הקרב על גואם (1941)
 | ||||||||||||||||||
| איור יפני של הנחיתה הראשית על גואם על ידי רגימנט הרגלים ה-144, מחלקת הים הדרומי. ציור מאת קוהיי אזקי . | ||||||||||||||||||
| מערכה: המערכה באוקיינוס השקט | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 8 בדצמבר 1941 – 10 בדצמבר 1941 (3 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| תוצאה | ניצחון יפני | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
הקרב על גואם היה קרב במהלך המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה, והתרחש מ-8 בדצמבר עד 10 בדצמבר 1941 בגואם, איי מריאנה בין יפן לארצות הברית. חיל המצב האמריקני הובס על ידי הכוחות היפנים ב-10 בדצמבר, מה שהביא לכיבוש האי עד לקרב השני על גואם ב-1944.
רקע כללי
גואם היא החלק הדרומי ביותר של איי מריאנה באוקיינוס השקט. זהו האי הגדול מבין האיים, עם שטח של 225 קילומטרים רבועים. פני הקרקע של גואם מחוספסים, עם יערות טרופיים כבדים בצפון האי וגבעות מיוערות בדרום. חלק גדול מקו החוף של האי מוקף בשוניות אלמוגים ובצוקים, אם כי חופים המתאימים להנחתת חיילים קיימים במרכז החוף המערבי.[1] בגואם יש אקלים טרופי, אם כי דצמבר מהווה חלק מהעונה היבשה.[1]
ארצות הברית כבשה את גואם מממלכת ספרד ב-21 ביוני 1898 במהלך מלחמת ארצות הברית–ספרד.[1] בשנה שלאחר מכן מכרה ספרד את האיים האחרים בשרשרת מריאנה לגרמניה.[1] צי ארצות הברית הקים מתקן ליד הכפר פיטי בגואם ב-1899, וחיל הנחתים של ארצות הברית (USMC) פתח מחנה בסומיי ב-1901. תחנת פחם ימית הוקמה באי בשנת 1905, וסוללה של שישה תותחי 6 אינץ' (15 סנטימטרים) הוצבו כדי לחזק את ההגנות של גואם ב-1909. קפטן של הצי האמריקני שימש גם כמושל וגם כמפקד של בסיס הצי משנת 1899 ואילך, אם כי היו כמה גורמים של ממשלה אזרחית באי.[1]
במהלך מלחמת העולם הראשונה, כוחות יפניים כבשו את האיים הגרמניים במריאנה במהלך אוקטובר 1914 והקימו חיל מצב שהוגדר ככוח ההגנה הים הדרומי. יפן קיבלה מנדט על האיים מחבר הלאומים בדצמבר 1920, והם נוהלו על ידי לשכת הים הדרומי שהיווה חלק מהמשרד לענייני חו"ל. מתנחלים יפנים הורשו להתיישב במריאנה, ובסוף שנות ה-30 היו יותר מתנחלים מאשר ילידים באיים.[1] בשנת 1935 ממשלת יפן אסרה על מערביים להיכנס לאיי המנדט שלה באוקיינוס השקט, ובשנת 1939 הקימה את הצי הרביעי כדי להגן על האזור.[1]
בעוד ארצות הברית שקלה להגביר את ההגנה על גואם במהלך מלחמת העולם הראשונה ואחריה, לא ננקטה כל פעולה מלבד פריסת יחידת מטוס ימי USMC באי בשנת 1921. תוצאות ועידת חיל הים בוושינגטון ב-1922 כללו הסכמה הן של ארצות הברית והן של ממשלות יפן לפיהן הן לא יבצרו את האיים שהם ניהלו במערב האוקיינוס השקט, כולל איי מריאנה. כתוצאה מכך, לא בוצעו שיפורים נוספים בהגנות של גואם במהלך שנות ה-20 וה-30, וסוללת ארטילריית החוף של האי הוסרה עד 1930. גם יחידת המטוס הימי של USMC נלקחה מהאי בשנה הבאה.[1] הצי ביקש אישור לבנות ביצורים באי ב-1938, אך הצעה זו נדחתה.[1] ב-1941 מנתה גואם אוכלוסייה של 23,394, רובם חיו בתוך 16 מיילים או בטווח של 10 מיל (16 קילומטרים) מבירת האי האגטנה. לאי היו כ 85 מיל (137 קילומטרים) של כבישים משופרים ונמל אפרה נחשב לטוב ביותר במריאנה, אך לא היה לו שדה תעופה.[1]
