קרבן (אומות העולם)
קורבן (עם ניקוד: קָרְבָּן, מקובל גם הכתיב החסר קרבן) הוא סוג של פולחן חליפין, בו מוותרים המשתתפים בפולחן על נכס כלשהו לטובת האליל או האלילים להם נועד הפולחן.
ישנם מספר סוגים של קורבנות, המותאמים לדרגת החשיבות של הטקס: קורבנות אדם, בעלי חיים, דברי מאכל ופרחים. עיקרו של פולחן הקורבנות הוא השמדת הקורבן, לרוב על ידי שריפה, לעיתים יותר נדירות על ידי הטבעה, קבורה וכיוצא בזה.
פולחני הקרבה הם מהעתיקים שבפולחנים הקיימים והם עדיין נפוצים מאד בדתות פגאניות, וזכר להם ניתן למצוא גם בדתות מונותאיסטיות, אם במפורש, ואם בצורה סמלית.
המילונאי ראובן אלקלעי ציין במילונו כי חידש את הפועל קִרְבֵּן (במובן victimize).[1]
בתרבויות הקדומות
על פי האמונה בתרבויות הקדומות בני האדם היו תלויים באלילים, ששלטו על כוחות הטבע ועל גורלם של בני האדם. מכיוון שהאלילים ברובם עברו תהליך של פרסוניפיקציה ונתפסו ברוב התרבויות כבעלי חיים עילאיים או כבני אדם עילאיים או כסוג של שילוב בין בני אדם ובעלי חיים, בני האדם דימו שיש להם פסיכולוגיה ומאווים דומים לבני האדם, וניתן לרצות את פניהם ולשכך את כעסם באמצעות הבאת מתנות והקרבת קורבנות.
כך למשל בתרבות האוגריתית בעלילות בעל וענת האלילים מתוארים כמי שעושים משתאות ואוכלים בשר ושותים יין, ולכן אגדת אקהת פותחת בכך שדנאל הצדיק העקר שרוצה להפקד בבן, מאכיל ומשקה את האלילים במקדש. תרבות זאת של הקרבת קורבנות, הבאת מנחות וניסוך יין הייתה כנראה משותפת לכל העולם העתיק והייתה קיימת באמריקה הדרומית עד למאה ה-16.
בתרבויות הקדומות, קרבנות אדם היו נפוצים מאוד. כפי שעולה מעדויות שונות, טקסים בהם הקריבו קרבנות אדם היו נהוגים בכל התרבויות האליליות הקדומות ואף בגיא בן הינום שבירושלים. בעולם הישן הלכו טקסים אלה ונהיו נדירים עם הזמן, ועדויות אחרונות לקרבן אדם ניתן למצוא בכתביו של דיודורוס איש סיציליה המעיד כי כאשר הטיל מושל סירקוזה מצור על קרתגו (309 לפנה"ס) הקריבו תושבי העיר מאתיים ילדים לאלילים. טקסים כאלה נמשיכו בתרבויות שהתקיימו בעולם החדש. אחת העדויות הדרמטיות להתרחשות כזו, הם הממצאים שהתגלו בטוקומה שבפרו, שם במאה ה-16 עם הפלישה הספרדית של הקונקיסטאדורים שנתפסה כמאיימת ביותר על בני האינקה, התגלו בעיר הפירמידות גויות של 119 בני אדם, שעברו הליך של פולחן ריטואלי שבמהלכו לאחר שסוממו, נשחטו, ראשם נערף, וליבם נעקר מקרבם והוקרב.
קורבנות באסלאם
ערך מורחב – חג הקורבן
באסלאם פולחני הקרבת קרבנות נותרו באופן סמלי בלבד. כך למשל, בחג הקרבן או עיד-אלדחא. המוסלמים נוהגים לשחוט בעל חיים (עז, כבש, פרה) כדי לשחזר את נכונותו של אברהם להקריב את בנו ישמעאל. בנוסף בקרב קהילות דוברות ערבית במזרח התיכון נהוג טקס עקיקה (בערבית: عقيقة), שהוא מסמל את כניסתו של הרך הנולד אל חוג המשפחה המסורת הערבית. לפיכך, נהוג לשחוט בעל חיים, למען הילד ולהכין מבשר בעל החיים סעודה לכל המשפחה.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: קָרְבָּן |
הערות שוליים
- ^ ראובן אלקלעי, מלון עברי-אנגלי שלם, מהדורה מורחבת, מסדה, 1994, אולם המילה אינה מופיעה במילון העברי-עברי שלו (1994; גליל)
32668042קורבן