רבי משה בצלאל לוריא

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רבי משה בצלאל לוריא
רבי משה בצלאל לוריא בעת כהונתו בסובאלק
רבי משה בצלאל לוריא בעת כהונתו בסובאלק
לידה 1835
תקצ"ה
פטירה 22 באפריל 1914 (בגיל 79 בערך)
כ"ו בניסן תרע"ד
השתייכות רבני ליטא
תחומי עיסוק פרשנות התלמוד הבבלי, הלכה
חיבוריו
  • "נהור שרגא"
  • "כובע ישועה"
  • ראו נוספים בפרק "ספריו"
רבה של סובאלק
תרס"זתרע"ד

רבי משה בצלאל לוריא (תקצ"ה, 1835 - כ"ו בניסן תרע"ד, 22 באפריל 1914) היה רב ליטאי, רבן של כמה ערים בליטא, ומחבר פורה של ספרי פרשנות וחידושים על התלמוד הבבלי.

ביוגרפיה

נולד בשנת תקצ"ה בסוכובוליה, ליד ביאליסטוק לחיה ולרב שרגא לוריא. בילדותו למד אצל אחיו הבכור רבי אריה ליב לוריא בעיר גנינדז, בצעירותו למד בעיר גרודנה ובה נודע על שם עיירת מולדתו בתואר "העילוי מסוכובוליה" (או: סוחאווליא). בהמשך עבר ללמוד בישיבת וולוז'ין, והתקרב אל ראש הישיבה הנצי"ב מוולוז'ין. בתקופת המחלוקת בישיבת וולוז'ין בשנת תרי"ד (1854), היה בין תלמידי הישיבה שהופיעו מצדו של הנצי"ב מוולוז'ין בפני בית הדין המיוחד שפישר בין הצדדים.[1]

נישא לצרנה מרים בת הרב מאיר איילברג מסרדניק, אחיינית הרב יחיאל הלר. לאחר נישואיו חזר ללמוד בישיבה וקיבל סמיכה לרבנות מרבני הישיבה ומהרב יצחק אלחנן ספקטור שכיהן אז כרבה של נובהרדוק. בהיותו בן 24, בשנת תרי"ט, קיבל כהונת רבנות ראשונה בווילאן. בשנת תרכ"ז התמנה לרבנות העיירה שאקי, בשנת תרל"ה, 1875, התמנה לרבנות סייני וכיהן בה במשך שלושים ושתים שנים, הוא התפרסם ברחבי העולם היהודי בשנים אלו ומוזכר רבות בספרי דורו בתור "הרב מסייני".

בשנת תרס"ז (1907) עזב רבי דוד טבל קצנלנבוגן את רבנות סובאלק לטובת רבנות סנקט פטרבורג, תחתיו התמנה רבי משה בצלאל, שכיהן ברבנות זו עד פטירתו בכ"ו בניסן תרע"ד, 22 באפריל 1914.

משפחתו

אחיו: רבי אריה ליב שהיה גם רבו; רבי ראובן לוריא ששימש כמלמד בסוכובוליה, בתו פרידה הייתה אשת הרב יעקב בנימין זאב יעקימובסקי מרבני סוכובוליה, מחבר ספרי "זרע יעקב" על ששה סדרי משנה ו"ידי משה" על מסכת חולין.

בנו היה הרב צבי אריה לוריא, רבה של זלודק, ומחבר "ארץ צבי". אחד מחתניו היה רבי יהודה ליב פולטרוביץ, רבה של ביחוב.

ספריו

רבי משה בצלאל לוריא חיבר ספרים רבים ובהם חידושים על מסכתות התלמוד הבבלי, ועל ספרי הלכה מתקופת הראשונים. ספריו נחשבו בישיבות ליטא ללמדניים, והמוכרים שבהם כמו "נהור שרגא" על מסכת יבמות ו"כובע ישועה" על מסכת בבא קמא, נלמדים בישיבות גם במאה ה-21, ומודפסים בתוך "קובצי מפרשים" למסכתות הישיבתיות, מסדרי נשים ונזיקין:[2]

בהספדים לאחר פטירתו, צוטטו דברי המדרש לפיהם כתב משה שלושה עשר ספרי תורה, כך גם המנוח, הרב משה לוריא, כתב שלושה עשר חיבורים. עשרה מהם הדפיס מעצמו בחייו, ושנים נוספים: "מצבת משה", ו"מלאכת בצלאל" נדפסו בידי בנו לאחר פטירתו. הספר ה-13 הוא חיבור על ספר "הפרנס", שקטעים ממנו פורסמו בכתב העת "מוריה" (ירושלים, ניסן תשס"ד).

בשנותיו האחרונות נמנע מלהדפיס את יתרת ספריו שהיו בכתובים מסודרים לדפוס, מאחר שחשש כי כספו לא יספיק גם להדפסתם וגם לנישואי בנו ושתי בנותיו; במכתב מסוף אוקטובר 2010 ("ב' פרשת נח תרע"א") כתב: ”כי מוכן אצלי לדפוס שלשה ספרים... וכוספי מאד להדפיסם, אך ירא אנכי להוציא מעותי המעטים על זה, כי יש לי בן ושתי בנות שהגיעו לפרקן ולהם משפט הקדימה, ולו מצאתי מי שידפיסם על חשבונו, מסרתי לו להדפיסם, ואז הייתי לוקח ממנו במחיר איזו מאות עקזמפלאריך, כי לא אוכל לסבב על הערים למכור, הן מפני הכבוד הן מפאת הזקנה. ואחכה לה' ית[ברך] אולי יחנני להוציאם לאור הדפוס, יען שעמלתי עליהם הרבה וזה חלקי מכל עמלי בימי חיי הבלי תחת השמש”.[3]

לקריאה נוספת

  • רבותינו שבגולה, ירושלים תשנ"ח, חלק שני עמ' 350-355.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הרב משה צבי נריה, "הנצי"ב מוולוז'ין" עמ' 365. בתוך: יהדות ליטא ח"א, תל אביב, תש"ך.
  2. ^ חלק מהספרים זמינים לעיון מקוון בקישורים דלהלן.
  3. ^ המכתב נדפס בספר הזיכרון אש"ד הנחלים, בני ברק, תשנ"ב, עמ' קמו ואילך.