קתרין גרהאם

קתרין מאייר גרהאם (באנגלית: Katharine Meyer Graham‏; 16 ביוני 1917 - 17 ביולי 2001) הייתה עיתונאית אמריקאית. היא הובילה את העיתון של משפחתה, "וושינגטון פוסט", במשך יותר משני עשורים, בין היתר במהלך התקופה הפופולרית ביותר שלו, סיקור פרשת ווטרגייט שבסופו של דבר הובילה להתפטרותו של נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון. הביוגרפיה שלה זכתה בפרס פוליצר בשנת 1998.

ראשית חייה, השכלה וקריירה מוקדמת

קתרין גרהאם (Katharine Graham) נולדה כקתרין מאייר (Katharine Meyer) ב-1917 למשפחה אמידה בניו יורק, כבת לאנגס אליזבת' (Agnes Elizabeth) ויוג'ין מאייר (Eugene Meyer). אביה היה בעל הון ומאוחר יותר איש ציבור. הוא קנה את הוושינגטון פוסט ב-1933 במכירה פומבית של פשיטת רגל. אמה של גרהאם הייתה אינטלקטואלית בוהמיינית, חובבת אומנות, ופעילה פוליטית במפלגה הרפובליקנית. בנוסף, היא עבדה ככתבת בעיתון בתקופה שבה היה זה מקצוע לא נפוץ בקרב נשים. אביה של גרהאם היה יהודי ואמה הייתה לותרנית למשפחה ממוצא גרמני. כמו ארבעת אחיה, גרהאם הוטבלה כלותרנית אך נהגה ללכת לכנסייה האפיסקופלית.

הוריה של גרהאם החזיקו בבעלותם מספר בתים במדינה, אך נהגו לשהות בעיקר בטירה במאונט קיסקו, בניו יורק, ובבית קטן בוושינגטון די. סי.. גרהאם לא בילתה זמן רב במחיצת הוריה במהלך ילדותה מאחר שאלו הרבו לנסוע, וגודלה בעיקר על ידי מטפלות וחונכים. היחסים בין קתרין ואמה היו מתוחים; אגנס מאייר הייתה לפי הדיווחים שלילית ומתנשאת כלפי בתה, מה שהותיר השלכות שליליות על ביטחונה העצמי של זו האחרונה.

גרהאם הייתה בוגרת בית הספר מדיירה (Madeira School), שלו תרם אביה קרקעות רבות, ובהמשך הלכה לקולג' וסר (Vassar College) לפני שעברה לאוניברסיטת שיקגו. אחרי שסיימה את לימודיה, היא עבדה לתקופה קצרה בעיתון של סן פרנסיסקו, שם, בין היתר, עזרה בסיקור השביתה הגדולה של עובדי הרציפים.

גרהאם החלה לעבוד בוושינגטון פוסט ב-1938.

חיי משפחה

בזמן ששהתה בוושינגטון די. סי., פגשה את חברה לשעבר לספסל הלימודים, וויל לנג. השניים יצאו במשך תקופה קצרה אך נפרדו בשל אינטרסים ורצונות מנוגדים. ב-5 ביוני 1940 קתרין נישאה בטקס לותרני לפיליפ גרהאם, בוגר בית הספר הרווארד למשפטים (Harvard Law School) באוניברסיטת הרווארד ופקיד של שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית פליקס פרנקפורטר. הם הביאו לעולם בת, לאלי מוריס ויימות' (Lally Morris Weymoth), ב-1943, ושלושה בנים: דונלד אדוארד (Donald Edward) ב-1945, ויליאם וולש גרהאם (William Welsh Graham) ב-1948, וסטפן מאייר גרהאם (Stephen Meyer Graham) ב-1952.

הובלת הוושינגטון פוסט

פיליפ גרהאם הפך למוציא לאור של העיתון ב-1946, כשיוג'ין מאייר העביר את העיתון לידי חתנו. קתרין מתארת באוטוביוגרפיה שלה כיצד לא חשה פגועה מהעובדה שאביה נתן את הוושינגטון פוסט לפיליפ ולא לה, ואף הביעה סיפוק מכך. אביה, בינתיים, המשיך בדרכו והיה לראש הבנק העולמי - משרה שאותה עזב רק כחצי שנה מאוחר יותר. הוא היה יושב הראש של חברת הוושינגטון פוסט עד מותו ב-1959, אז לקח פיליפ גרהאם את התפקיד והחברה התרחבה עם רכישת ערוצי טלוויזיה ומגזין ניוזוויק.

