קוברה (תנועה אמנותית)
"קוברה" (בלועזית: COBRA, או CoBrA) הייתה תנועת אוונגרד אמנותית שפעלה בצפון אירופה בין השנים 1948–1952. את שם התנועה הגה הצייר הבלגי כריסטיאן דוטרמון (Christian Dotremont), שצירף את האותיות הראשונות של הערים בהן התגוררו חברי הקבוצה - קופנהגן (Copenhagen), בריסל (Bruxelles) ואמסטרדם (Amsterdam). התנועה התנגדה לערכי האמנות המערביים, וקיבלה השראה רבה מאלמנטים באמנות הפולקלור, באמנות ילדים ובאמנות של אפריקה והאיים הפאסיפים. עבודותיהם של אמני תנועת קוברה מתאפיינות בשימוש בצבעים עזים לצד משיכות מכחול ספונטאניות שמבקשות לשקף ביקורת חברתית.[1] עבודותיהם התבססו על ספטונטאניות ואקספרימנטאליות, והם שאבו השראה מיצירותיהם של פאול קלה וז'ואן מירו.
היסטוריה
בימי הכיבוש הנאצי של מלחמת העולם השנייה, הולנד הייתה מנותקת מעולם האמנות שנמצא היה מחוץ לה. זמן קצר לאחר המלחמה, קוברה הוקמה כתנועה בינלאומית של אמנים, שצמחה מתוך ביקורת על החברה המערבית, התעשייה והצריכה הקפיטליסטית ומתוך קצון משותף להתנתק מהאמנות הקיימת, ובתוך כך מהנטורליזם ה"מתועב" ומההפשטה ה"סטרילית".[2] התנועה הוקמה ב-8 בנובמבר 1948 על ידי האמנים קארֶל אפל (Karel Appel), קונסטנט ניוונהויס (Constant Nieuwenhuys), גיום קורנליוס (Corneille – Guillaume Cornelis van Beverloo) ואן בוורלו (van Beverloo), אסגר יורן (Asger Jorn), כריסטיאן דוטרמון (Christian Dotremont) וז'וזף נוארֶה (Joseph Noiret). תוך זמן קצר לקבוצה הצטרף גם קארל-הנינג פדרסן.[3][4] הקבוצה הוקמה בקפה ב"קפה נוטרדאם" (Café Notre-Dame) בפריז, שם התכנסו האמנים וחתמו על מניפסט בשם "La cause était entendue" (הנושא הוכרע)[5] שנוסח על ידי דוטרמונט. עיקרו של המניפסט הוא התנערות מלאה מצבע וצורה, כמו גם מתאוריות וסכימות פעולה אמנותיות קבועות, ובוז לתנועה הסוריאליסטית. בנוסף, אמני הקבוצה חלקו אהדה לרעיונות המרקסיזם והמודרניזם.
קבוצת קוברה, ששילבה את אמני הקבוצה הגרמנית Reflex, הקבוצה הדנית Høst והקבוצה הסוריאליסטית המהפכנית הבלגית, התקיימה רק כמה שנים אך במהלכן השיגה כמה וכמה מטרות. ביניהן ניתן למנות את כתב העת "קוברה", סדרה של שיתופי פעולה בין חברים שונים בשם "Peintures-Mot" ושתי תערוכות רחבות היקף. הראשונה שבהן התקיימה במוזיאון סטדליק באמסטרדם, בנובמבר 1949, והשני בפאלה דה בוז-ארט בלייז', בשנת 1951.
בשנת 1949 הקבוצה שינתה את שמה באופן רשמי, לטובת השם "אינטרנציונל האמנים הניסיוניים" ('Internationale des Artistes Expérimentaux'), אך השם לא השתרש והיא המשיכה להיות מזוהה בשמה הקודם. בתקופה זו, בתנועה היו חברים אמנים מכל אירופה וגם מארצות הברית. בשנת 1951 הקבוצה פורקה באופן רשמי, אך רבים מחבריה שמרו על קשר, כאשר דוטרמונט במיוחד המשיך לשתף פעולה עם מנהיגי הקבוצה. רבים מאמני התנועה היו שותפים להתפתחותו של סגנון ה"טאשיזם" (Tachisme) והאקספרסיוניזם המופשט האמריקאי.
