קרתגו
 | |
| מראה בהריסות קרתגו | |
| היסטוריה | |
|---|---|
| אוכלוסייה בעבר | 4,300,000 (נכון ל־221 לפנה"ס) |
קַרְתְּ חַדַשְתְּ, הידועה בשמה הרומאי קַרְתָּגוֹ (בפיניקית: 𐤒𐤓𐤕 𐤇𐤃𐤔𐤕, "קרת חדשה" או "עיר חדשה"; בלטינית: Carthago; יוונית: Καρχηδών, תעתיק: קארכדון) הייתה עיר ומעצמה בנומידיה, בשטחה הנוכחי של תוניסיה. היא נוסדה בשנת 814 לפנה"ס על ידי מתיישבים פיניקים מהעיר צור. העיר נהרסה לחלוטין בשנת 146 לפנה"ס במהלך המלחמה הפונית השלישית, והרומאים הכריזו על השטח כמקולל ואסרו על התיישבות בו. כמאה שנה לאחר מכן חזרו הרומאים למקום והקימו עיר חדשה באותו שם, שאת הריסותיה ניתן לראות כיום. קרתגו הרומית שימשה כבירת הפרובינקיה הרומית אפריקה, ובמהלך השנים הפכה לאחת הערים הגדולות באימפריה הרומית. קרתגו נהרסה שוב ולא שוקמה כתוצאה מפלישות ברברים, ביזנטים ומוסלמים.
חורבות העיר קרתגו הוכרזו כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו בשנת 1979.
היסטוריה
ייסוד העיר
קרת חדשת נוסדה כנראה בשנת 814 לפנה"ס על ידי מתיישבים כנענים-פיניקים מהעיר צור, כחלק מתהליך ההתפשטות מערבה של התרבות הפיניקית. הם הביאו אתם את שפתם, דתם ותרבותם.
על־פי האגדה (שבסיסה ההיסטורי שנוי במחלוקת), נוסדה העיר על ידי הנסיכה אֶליסָה, שנמלטה מהעיר צור לאחר שבעלה נרצח על ידי אחיה, פיגמליון מלך צור (אנ'). אליסה הגיעה לצפון אפריקה בחברת מספר אצילים פיניקים ויסדה את קרתגו. כדי להימנע מנישואים למלך לוב, היא הקימה מוקד, כביכול לשם הקרבת קורבן, וזינקה אל הלהבות. הגרסה הרומית לסיפור הזה מופיעה באפוס "אינאיס" של ורגיליוס, שנכתב כנראה בין השנים 26–19 לפנה"ס, שם נקראת אליסה בשם "דידו".[1] אנשי האזור שראו בצערה של דידו בעקבות התאלמנותה נענו לבקשתה להעניק לה שטח אדמה בגודל של עור שיפשטו משור מת. דידו חתכה את העור לרצועות דקות והקיפה עימן שטח אדמה אדיר ששימש אחר כך בסיס לשטחה של העיר קרתגו. דידו הפכה למלכת העיר.
מבחינה היסטורית, העיר קרת-חדשת הוקמה כעיר חדשה במקום שכנתה העיר עתיקת (עותיקה, Utica). הערים היו סמוכות והיו ישות פוליטית אחת, ובהסכמים פוליטיים חתמו בשם "עותיקה וקרתגו", עד שזו האחרונה האפילה על קודמתה ואף על ערי הפיניקים הקדומות צידון וצור, והפכה לבסיס הסחר הימי והעוצמה הפוליטית והצבאית של הפונים (הפיניקים של קרתגו) באגן הים התיכון ומחוצה לו.
בניית האימפריה
קרת-חדשת התבלטה כמושבה החשובה והמשפיעה ביותר מבין המושבות הפיניקיות ועד המאה ה-5 לפנה"ס, הספיקה להפוך למעצמה החזקה ביותר בים התיכון. בעיקר הצטיינה במסחר ובספנות. שליטתה התפרסה על מלטה, סרדיניה, האיים הבלאריים ועל חלקים מסיציליה,ספרד ומרוקו של ימינו. השפעתה המסחרית הגיעה עד בריטניה בצפון ועד מרכז אפריקה בדרום. ידועים מסעות מחקר נרחבים של ספנים מקרת-חדשת, כגון מסעותיו של חנון שהקיפו את מרבית חופה המערבי של אפריקה, או של חימילקו, שהגיעה עד לחופיה הצפון-מערביים של אירופה. בתקופה זו היה השלטון בעיר נתון בידיו של "מלך" נבחר, שהלכה למעשה היה טירן.
