קרלומן (מאיורדומוס)
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מנהיג ריקה. קרלומן (Carloman; בין 706 ל-716[א] – 17 באוגוסט 754[ב]) היה בנם הבכור של קרל מרטל, המאיורדומוס (הממונה על הארמון) של הממלכה הפרנקית ודוכס הפרנקים (אנ'), ושל אשתו כרוטרוד (אנ'). הוא ירש את תפקיד המאיורדומוס באוסטרזיה, אלמניה ותורינגיה, וסייע בגיבוש כוחם של הקרולינגים על חשבון המלכים המרובינגים. הוא פרש מהחיים הציבוריים בשנת 747 ואימץ את חיי הנזירות.
נטילת השלטון
עם מותו של קרל מרטל בשנת 741, קרלומן ואחיו פפין הגוץ ירשו את תפקידיו החוקיים של אביהם: קרלומן באוסטרזיה, אלמניה ותורינגיה, ופפין בנויסטריה, בורגונדיה ופרובנס, בזמן שהממלכה הפרנקית הייתה ללא מלך מאז מותו של המלך תאודריך הרביעי בשנת 737.[1] חלוקת השלטון בין קרלומן ופפין לא כללה את אחיהם למחצה גריפו, בנו של קרל מאשתו השנייה סוואנאהילד (אנ'). זה היה לפי רצונו של קרל; גריפו דרש חלק מהממלכה, אולם אחיו סירבו לו. בשנת 741, קרלומן ופפין צרו על גריפו (אנ') בעיר לאן, שבו אותו והכריחו אותו להיכנס למנזר. כל אח הפנה את תשומת לבו לאזור ההשפעה שלו כמאיורדומוס, פפין במערב (במה שנקרא נויסטריה, בערך באזור שבין נאנסי לריימס) וקרלומן במזרח (במה שנקרא אוסטרזיה, בערך אזור בין ברוז', מץ ופולדה), שהיה בסיס הכוח הקרולינגי.
בשנת 743 החליטו קרלומן ופפין להכתיר על הממלכה הפרנקית מלך מרובינגי, כילדריך השלישי, כדי לפייס גורמים מתנגדים בממלכה.[1]
נראה כי במשך שבע שנים היו קרלומן ופפין מוכנים לעבוד יחד, שכן הם ביצעו פעולות צבאיות רבות יחד. קרלומן הצטרף לפפין נגד עלייתו של הונאלד הראשון (אנ') ב-742 ושוב ב-745. פפין סייע לקרלומן נגד הסקסונים בשנים 742–743, כאשר תאודריך, דוכס סקסוניה (אנ') נאלץ לבוא לידי הסכם, ונגד אודילו, דוכס בוואריה, ב-742 ושוב ב-744, כאשר הושכן שלום בין האחים לאודילו, גיסם, שכן הוא היה נשוי לאחותם הילטרוד.
חיזוק השושלת
בממלכתו, קרלומן חיזק את סמכותו בין השאר באמצעות תמיכתו במיסיונר האנגלו-סכסוני וינפריד (לימים בוניפציוס ה"קדוש"), המכונה "השליח אל הגרמנים", שעליו הטיל את ארגונה מחדש של הכנסייה באוסטרזיה. זה היה בחלקו המשך של מדיניות שהחלה תחת סבו, פפין מהרסטל, ונמשכה תחת אביו, קרל מרטל, שהקים ארבע דיוקסיות בבוואריה (זלצבורג, רגנסבורג, פרייזינג ופסאו) ונתן להן את בוניפציוס כארכיבישוף ובישוף עליון על כל גרמניה שממזרח לנהר הריין, שמושבו במיינץ. בוניפציוס היה תחת חסותו של קרל מרטל משנת 723 ואילך.
קרלומן היה גורם מרכזי בכינוס הקונקיליום גרמניקום (אנ') בשנת 742, הסינוד הגדול הראשון של הכנסייה שהתקיים באזורים המזרחיים של הממלכה הפרנקית. בראשותם המשותפת של קרלומן ובוניפציוס, קבע הסינוד כי אסור לכמרים לשאת נשק או לארח נשים בבתיהם וכי אחת המשימות העיקריות שלהם היא למגר אמונות פגאניות. אביו החרים לעיתים קרובות את רכוש הכנסייה כדי לתגמל את חסידיו ולשלם עבור צבא הקבע שהביא לו את הניצחון בקרב טור (מדיניות שנתמכה על ידי בוניפציוס כנדרשת כדי להגן על הנצרות). בשנת 742 היו הקרולינגים עשירים מספיק כדי לשלם את הוצאותיהם הצבאיות ולתמוך בכנסייה. עבור קרלומן, אדם דתי אדוק, זו הייתה חובה מתוך אהבה; עבור פפין זו הייתה חובה מעשית. שניהם ראו את ההכרח בחיזוק הקשר בין ביתם לבין הכנסייה. קרלומן תרם את האדמה עבור אחד הבסיסים החשובים ביותר של בוניפציוס, מנזר פולדה.