העניין המרכזי של אמני הקבוצה היה בציורים סמי-מופשטים, עם צבעים חזקים, משיכות מכחול אלימות ודמויות אנושיות מעוותות, בהשפעת אמנות פרימיטיבית ואמנות פולקלור. למרות הסלידה מן התנועה הסוריאליסטית, ניכרת בעבודות רבות של חברי הקבוצה השפעת האמנות של פאול קליי וז'ואן מירו. יש שרואים בקבוצת קוברה את תנועת האוונגרד האחרונה של המאה העשרים.[6] על פי נטלי אוברט, הקבוצה פעלה רק למשך שלוש שנים (1948–1951), שאחריהן כל חבר בקבוצה התפתח באופן אינדווידואלי.[7]
מניפסט התנועה
המניפסט המייסד של הקבוצה, "La cause était entendue", נחתם על ידי כל חברי התנועה המייסדים בשנת 1948 בפריז. המניפסט מכיל הצהרה על עבודה משותפת ברוח אקספרימנטאלית, במטרה לפתח את יצירתם בנפרד מהגל הנוכחי של אמנות האוונגרד. שם המניפסט משקף משחק מילים ביחס למסמך מוקדם יותר שנחתם על ידי סוריאליסטים בלגים וצרפתים ביולי 1947, תחת הכותרת "La cause est entendue" (הנושא מוכרע).[6]
מתודה
האמנים האירופאים נבדלו ממקביליהם האמריקאים, אמני האקספרסיוניזם המופשט, בכך שהעדיפו את תהליך היצירה על פני התוצר הסופי ובכך שהכניסו אלמנטים פרימיטיביים, מיתיים ופולוקלוריים, כמו גם מרכיבים דקורטיביים הנובעים מציורי ילדים ומגראפיטי. אחת מהגישות האמנותיות שאיחדו את עבודותיהם של אמני קוברה, הייתה שימוש בלתי מרוסן בצבעים עזים, במקביל לטקסט ואיורים בכתב יד, שהיו מפחידים או הומוריסטיים. הדמויות הללו נוספו במטרה להדהד את האימה של הימים שלאחר מלחמת העולם השנייה.[8] היד הספונטאנית בה דגלו אמני הקבוצה, משקפת דחייה של אמנות הרנסאנס, ההתמחות והציור ה"מתורבת". הם העדיפה צורות ביטוי בוטות יותר, שמשקפות דיאלוג בין המודע ללא מודע, וזאת בניגוד לעניין הסוריאליסטי שהתמקד בלא מודע בלבד. האמנים ההולנדים בפרט התעניינו באמנות ילדים. בהקשר זה קארל אפל אמר: "רצינו להתחיל מחדש כילדים".
תערוכות
אמני קוברה הציגו בעיקר בהולנד, אך גם בפריז ובערים אחרות באירופה.[8] תערוכותיהם החשובות הן:
- מוזיאון סטדליק, הולנד, 1949: התערוכה הגדולה הראשונה של קבוצת קוברה נערכה במוזיאון סטדליק בשנת 1949, תחת הכותרת "אמנות אקספרימנטלית בינלאומית" (International Experimental Art). מנהל המוזיאון ואוצר התערוכה, ווילם סטנברג, התעניין בהבאת אמנות אקספרימנטלית ומופשטת לקהל ההולנדי. הוא היה מעורב באופן עמוק בתנועת קוברה ושמר על קשרים ישירים בין האמנים למוזיאון. התערוכה עוררה ביקורות זועמות מהציבור והעיתונות, שראתה ביצירות אמנות פוגענית ופרובוקטיבית.[9][10]
- לייז', בלגיה, 1951: התערוכה האחרונה של אמני הקבוצה הייתה בעיר לייז' שבבלגיה, בשנת 1951, כאשר זמן קצר לאחר מכן באותה שנה התנועה פורקה. התערוכה אורגנה על ידי פייר אלצ'ינסקי, אמן מבלגיה. התערוכה לא יוחדה רק לאמני קוברה, וכמו כן, אמנים חשובים בתנועה לא הציגו בה, לאור הקונפליקט שהתקיים בתקופה זו בתוך התנועה.[11]
תערוכות נוספות:
- "WestKunst", קלן, 1981.
- "Paris Paris", פריז, 1981.
- "Aftermath", לונדון, 1981.
- "Two Survey shows", המבורג 1982; פריז 1982.[8]
- "The Spirit of Cobra", פורט לודרדייל, 2013.