לאחר תבוסתה ליוונים בקרב הימרה בסיציליה בשנת 480 לפנה"ס קם בקרתגו משטר רפובליקני אוליגרכי ובעלי הממון היו בעלי הדעה. המלכים הנבחרים עדיין שלטו בעיר אך סמכותם וכוחם נשחקו מפני אלה של הסנאט שמנה 300 חברים שכיהנו בו מיום בחירתם ועד מותם, "מועצת הבכירים" ו"מועצת ה-104", הסמכות השיפוטית הבכירה במדינה. עיקר הכוח הפוליטי הופקד בידיהם של שני "שופטים", מעין מגיסטראטים. בתקופה זו הגיעה העיר לשיאה, ולפי סטראבון מנתה אוכלוסייתה 700,000 איש. עם זאת נראה כי הערכה זו מוגזמת, והמספר האמיתי עמד על 400,000 עד חצי מיליון, ורק חמישית מהאוכלוסייה הייתה פיניקית.[2] בשנת 370 לפנה"ס בוטלה המלוכה.[3]
המלחמות הפוניות
הרומאים קראו לכנענים הפיניקים בשם "פּוּנים", המלחמות הפוניות היו סדרה של התנגשויות בין קרת-חדשת לבין הרפובליקה הרומית שהביאו לבלימת התפשטות כוחה של קרת-חדשת, ובסופו של דבר לחורבנה המוחלט.
המלחמה הפונית הראשונה התחוללה בין השנים 264 לפנה"ס עד ל-241 לפנה"ס, על השליטה בסיציליה. זהו העימות הראשון בין כוחות קרתגו לרפובליקה הרומית, שטרם לו שמרו על יחסים תקינים. המלחמה הסתיימה בניצחון הרומים.
המלחמה הפונית השנייה התחוללה בין השנים 218 לפנה"ס עד 202 לפנה"ס. המלחמה פרצה לאחר שחניבעל ברקה, מי שהיה בנו של אחד ממנהיגי המלחמה הקודמת, חמלקרת ברקה, כבש שטחים נרחבים מספרד של ימינו, והחליט להשתמש בהם כדי לפלוש לאיטליה בדרך היבשה, כשהוא חוצה את הרי האלפים. חניבעל הצליח להנחיל לכוחות הרומים מספר תבוסות קשות ולזמן מה עורר חשש ממשי לעתידה של רומא. למרות זאת, מדיניות ההתשה שניהל נגדו פאביוס מאקסימוס החלישו את יכולתו לתמוך בצבא הגדול שלו הרחק ממקורות האספקה שלו, והביאה בסופו של דבר לתבוסתו של חניבעל על ידי המצביא הרומי סקיפיו אפריקנוס, ולחתימתו של הסכם כניעה מחמיר שהטיל הגבלות קשות על צבא קרת-חדשת ואסר עליה לצאת למלחמה ללא רשות הסנאט של רומא.
למרות ניצחונם במלחמה הפונית השנייה, הרומאים המשיכו לחשוש מפני כוחה של קרת-חדשת, ולראות בה סכנה שיש להדביר. ידוע ביותר הסנאטור הרומי מרקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס ("קאטו הזקן"), שסיים כל נאום שנשא בסנאט, ללא קשר לתוכנו, במילים "מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את קרתגו" (בלטינית: "Ceterum censeo Carthaginem esse delendam").
