קהילת יהודי כרתים
קהילת יהודי כרתים הייתה קהילה יהודית באי כרתים שביוון. תחילתה מתוארכת למאה השלישית לפנה"ס. הקהילה התקיימה עד לשנת 1968, אז עזבו אחרוני היהודים את המקום. הקהילה הייתה בבסיסה מורכבת מיהודים רומניוטים שאליהם נוספו בהמשך יהודים אשכנזים, ספרדים ויהודי ארצות המזרח.
היסטוריה
ערך מורחב – יהדות יוון
קיימת מסורת הסוברת כי הקהילה היהודית בכרתים הם צאצאי שבט זבולון, שעברו לאי בימי בית המקדש הראשון.[1]
התקופה היוונית
כבר בספר יואל מוזכרים יהודים שגלו ליוון – ”וּבְנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יְרוּשָׁלִַם מְכַרְתֶּם לִבְנֵי הַיְּוָנִים לְמַעַן הַרְחִיקָם מֵעַל גְּבוּלָם.”.
ראשוני היהודים בכרתים הגיעו ככל הנראה ממצרים ומארץ ישראל בתקופת מרד המכבים במאה השלישית לפני הספירה. הקהילה התמקמה בעיר גורטונה שהייתה העיר הגדולה באי בתקופה ההלניסטית.
הקהילה בגורטונה אף מוזכרת בספר מכבים א' (בערך 142 לפנה"ס)[2]:
ולכל הארצות לשמשכה ולבני אשפרטה ולדלוס ולמונדוס ולסיקיון ולקאריס ולסמוס ולפמפוליה וללוקייה ולהליקרנסוס ולרודוס ולפסיליס ולקוס ולסידי ולארדוס ולגורטונה ולקנידוס ולקפריסין ולקוריני:
— ספר מקבים א', טו, כג
רוב יהודי הקהילה היו מתייוונים ואמצו את התרבות היוונית. בכתובות שנמצאו במקסנוי וקיסאמוס אף מוזכרת "סופיה מגורטינה, זקנה ומנהיגה של בית הכנסת". העובדה שהייתה אישה בהנהגת הקהילה מעידה גם היא על אופי יהודי התפוצות באימפריה היוונית.
באי גם נמצאו כתובות המעידות על המצאות שומרונים כבר במאה השלישית לפנה"ס, מה שמחזק את ההנחה שכבר אז היו יהודים באי.
התקופה הרומית והביזנטית הקדומה
בתקופה הרומית ישנן עדויות רבות על הקהילה היהודית בכרתים: לפי עדות פילון האלכסנדרוני, במאה הראשונה לספירה, ישנם יהודים רבים בכל איי יוון. בברית החדשה מוזכרות קהילות יהודיות כנוכחות בחג בירושלים:
כְּרֵתִים וְעַרְבִים הִנֵּה אֲנַחְנוּ שֹׁמְעִים אֹתָם מְסַפְּרִים בִּלְשֹׁנוֹתֵינוּ גְּדֻלּוֹת הָאֱלֹקים
— מעשי השליחים,2 ,11
גם בספר חיי יוסף, מספר יוספוס פלביוס כי אשתו השנייה באה מהאי כרתים.[3]
בתקופת הקיסר הרומי תיאודוסיוס השני, האימפריה הרומית קיבלה את הנצרות והחלה רדיפת יהודים במרחביה. הוטלו הגבלות על בניית בתי כנסת ונסגרו בתי מדרש.
משה מכרתים
- ערך מורחב – משה מכרתים
בערך בשנת 440 הכריז משיח שקר בשם משה כי יגאל את היהודים היושבים בכרתים מעול הנוצרים, יוליך אותם לארץ ישראל ויכונן שם את ממלכת ישראל מחדש. המוני יהודים האמינו בו, הפקירו את בתיהם ורכושם ויצאו בחג הפסח לכיוון הארץ. משהגיעו לצוק שהתנשא מעל הים, הורה להם משה לקפוץ א-ל המים והבטיח שהים יבקע כמו ים סוף ביציאת מצרים. רבים קפצו ונספו בים. מקצת מהקופצים ניצלו בידי דייגים וספנים יוונים.[4] סוקרטס מקונסטנטינופול שמגולל בספרו את הסיפור, טען כי כל הניצולים התנצרו וכי משה נעלם. יש הטוענים כי טבע בים ויש שטוענים שברח.
גם לאחר נפילת האימפריה הרומית, חלקה המזרחית נשאר ונקרא בשם האימפריה הביזנטית, תושבי האימפריה קראו לעצמם רומאים וכך התגלגל הביטוי רומניוטים ליהודי האימפריה. בתקופה זו, כרתים הייתה אחת מ -476 המחוזות של האימפריה הביזנטית, מקום מושבה של הכנסייה היוונית האורתודוקסית. כרתים נותרה חלק מאימפריה זו עד הפלישה הערבית לאי כחמש מאות שנים מאוחר יותר.
התקופה המוסלמית
בשנת 824 נכבש האי בידי המוסלמים. העדויות מתקופה זו אינן רבות, אך סביר להניח שהיהודים היו פעילים בערים המרכזיות כמו קודם לתקופה זו ואחריה.