אכזריות פוליטית
למרות אדיקותו, קרלומן היה חסר רחמים כלפי יריבים. לאחר מרידות חוזרות ונשנות, הוא כינס בשנת 746 אספה של בעלי הנכסים האלמאנים בקנשטאט (אנ') ולאחר מכן דאג לאסור ולהוציא אותם להורג באלפיהם באשמת בגידה בוועידת קנשטאט (אנ'). זה חיסל למעשה את כל ההנהגה השבטית של האלמאנים וסיים את עצמאותה של הדוכסות השבטית של אלמאניה, שנשלטה לאחר מכן על ידי רוזנים שמונו על ידי האדונים הפרנקים שלהם.
פעולות אלו חיזקו את מעמדו של קרלומן ושל המשפחה כולה, במיוחד מבחינת היריבות שלהם עם משפחות גרמאניות מובילות אחרות כמו האגילולפינגים (אנ') הבוואריים.
פרישה מהחיים הציבוריים
ב-15 באוגוסט 747[2] ויתר קרלומן על תפקידו כמאיורדומוס, עזב לרומא ופרש לחיי נזירות, לאחר שראשו גולח (טונזורה (אנ')) על ידי האפיפיור זכריה. הוא הפקיד את ממלכתו ואת בנו, דרוגו (אנ'), בידי פפין, שנותר השליט היחיד בממלכה.[3] כל המקורות מהתקופה מצביעים על כך שפרישתו הייתה מרצון, אם כי יש מי ששיערו שהוא נסע לרומא מסיבות אחרות, שלא צוינו, והאפיפיור "עודד" אותו להישאר ברומא, לפי בקשת פפין, כדי לשמור את קרלומן באיטליה.
קרלומן ייסד מנזר במונטה סורטה (אנ') ולאחר מכן עבר למונטה קאסינו.[4] כל המקורות מהתקופה מצביעים על כך שהוא האמין שיעודו הוא חיי נזירות. הוא פרש למונטה קאסינו ובילה שם את רוב שארית חייו, ככל הנראה במדיטציה ובתפילה. בנו, דרוגו, דרש מפפין את חלקו של אביו ברכוש המשפחתי, אך נוטרל במהירות.[5]
שבע שנים לאחר פרישתו של קרלומן וערב מותו, הוא עלה שוב לזמן קצר על הבמה הציבורית. בשנת 754, האפיפיור סטפנוס השני התחנן בפני פפין, שהיה המלך עתה, לבוא לעזרתו נגד מלך הלומברדים, אייסטולף. קרלומן עזב את מונטה קאסינו, בפקודתו של אייסטולף, לבקר את אחיו כדי לבקש ממנו לא לצעוד לאיטליה. פפין, שהאמין שאחיו חסר הידיעה מנוצל על ידי אייסטולף כדי למשוך זמן, המשיך בהכנותיו וביקש מאחיו להתיישב במנזר בנדיקטיני בצרפת במקום לחזור למונטה קאסינו. אולם כעבור זמן קצר קרלומן מת בוויין, שבדרום-מזרח גאליה, ב-17 באוגוסט 754.[4][6] הוא נקבר במונטה קאסינו.[7]
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
ביאורים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 אורה לימור, "סופה של השושלת המרובינגית", בתוך: אורה לימור, יצחק חן, ראשיתה של אירופה: מערב אירופה בימי הביניים המוקדמים, כרך ב, יחידה 3, פרק ה, האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ג – 2003, עמ' 74.
- ^ לעומת זאת, לפי יצחק חן בתרגום ספרו של איינהרד, חיי קרל הגדול, עמ' 55, הערה 21: "על פי האנלים של ממלכת הפרנקים (אנ'), זה היה בשנת 745–746".
- ^ אורה לימור, "סופה של השושלת המרובינגית", בתוך: אורה לימור, יצחק חן, ראשיתה של אירופה: מערב אירופה בימי הביניים המוקדמים, כרך ב, יחידה 3, פרק ה, האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ג – 2003, עמ' 76.
- ^ 4.0 4.1 Carloman, המהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ Pierre Riché, The Carolingians: A Family Who Forged Europe, University of Pennsylvania Press, 1993, p. 59
- ^ לעומת זאת, לפי יצחק חן בתרגום ספרו של איינהרד, חיי קרל הגדול, עמ' 56, הערה 24: "קרלומן מת בשנת 755".
- ^ איינהרד, חיי קרל הגדול, תרגום, מבוא והערות: יצחק חן, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, מהדורה מעודכנת, תשפ"א 2021, עמ' 56, הערה 24.
| השושלת הקרולינגית | ||
|---|---|---|
| שבט פפין | פפין הזקן (אנ') (580–640) • גרימואלד הזקן (אנ') (616–656) • כילדברט המאומץ (אנ') (מת ב-662) | |
| שבט ארנולף | ארנולף ממץ (אנ') (582–640) • כלודולף ממץ (אנ') (מת ב-696 או 697) • אנסגיסל (אנ') (מת לפני 679) • פפין האמצעי (635–714) • גרימואלד הצעיר (אנ') (מת ב-714) • דרוגו משמפן (אנ') (670–708) • תאודואלד (אנ') (מת ב-714) | |
| השושלת הקרולינגית | קרל מרטל (686–741) • קרלומן (אנ') (מת ב-754) • פפין הגוץ (714–768) • קרלומן הראשון (751–771) • קרל הגדול (מת ב-814) • לואי החסיד (778–840) | |
| לאחר הסכם ורדן (843) | לותאר הראשון (795–855) • קרל הקירח (823–877) • לואי הגרמני (804–876) | |