חייה הפוליטיים והחברתיים

בני משפחת גרהאם היו חברים חשובים בסצנה החברתית של וושינגטון, והפכו לחברים בין היתר של ג'ון פ. קנדי וג'קלין קנדי אונאסיס, רוברט קנדי, לינדון ג'ונסון, רוברט מקנמארה, הנרי קיסינג'ר, רונלד רייגן וננסי רייגן.

בביוגרפיה שלה שיצאה לאור בשנת 1997, גרהאם מספרת מספר פעמים על כמה קרוב היה בעלה לפוליטיקאים של אותם ימים, ועל כמה שקרבה אישית שכזאת עם פוליטיקאים הפכה מאוחר יותר ללא מקובלת בעולם העיתונות.

מחלתו של פיליפ גרהאם ומותו

בעלה של קתרין התמודד עם אלכוהוליזם ומחלת נפש במהלך נישואיהם. הוא סבל משינויי מצבי רוח קיצוניים והרבה לזלזל בה ולכנותה בשמות גנאי. במהלך 1962 הם הסתכסכו סופית והחליטו להתגרש. אולם במהלך ועידה של העיתון בפניקס שבאריזונה, פיליפ חווה התמוטטות עצבים. גרהאם עלה על מטוס בחזרה לוושינגטון והתאשפז במוסד פסיכיאטרי קרוב לוושינגטון די. סי. במהלך חופשת סוף שבוע מהמוסד, ב-3 באוגוסט 1963 התאבד פיליפ גרהאם בירייה בביתם של הזוג בגלן ולבי (Glen Welby). קתרין מעולם לא נישאה שנית.

התקדמות בקריירה

קתרין לקחה את המושכות של החברה ושל העיתון לאחר התאבדותו של פיליפ. גרהאם הייתה המוציאה לאור דה-פקטו של העיתון החל מ-1963 והלאה, ותפקדה כנשיאה מ-1967. רשמית, היא החזיקה בתואר של המוציאה לאור בין 1969 ל-1979, וכיו"ר מועצת העיתון מ-1973 עד 1991. היא הפכה לאישה הראשונה ברשימת המנכ"לים של Fortune 500 ב-1972, כמנכ"לית של חברת הוושינגטון פוסט. כאישה הראשונה בעמדה בכירה שכזו בחברת הוצאה לאור, היא לא הייתה בעלת מודל לחיקוי נשי ובהתחלה נתקלה בקשיים ולא זכתה ליחס רציני מעמיתים גברים רבים. באוטוביוגרפיה שלה גרהאם מדגישה את תחושות חוסר הביטחון שלה וחוסר האמון בידע שלה. ההתכנסות והתמיכה של תנועת הנשים עם גרהאם ועליית כוחה הובילו לשינויים בגישתה של גרהאם והביאו אותה לקדם שוויון מגדרי בתוך החברה שבבעלותה.

כצעד ראשון לשיפור העיתון מינתה את בן בראדלי לתפקיד העורך. יחד הם בנו מחלקות מעולות לנושאי כלכלה, פנים ותרבות. הישגם הגדול בשנות ה-60 היה דסק מרשים של כתבי חוץ, שדיווחיהם מווייטנאם שינו את האווירה הציבורית כלפי המעורבות האמריקאית שם. אחרי בראדלי, בנה של קתרין דונלד היה המוציא לאור בין 1979 ל-2000.

פרשת ווטרגייט

גרהאם הנהיגה את הפוסט במהלך אחת מהתקופות הקריטיות בהיסטוריה. הפוסט שיחק תפקיד חשוב בחשיפת פרשת ווטרגייט ובהתפטרותו של הנשיא ריצ'רד ניקסון. כאשר ב-1971 החל מפרסם "הניו יורק טיימס" את מסמכי הפנטגון שהעידו על המעורבות האמריקאית בדרום-מזרח אסיה. בניגוד לדעת יועציה המשפטיים עודדה גרהאם את בראדלי למצוא עותק משלו למסמכים. פרסומם העניק לפוסט יוקרה רבה.