פתיחה
התוכניות היפניות למערכה באוקיינוס השקט כללו את כיבוש גואם בימיה הראשונים של המלחמה. ממרץ 1941 טסו מטוסים יפניים גיחות סיור צילום מעל האי.[1] תוכניות הפלישה לאי הושלמו בספטמבר 1941, ויחידת הים הדרומי נבחרה כיחידה הראשית האחראית לכך. מחלקת הים הדרומי כללה את רגימנט הרגלים ה-144 ויחידות אחרות שנותקו מהדיוויזיה ה-55, בסך הכל 4,886 איש. מחלקת הים הדרומי התרכזה בקוריאה במהלך נובמבר 1941, ולאחר שהייה קצרה ביפן, הפליגה לצ'יצ'י-ג'ימה באיי בונין בסוף אותו חודש. הפלוגה החמישית החזקה שכללה 370 איש של כוח הנחיתה הימי המיוחד השני של Maizuru, שהתבססה בסאיפאן במריאנה, הוטלה גם היא להצטרף להתקפה על גואם.[1] יחידות אלו יועברו לגואם על ידי תשע אוניות תובלה בליווי שולת המוקשים Tsugaru וארבע משחתות. דיוויזיית הסיירות ה-6, שהורכבה מארבע סיירות כבדות, הייתה זמינה גם היא לספק תמיכה במידת הצורך. כוח הנחיתה והיחידות הימיות נתמכו על ידי חיל האוויר הימי ה-18, שהתבסס בסאיפאן והיה מצויד במטוסים ימיים מיושנים.[2]
ממשלת ארצות הברית לא האמינה שיהיה אפשרי או מעשי להגן על גואם אם היא תותקף. האי לא נתפס כמועיל במאמצים לתגבר את הפיליפינים, אם כי הוא שימש כנקודת תדלוק לסירות מעופפות של פאן אם והיה אחת מנקודות הממסר של כבל הטלגרף של חברת הכבלים הפסיפיק שקישר את הפיליפינים לחוף המערבי של ארצות הברית.[1] [3] ב-1941 קיבל האי דירוג הגנה "קטגוריה F"; זה שלל בניית הגנות חדשות ופירושו היה שכאשר תפרוץ מלחמה, מגיני גואם צריכים להרוס את כל המתקנים בעלי הערך הצבאי ולסגת.[1] למרות זאת ועם נשק קל בלבד שעומד לרשותם להגנתם, הנחתים האמריקאים שהוצבו באי בפיקודו של לוטננט קולונל, לימים, בריגדיר גנרל חיל הנחתים האמריקני ויליאם ק. מקנולטי, התבצרו בעמדותיהם והתגוננו נגד ההתקפה האווירית היפנית שלאחר מכן על האי, תוך שהם סופגים אבדות ונפגעים אחרים של כמעט שליש מהכוח שלהם. [4]
למרות העדיפות הנמוכה שניתנה לגואם, כמה צעדים קטנים ננקטו על ידי פקודות אחרות כדי לשפר את ההגנות של גואם לפני פרוץ המלחמה. חוזה לשיפורים קלים במתקנים הצבאיים בגואם הוצא באפריל 1941, והעבודות החלו בחודש הבא.[1] משמר הכוח של גואם, שהייתה מיליציה מקומית האחראית להגנה על בסיס הצי, הורחב מעט גם הוא במאי. ב-17 באוקטובר, משפחותיהם של אנשי צבא אמריקאים באי פונו לארצות הברית על ידי אוניית התובלה USS הנדרסון, ואחריהם יותר מ-1,000 פועלי בניין.[1] ב-23 באוקטובר 1941, המועצה הכללית של הצי האמריקני סיפקה למזכיר הצי פרנק נוקס דו"ח על ההגנות של גואם שהמליץ נגד חיזוק האי בשל קשיי ההגנה עליו והצורך להקצות משאבים לסדרי עדיפויות אחרים. עם זאת, הדו"ח טען בעד המשך שיפור מתקני הנמל והמטוס הימי של גואם.[5]