אמנים
אמני התנועה
- Karel Appel (1921–2006)
- Pierre Alechinsky (born 1927)
- Else Alfelt (1910–1974)
- Jean-Michel Atlan (1913–1960)
- Ejler Bille (1910–2004)
- Pol Bury (1922–2005)
- Jacques Calonne (born 1930)
- Hugo Claus (1929–2008)
- Corneille (1922–2010)
- Jacques Doucet (1924–1994)
- Lotti van der Gaag (1923–1999)
- William Gear (1915–1997)
- Stephen Gilbert (1910–2007)
- Svavar Guðnason (1909–1988)
- Henry Heerup (1907–1993)
- Edouard Jaguer (1924–2006)
- Asger Jorn (1914–1973)
- Lucebert (1924–1994)
- Ernest Mancoba (1904–2002)
- Sonja Ferlov Mancoba (1911–1984)
- Jørgen Nash (1920–2004)
- Jan Nieuwenhuys (1922–1986)
- Erik Ortvad (1917–2008)
- Pieter Ouborg (1893–1956)
- Carl-Henning Pedersen (1913–2007)
- Bert Schierbeek (1918–1996)
- Max Walter Svanberg (1912–1994)
- Dora Tuynman (1926–1979)
- Uno Vallman (1913–2004)
- Serge Vandercam (1924–2005)
אמנים קשורים
אמנים משמעותיים שקיימו קשר עם תנועת קוברה או הושפעו על ידה:
- Peter Nieuwendijk
- Enrico Baj
- Jerome Bech
- James E. Brewton
- Jacqueline de Jong
- Koos de Bruin
- Freddy Flores Knistoff
- Herbert Gentry
- Robert Jacobsen
- Bengt Lindström
- Jean Messagier
- Vali Myers
- John Olsen
- Gina Pellón (1926–2014)
- Dana Schutz
- Shinkichi Tajiri
- Alasdair Taylor
- Louis Van Lint
- Maurice Wyckaert
מורשת
בעיר אמסטלפיין שבהולנד, הוקם בשנת 1995 מוזיאון קוברה, המוקדש לתנועה וליוצריה.[12] כמו כן, מוזיאון האמנות NSU בפורט לודרדייל, פלורידה, מחזיק באוסף גדול של עבודות של אמני קוברה. המוזיאון מציג את יצירותיהם של קארל אפל, פייר אלצ'ינסקי ואסגר יורן, המהווים דמויות מפתח בתנועה. בשנת 2006 נערכה מכירה פומבית של יצירות מאת אמני הקוברה בקופנהגן. במכירה נקבע שיא חדש למחיר הכי גבוה ששולם עבור יצירה של אסגר יורן, שנמכרה בעבור 6.4 מיליון DKK (כתר דני).[13]
קישורים חיצוניים
- Didrichsenmuseum.fi
- Museum Jorn, Silkeborg
- Cobra - TATE
- קוברה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ CoBrA, Moma
- ^ Baumgartner, Michae., Klee and Cobra: A Child's Play, Hatje Cantz, 2011
- ^ More about the Cobra movement, Cobra Museum voor Moderne Kunst
- ^ Cobra movement, Cobra Museum voor Moderne Kunst
- ^ La cause etait entendue, Yale University Library
- ^ 6.0 6.1 Stokvis, Willemijn, Cobra: The Last Avant-garde Movement of the Twentieth Century, Burlington, VT: Lund Humphries, 2004
- ^ Aubert, Nathalie, “’Cobra after Cobra’ And The Alba Congress: From Revolutionary Avant-Garde To Situationist Experiment.”, Third Text 20.02, 2006, עמ' 259-267
- ^ 8.0 8.1 8.2 Hoffmann, Edith, Cobra Exhibition in Rotterdam ., 108.760 The Burlington Magazine, 1966
- ^ Cobra 1948-1951, Foundation Constant
- ^ COBRA & THE STEDELIJK, Stedelijk Museum Amsterdam
- ^ Kurczynski, K, The Art and politics of Asger Jorn: The avant-garde won't give up, Routledge, 2017
- ^ [https://cobra-museum.nl/?lang=en Cobra Museum voor Moderne Kunst]
- ^ Priscilla Frank, Revisiting The Radically Avant-Garde Movement Art History Forgot, Huffpost, 1.9.2015