לאחר שקרת-חדשת הפרה את הסכם הכניעה שלה כאשר פתחה במלחמת מגן נגד נומידיה, ללא אישור מהסנאט הרומי, הדבר הווה עילה לפריצתה של מלחמה נוספת - המלחמה הפונית השלישית, שנמשכה בין השנים 149 לפנה"ס ל-146 לפנה"ס, והביאה לחורבנה המוחלט של העיר. לפי סיפורים שנפוצו לראשונה בסוף המאה ה-19, הרומאים זרו את הקרקע מלח על־מנת להבטיח שהיא תישאר בלתי פורייה ואיש לא יתיישב בה שוב. זריית המלח נזכרת לראשונה בספרו של פרדיננד גרגורוביוס (אנ') "ההיסטוריה של העיר רומא בימי הביניים" (Die Geschichte der Stadt Rom im Mittelalter) שהתפרסם בין השנים 1872-1859. מאחר שאין זכר לסיפורים אלה במקורות קדומים יותר, ומכיוון שזריית מלח יקר על שטח פורה כה נרחב משוללת היגיון כלכלי, מניחים כיום כי קרתגו לא נזרתה מלח מעולם.[4]
קרתגו הרומית
לאחר חורבן העיר, הרומים חידשו את ההתיישבות באזור במאה ה-1 לספירה. קרתגו הרומית גדלה להיות אחת הערים החשובות באימפריה הרומית, והייתה בין השאר ביתו של הפילוסוף הנוצרי אוגוסטינוס.
בשנת 429 קבעו הוונדלים בקרתגו את בירת ממלכתם לאחר שנדחקו מגרמניה, צרפת וספרד של היום דרך מיצרי גיברלטר עד צפון אפריקה הרומית. בשיא כוחו הטיל הצי הוונדלי אימה על כלי שיט בים התיכון ובעזרתו פשטו הוונדלים על סיציליה ועל דרום איטליה. ב-2 ביוני 455 פלשו לרומא ובזזו אותה. וכך לאחר יותר מ-600 שנה התממש חששו של קאטו הזקן מפני קרתגו הפיניקית על ידי קרתגו הוונדלית. בשנת 533 שלח הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון את צבא האימפריה הביזנטית לקרתגו והביס אותה. בסופו של דבר נטמעו הוונדלים לחלוטין באוכלוסייה המעורבת המקומית.
העיר נחרבה סופית במאה ה-7, על ידי כיבושי המוסלמים שהעבירו את מרכז הכובד הכלכלי והשלטוני לקירואן.
דת
דתם של הקרתגיים הייתה מבוססת בעיקרה על המסורות הכנעניות המקוריות של בני צור.
הקרבת ילדים בקרתגו נזכרה בכתביהם של פלוטרכוס, פילון האלכסנדרוני, דיודורוס סיקולוס ואחרים, ולפי חלק ממקורות אלה, נהגו הקרתגנים להקריב תינוקות לאליליהם בהניחם אותם על זרועותיו של פסל ארד (בדומה לעבודת המולך). הזרועות היו מעוצבות בשיפוע, והתינוקות שככל הנראה נרצחו קודם לכן, התגלגלו אל מעין תנור שבו נשרפו גופותיהם. ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס כתב בחיבורו "ביבליותקה היסטוריקה" כי כאשר איים צבא סירקוזה על קרתגו (בשנת 310 לפנה"ס), ייחסו זאת תושבי העיר לכעסו של קרונוס על כך שבעוד שבעבר נהגו להקריב לו את מיטב ילדיהם, החלו מקריבים ילדים שקנו בסתר וגידלו לשם כך. כדי לרצות את האליל הקריבו בני העיר 200 מילדי המשפחות הטובות בקרתגו.[5] גם טרטוליאנוס בן קרתגו שחי במחצית השנייה של המאה ה-2 ובתחילת המאה ה-3 כתב בספרו "אפולוגטיקה" כי:
"ילדים הוקרבו באפריקה לסטורנוס בפומבי עד ימי שלטונו של טיבריוס, אשר הציג לעיני הציבור את כוהניו של אליל זה, כשהם מחוברים בעודם בחיים אל העצים הקדושים שבמקדשיו של אותו אליל... אני מביא את אבי כעד אשר, בהיותו חייל, הוציא לפועל את הוראותיו של הפרומגיסטראט. אבל גם כיום ממשיכים ונוהגים מנהגים פושעים אלה בחשאי..."[6]