עם פרוץ המלחמה ב-8 בדצמבר 1941 (שעון מקומי), גואם הוגנה על ידי יחידות קטנות של הצי האמריקני ו-USMC וכן משמר הכוח באי. קפטן ג'ורג' מקמילין, שהיה מושל האי והמפקד הכללי של חיל המצב, היה אחראי על כוחות הצי, גואם, שהסתכמו ב-271 איש וארבע אחיות. כוח זה היה יחידה כפופה של הצי האסייתי ורוב אנשיו לא היו חמושים. ספינת המשמר של גואם, USS Gold Star, הפליגה לפיליפינים כדי לאסוף אספקה ולאפשר לצוות לקנות מתנות חג המולד וכבר נותרה שם.[1] שולת המוקשים USS פינגווין נכחה באי, יחד עם אוניית מחסני הנפט הבלתי ניידים Robert L. Barnes,[1] ושתי סירות סיור ישנות YP-16 ו-YP-17 אשר נמסרו על סיפון ה-USS Ramapo ב-22 באוקטובר 1940. [6][7][8] במחנה הצבאי, Sumay, היה כוח של 145 חיילים שהיו מאורגנים בפלוגה חמושה ברובים ומספר קטן של מקלעים.[1] משמר הכוח המבודד כלל 246 איש, שרובם קיבלו הכשרה מועטה.[1] [5] הנחתים ומשמר הכוח באי היו מצוידים ב-170 רובי ספרינגפילד M1903, 13 רובי לואיס ו-15 רובי בראונינג אוטומטיים. למגינים לא היו מרגמות או ארטילריה מלבד התותחים על סיפון הפינגווין.[5] בנוסף ליחידות הצבאיות הללו, לכוח המשטרה של גואם היה כוח של 80 איש שהיו חמושים רק באקדחים.[1]
הקרב
בשעה 04:45 ב-8 בדצמבר, הודיעו למושל האי, ג'ורג' מקמילין, על ההתקפה על פרל הארבור. בשעה 08:27 תקפו מטוסים יבשתיים מסאיפאן את המחנה הצבאי, Piti Navy Yard, תחנת הרדיו Libugon, Standard Oil Company ומלון Pan American. במהלך התקיפה האווירית, שולת המוקשים USS פינגווין, כלי השיט הגדול ביותר של חיל הים באי, הוטבע לאחר שהפיל לפחות מטוס יפני אחד.[9] קצין אחד נהרג וכמה גברים נפצעו. ההתקפות האוויריות בכל רחבי גואם נמשכו בשעות הבוקר ואחר הצהריים לפני שדעכו בשעה 17:00.
למחרת, בשעה 08:30, התחדשו התקפות אוויריות יפניות, כאשר לא יותר מתשעה מטוסים תקפו בכל פעם. הותקפו אותם יעדים כמו היום הקודם, וגם בית הממשלה באגנה וכמה כפרים. באותו ערב, צי פלישה יפני של ארבע סיירות כבדות, ארבע משחתות, שתי סירות תותחים, שש סירות נגד צוללות, שתי שולות מוקשים, שתי אוניות סיוע למשחתות,[10] ועשר אוניות תובלה (יוקוהמה מארו, צ'יינה מארו, צ'ריבין מארו, קלייד מארו, דייפוקו מארו, Kogyoku Maru, Matsue Maru, Moji Maru, Nichimei Maru ו-Venice Maru)[11] עזבו את סאיפאן לגואם. טעות באיסוף המודיעין שלהם גרמה ליפנים להפריז במשאבים ולתקוף את גואם בכוח לא פרופורציונלי.[10]
.jpg)
היפנים הנחיתו כ-400 חיילים מכוח ההגנה ה-5 מסאיפאן בגואם בשעות הבוקר המוקדמות של ה-10 בדצמבר 1941, בחוף דונגקאס, צפונית לאגנה.[9] הם תקפו והביסו במהירות את משמר הכוח של האי באגנה. לאחר מכן הם התקדמו לעבר פיטי, סומאי והמחנה הצבאי. הלחימה העיקרית התרחשה בפלאזה דה אספנה של אגנה בשעה 04:45, כאשר כמה נחתים ואנשי משמר של הכוח באי נלחמו עם חיילי הצי היפני. לאחר התנגדות סמלית לאחר הפלישה, הנחתים, בהוראת המושל מקמילין, נכנעו בשעה 05:45. המושל מקמילין נכנע רשמית בשעה 06:00.[9] כמה התכתשויות התרחשו בכל רחבי האי לפני שהתפשטה הידיעה על הכניעה ושאר כוחות האי הניחו את נשקם. סירת הסיור האמריקנית YP-16 הוטבעה באמצעות אש במהלך האירוע ו- YP-17 נכבשה על ידי כוחות הצי היפני. ספינת משא אמריקאית נפגעה על ידי היפנים.
