו של אריה ארוך, הוצאת בבל, תל אביב, 2001, עמ' 133, הערה 92; עמ' 241.
- ^ Godfine, Gil, "Aroch at sale", The Jerusalem Post, 20.5.1988
- ^ יונה פישר, עלון אמנות הציור, באתר התאחדות בולאי ישראל
- ^ פישר, יונה, אריה ארוך, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1968
- ^ ברוך, אדם, "אריה ארוך: 2+2=5", ידיעות אחרונות, ("7 ימים"), פברואר 1972
- ^ עומר, מרדכי, "ירושלים של ארוך: בין אגריפס לבין הנציב העליון", קו, מס' 9, ינואר 1989
- ^ עומר, מרדכי (עורך), המוזיאון מציג את עצמו, אמנות ישראלית מאוסף המוזיאון, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2011, עמ' 125
- ^ שפירא, שרית, מסלולי נדודים, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1991, עמ' 62 - 63
- ^ גינתון, דוד, "הנציבה העליונה", המדרשה, גיליון מס' 3, מאי 2000
- ^ עפרת, גדעון, בספרייתו של אריה ארוך, הוצאת בבל, תל אביב, 2001, עמ' 15–133 ובייחוד עמ' 145.
| אריה ארוך | |
|---|---|
|
34397578רחוב אגריפס (ציור)