רוב הארכאולוגים מסכימים כי קורבנות אדם נהגו בקרתגו, אם כי בהיעדר מקורות כתובים פוניים למנהג, לא ברור אם תיאוריו של דיודורוס סיקולוס אודות השיטה מדויקים, ואין ודאות מה שם נתנו הקרתגנים לתופת. מאידך, נראה כי כדברי דיודורוס סיקולוס, תחילה אכן נהגו הקרתגנים להקריב את ילדיהם לאלילים, אך לאחר מכן החלו קונים ילדים או אף מגדלים את ילדי משרתיהם למטרה זו. עם זאת, בעיתות משבר ומצוקה דרשו כוהני הדת את מיטב הילדים. מחקרים היסטוריים מצאו ממצאים התומכים בסברת הקרבת הילדים.[7] מנגד קיימים היסטוריונים המתייחסים לכך בביטול ומייחסים את מקורו של המידע להטיה היסטורית מצד הרומאים והיוונים.[8]
אתר דומה, המכונה אף הוא "תופת", התגלה בסנט'אנטיוכו שבסרדיניה והוא מיוחס ליוצאי העיר קרתגו. לפי הממצאים שהתגלו במקום, הילדים שנקברו בבית הקברות המיוחד להם, מתו ממחלות.
שלטון
קרתגו הייתה רפובליקה אוליגרכית כשבראש המדינה עומדים שני שופטים הכפופים למועצת הזקנים.
כעקרון הקרתגים הסתפקו בשליטה באוטיקה, נומידיה וחלק מסיציליה (בערך 20%), ולא הרבו במסעי מלחמה גדולים עד המלחמה הפונית הראשונה. עיקר דאגתם הייתה להבטיח את מערב הים התיכון מפני שודדי הים על מנת לשמור על סחרם המפותח. הם שמרו על מונופול יבוא הבדיל מהאיים הבריטיים ולכן סמוך לעמודי הרקולס (כיום גיברלטר) תמיד פטרלו ספינות משמר.
כלכלה
עיקר הפעילות הכלכלית הייתה בענפים הבאים:
הקהילה היהודית בקרתגו
ערך מורחב – יהדות קרתגו
אין מידע ודאי על קיומה של קהילה יהודית בקרתגו, אולם בתלמוד נזכרת עיר בשם קרטיגני, שיש סוברים שהיא קרתגו. מהעיר הזו יצאו שלושה אמוראים: רבי אבא מקרטיגנא, רבי יצחק דמן קרטיגנין ורבי חנא קרטיגנאה. כמו כן נזכרת העיר כקצה האזור שבו מוכר עם ישראל: "מצור ועד קרטיגני מכירין את ישראל ואת אביהם שבשמים"[9]. לפי יוסף בן מתתיהו מקימי העיר הפיניקית קרתגו היו יהודים, ולפי מספר חוקרים כיום, אכן ייתכן כי היו מספר קהילות יהודיות שחיו בקרתגו בעת העתיקה.
הצבא והצי
- ערך מורחב – צבא קרתגו
צבא קרתגו הורכב בעיקר משכירי חרב, ויחידות מבעלות בריתה של קרתגו. הכוחות הזרים סיפקו בעיקר חיל פרשים כבד וקל, וכוחות רגלים בעלי סגנונות לחימה רבים. בני קרתגו הרכיבו את הקצונה ואת הצי. הפיקוד העליון על הצבא הוחזק בידי שופטים או מלכים, ומהמאה ה-3 לפנה"ס נמסר למצביאים מקצועיים שקיבלו הוראות ישירות מהסנאט בקרתגו. ידועים גם מקרים בהם פיקדו על הצבא מצביאים שכירים[10].
חיל הפרשים הקרתגי היה חזק יחסית לרוב חילות הפרשים של שכניהם. חלקו היה קרתגי אך חלק הארי שבו היה שכיר מקרב הנומידים, ומאוחר יותר (בזמנו של חניבעל) שולבו בו גם כוחות גאליים וספרדיים. נוסף לפרשים, הצבא כלל מרכבות לוביות שנרתמו לארבעה סוסים, אך השימוש בהן פסק במאה ה-3 לפנה"ס, ובמקומן הוקם חיל גדול של פילי מלחמה.