בינתיים גזרת הים הדרומי היפנית (כ-5,500 איש) בפיקודו של מייג'ור גנרל טומיטרו הוריי ביצעה נחיתות נפרדות במפרץ טומון בצפון, בחוף הדרום מערבי ליד מריזו, ובחוף המזרחי של האי במפרץ טלופופו.[9]
אבדותיהם של הנחתים האמריקאים היו חמישה הרוגים ו-13 פצועים (כולל ההתקפה האווירית היפנית על האי, אבדותיהם של הנחתים היו 13 הרוגים ו-37 פצועים [12] ). הצי האמריקני איבד שמונה הרוגים בעוד ארבעה ממשמר הכוח באי של גואם נהרגו ו-22 נוספים נפצעו. חייל צי יפני אחד נהרג[9] ושישה נפצעו. טוראי קאופמן נהרג על ידי היפנים לאחר הכניעה. [13]
13 אזרחים אמריקאים נהרגו על ידי היפנים במהלך הקרב. שישה ימאים של הצי האמריקני התחמקו מתפיסה על ידי היפנים במקום להיכנע; חמישה נתפסו בסופו של דבר על ידי היפנים ונערפו. ג'ורג' ריי טוויד, קשר בצי האמריקני ואחד מששת האנשים המקוריים, שרד בעזרתם של צ'מורוס מקומיים. הם העבירו אותו מכפר לכפר, ולפעמים סיכנו את משפחותיהם למען הגנתו. היפנים ידעו שאמריקאי אלמוני לא יוכל להסתתר ללא צורה כלשהי של עזרה. כתוצאה מכך, חשודים בני צ'מורו נחקרו, עונו וערפו את ראשם. למרות ההתעללויות, הצ'מורוס הנאמנים לארצות הברית הגנו על טוויד. הקשר הצליח להחזיק מעמד בחשאי לאורך כל שנתיים וחצי של הכיבוש.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 1.12 1.13 1.14 1.15 1.16 1.17 1.18 1.19 1.20 Rottman, Gordon L (2004). Guam 1941 & 1944: Loss and Reconquest (1st ed.). Botley: Osprey Publishing Ltd. ISBN 978-1-84176-811-3. נבדק ב-1 בנובמבר 2020.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Williford (2010), p. 208
- ^ Williford (2010), p. 137
- ^ Thomas Wilds, "The Japanese Seizure of Guam", Marine Corps Gazette, July, 1955
- ^ 5.0 5.1 5.2 Williford (2010), p. 138
- ^ "War in the Pacific: Outbreak of the War U.S. Navy: Sailors and Ships". National Park Service.
YP-16 and YP-17 patrol boats provided naval surveillance and reconnaissance off Guam waters
- ^ Radigan, Joseph M. "YP-16 ex CG-267 (1925–1934)". NavSource - Naval Source History. נבדק ב-20 בפברואר 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Radigan, Joseph M. "YP-17 ex CG-275 (1925–1934)". NavSource - Naval Source History. נבדק ב-20 בפברואר 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 9.4 L, Klemen (1999–2000). "Chronology of the Dutch East Indies, December 1941". Forgotten Campaign: The Dutch East Indies Campaign 1941-1942. ארכיון מ-2015-10-15.
- ^ 10.0 10.1 Thomas Wilds, "The Japanese Seizure of Guam," Marine Corps Gazette, July 1955
- ^ Hackett, Bob; Muehlthaler, Erich; Whitman, John (2016). "Yokohama Maru -Tabular Record of Movement". combinedfleet.com. נבדק ב-30 בינואר 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Thomas Wilds, in "The Japanese Seizure of Guam", noted that, "With the island softened up by 2 days of bombing and strafing (and U.S. Marine machine gun and small arms counter fire, which, remarkably, actually, struck and disabled enemy aircraft), … His (Maj. Gen. Horii's) assumption that the main resistance would be on Orote was well founded, for the Marines under Lt. Col William K. MacNulty, less 28 men on patrols at scattered points, took up positions at the butts of their rifle range near Sumay. The Insular Force Guard, however, formed in Agana Plaza, and Capt McMillin kept his headquarters at Government House in Agana. … The Hayashi Detachment became the pride of the (Japanese) Imperial Navy (after their seizure of Guam). But their pride lasted no longer than Japan's hold on Guam. When the Marines landed in 1944, the Hayashi Detachment, still on the island, was annihilated."
- ^ Mansell, Roger (1999–2000). "The death of Private Kauffman, USMC Sumay Barracks, Guam Island, December 10th, 1941". Forgotten Campaign: The Dutch East Indies Campaign 1941-1942.
33686487הקרב על גואם (1941)