ביוני 1972 פורסמה בעיתון ידיעה על פריצה למטה הדמוקרטים בבניין המשרדים ווטרגייט. הכתבים בוב וודוורד וקרל ברנסטין חשו שבידיעה הזו טמון סיפור גדול ולא הרפו ממו בעזרתו של מקור לא ידוע. לגרהאם היה אז תפקיד מכריע - היא התמודדה עם הלחצים והאיומים ונתנה לעורכיה ולכתביה גיבוי מלא. סוף הפרשה היה התפטרותו של הנשיא ניקסון. בשל פרשת ווטרגייט, גרהאם הייתה לאחת מהעיתונאיות האמריקאיות המאוימות בהיסטוריה. ב-1972 הזהיר היועץ המשפטי של ניקסון, ג'ון מיטשל (John Mitchell), את הכתב קרל ברנשטיין מפני עתידה של גרהאם אם הסיפור יתפרסם.^{[דרוש מקור]}

הישגים נוספים ופרסים

• לגרהאם היה חיבור חזק למשפחת רוקפלר - היא שירתה כחברת מועצה של אוניברסיטת רוקפלר, והייתה חברה במוזיאון לאומנות מודרנית, שם זכתה בפרס דייוויד רוקפלר על תרומה ועשיה תרבותית וחברתית.
• ב-1973 קיבלה גרהאם את פרס אלייג'ה פאריש לאבג'וי (Elijah Parish Lovejoy), וגם תואר דוקטור במשפטים מקולג' קולבי (Colby College).
• ב-1975 גרהאם קיבלה את פרס ס' רוג'ר הורדוס (S. Roger Horchow) על שירות ציבורי מטעם אזרח פרטי, פרס שמוענק מדי שנה על ידי קרן פרסי ג'פרסון (קרן שנוסדה ב-1972 על ידי ג'קלין קנדי אונאסיס, רוברט ג'י.אר טפט וסמואל בירד).
• ב-1979 פרסמה דבורה דייוויס (Deborah Davis) ספר בשם "Katharine the Great" על גרהאם.
• ב-1987 זכתה גרהאם בפרס וולטר קרונקייט על מצוינות בתחום העיתונות.
• ב-1988 נבחרה גרהאם לחברת האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים.
• ב-1997 היא קיבלה את מדליית החופש (Freedom Medal). באותה שנה היא פרסמה את האוטוביוגרפיה שלה, "היסטוריה אישית" (Personal History), אשר זכתה לשבחים על הכנות שבה תוארה בו מחלתו הנפשית של פיליפ גרהאם וקיבל ביקורות נלהבות על סיפור החיים שלה, ועל ההצצה שהספר מספק לאיך תפקידן של נשים השתנה לאורך נתיב חייה של גרהאם.
• ב-2000 דורגה גרהאם כאחת מבין 50 גיבורי החופש של International Press Institute.
• ב-2002 קיבלה גרהאם את מדליית החירות הנשיאותית מנשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש.

מותה

ב-2001 מעדה גרהאם על מדרכה במהלך ביקור בעמק השמש באיידהו. שלושה ימים אחר כך היא נפטרה בבית חולים כתוצאה מפציעת ראש. ההלוויה שלה נערכה בקתדרלה הלאומית בוושינגטון. גרהאם נקברה בבית הקברות ההיסטורי אואק היל (Oak Hill Cemetry).

ראו גם

• וושינגטון פוסט
• פיליפ גרהאם
• פרשת ווטרגייט

לקריאה נוספת

• Garham, Katharine (1997). Personal History. New York: Knopf.
• Brdalee, Ben (1995). A Good Life: Newspapering and Other Adventures. New York: Simon & Schuster.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קתרין גרהאם בוויקישיתוף

• שגיא גרין, מתה קתרין גרהאם, מו"ל "ואשינגטון פוסט", באתר הארץ, 18 ביולי 2001
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29789288קתרין גרהאם