הצי היה גדול וחזק מאוד ובדרך כלל נוהל בצורה טובה. היה זה החיל העיקרי של קרתגו, והופקד על שמירת המדינה מפני פלישה, בדרך כלל בהצלחה מרובה. מספר ספינות המלחמה היה עצום יחסית (בערך 500–1000). לשם השוואה, לאתונה, הנחשבת מעצמה ימית היו "רק" 300 ספינות. בסיסו של הצי היה בנמל צבאי גדול בקרתגו, שנבנה בצורה מעגלית כשבמרכזו אי מלאכותי עם לשכתו של מפקד הצי. עוצמתו של הצי ומספר ספינותיו נשמרו בסוד.
הצי כלל את כל סוגי האוניות של התקופה. הדגם העיקרי שבו השתמש הצי הקרתגי השתנה עם השנים. תחילה היו אלו הדו־טוריות ולאחר מכן התלת-טוריות (טרירמה). במאה ה־3 לפנה"ס הוכנסה לשירות ספינה גדולה יותר - חמש חתרית (קווינקוורמה). המדובר בספינה בעלת שלוש שורות משוטים אחת מעל השנייה, כשבשורה העליונה והאמצעית תופסים שני חותרים כל משוט ובשורה התחתונה חותר אחד למשוט. הפונים (השם שהרומאים נתנו לבני קרתגו) שלטו בכל האגן המערבי של הים התיכון עד סוף המאה ה־3 לפנה"ס, והפסידו את הבכורה לרומא במלחמה הפונית השנייה. במסגרת תנאי הכניעה הנוקשים שלאחר המלחמה (הסכם שכונה שלום קרתגו) פורק צי המלחמה הקרתגי למעט עשר ספינות.
על ציי התקופה ראו בערך התפתחות ספינות המלחמה.
תרבות ומורשת
הסופר הצרפתי גוסטב פלובר כתב ספר בשם שלמבו על תקופת מרד שכירי החרב בקרתגו.
סרט דוקומנטרי מהממלכה המאוחדת "Carthage: The Roman Holocaust" (קרתגו: השואה הרומית) שבוים על ידי ג'וזף מקסוול והוגש על ידי ההיסטוריון ד"ר ריצ'רד מילס מנסה להציג את זווית הראייה הקרתגינית.[11]
ראו גם
לקריאה נוספת
- צבי הרמן, קרתגו - המעצמה הימית, הוצאת מסדה, תל אביב, 1963.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קרתגו |
- אוצר שודדי הים וייסוד קרתגו באתר של הוצאת ענבר
מאב קנדי, הגרדיאן, התופת אמיתי: תינוקות הוקרבו בקרתגו, באתר הארץ, 31 בינואר 2014- מרכז מחקר עולמי לפיניקיה וקרתגו (באנגלית)
- תעמולה רומית נגד קרתגו (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ רחל צלניק, רומא: אימפריאליזם ואימפריה, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א, יחידה 2, פרק 2: קרתגו, עמ' 105.
- ^ HSC ancient history
- ^ רחל צלניק, רומא: אימפריאליזם ואימפריה, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א, יחידה 2, פרק 2: קרתגו, עמ' 108.
- ^ Ridley, R.T., "To Be Taken with a Pinch of Salt: The Destruction of Carthage," Classical Philology vol. 81, no. 2 (1986).
- ^ ביבליותקה היסטוריקה, XX, 14
- ^ אפולוגטיקה, IX, 2-3
- ^ אבי בליזובסקי, תושבי קרתגו העתיקה אכן הקריבו את ילדיהם, באתר "הידען", 3 בפברואר 2014
- ^ דיון בסוגיית הקרבת ילדים בקרתגו באתר Encyclopedia Phoeniciana
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ק"י עמוד א'.
- ^ בקרב בגרדס פיקד על הצבא הקרתגי מצביא ספרטני שכיר בשם קסאנתיפוס.
- ^
"Carthage: The Roman Holocaust", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
קרתגו35460911Q2429397