התקופה הביזנטית השנייה
בשנת 904 נכבש האי כרתים בשנית על ידי הביזנטים. בתקופה הבאה אחריה, התקופה הווניציאנית, ישנן עדויות רבות ועשירות על הקהילה היהודית מה שמוביל להנחה סבירה שגם תחת האימפריה הביזנטית הקהילה המשיכה לשגשג.
התקופה הווניציאנית
ב-1204 בעקבות מסעות הצלב שהחלישו את האימפריה הביזנטית, עבר האי לשליטה ווניציאנית. ונציה הטילה מיסים כבדים על האי ובמאה השנים הראשונות לשלטונה, סמכותה כשליטה לא התקבלה במלואה על ידי תושבי האי. התקופה הוונציאנית נמשכה עד לשנת 1669 אז נכבש האי על ידי האימפריה העות'ומאנית לאחר 22 שנות מצור. יהודי האי מנו כ-1600 בסוף המאה ה-16, כ-800 מהם התגוררו בעיר המרכזית באותה התקופה, קנדיאה (הרקליון) שם גם היו 4 בתי כנסת. בשנת 1560 הוקם בית כנסת עץ חיים בעיר חאניה במקום כנסייה הרוסה שנתנו או מכרו הווניציאנים ליהודים.
בתקופה הווניציאנית, על היהודים הוטלו הגבלות רבות והם נדרשו להתגורר בגטאות או ברבעים נפרדים שנקראו "זודקה" שהיו נעולים בלילה. ההגבלות כללו, סימון היהודים בטלאי או כובע צהוב, נאסר על יהודים לאכול, לשתות או להמר בבתי מרזח בבעלות נוצרית ולהעסיק נוצרים בעבודתם ובמשק ביתם. כמו כן, בתיהם של רוב היהודים סומנו על מנת להבדילם מהאוכלוסייה האחרת בעיר. בתחילה, עסקו היהודים בעיקר בייצור יינות וגבינות, גידול אתרוגים כשרים וגידול דגן. לאחר שנחקקו חוקים המגבילים יהודים ברכישת אדמה, עברו הרבה יהודים לעסוק בהלוואת כספים, מסחר במשי, מתכות, צבעים ועור. יהודים גם עבדו כחנוונים ובעלי מלאכה. כמו כן, יהודים הודרו מהשתתפות באסיפות מקומיות ומגעם נחשב "מטמא" כבמקומות אחרים בעולם הנוצרי באותה התקופה.[5]
יהודים גם עסקו במקצועות אינטלקטואלים כדוגמת פילוסופיה ותאולוגיה. יהודי מפורסם באותו הזמן היה הרב יוסף שלמה דלמדיגו (היש"ר מקנדיאה), שהיה רב, פילוסוף, רופא, מתמטיקאי ואסטרונום.[6][7]
למרות החוקים נגד היהודים, באותה תקופה גדלה האוכלוסייה היהודית בעקבות הגירה מחצי האי האיברי לאחר גירוש היהודים משם בשנת 1492. היהודים גם נהנו מאוטונומיה מסוימת שעדות לה ניתן למצוא בקובץ תקנות קנדיאה שקובץ במאה ה16 על ידי רבי אליהו קפשאלי, שהיה ראש הקהילה בקנדיאה בשנים 1523–1527 וגם רבה הראשי מ-1518 עד למותו ב-1555.
במהלך התקופה ואולי אף מעט לפניה, התפתח באי תחום ייצור של "יין יהודי", יין שנשמר באדיקות מאיסור יין נסך. אמנם, השמירה על היין נעשתה קשה יותר עם השנים ואחת מתקנות קנדיאה הייתה שאם אי אפשר לשלוח שומרים יהודים (מחשש אלימות הנוצרים) לדריכת הענבים ולהפקת התירוש, התיר רבי אליהו קפשאלי לשים דבש בצינור המוצא של החבית על מנת להתיר מקרים בהם יש ספק אם הגוי נגע ביין. על תקנה זו הועברה ביקורת מצד נכבד קהילה אחר – רבי יהודה דל-מדיגו שזכה לתמיכת הרדב"ז.[8]
בשנת 2005 תוך שיתוף פעולה בין קתדרת סלוניקי להיסטוריה ותרבות של יהודי יוון והמרכז לחקר התפוצות ע"ש גולדשטיין-גורן, הוחל במחקר מעמיק על חיי היהודים בכרתים בתקופה הוונציאנית.[9]
התקופה העות'ומאנית
בשנת 1645 החלה כבישת האי בידי האימפריה העות'ומאנית שהסתיימה ב-1669. בתקופה העות'ומאנית מעמד הנוצרים ירד מאוד והעות'ומאנים אף הקימו מסגדים במקום כנסיות קיימות. נוצרים רבים התאסלמו על מנת לשמור על מעמדם והכלכלה בעיר התרסקה והגיעה למצב של חיים חקלאיים כמעט ללא כלכלה מודרנית, בהמשך הכלכלה השתפרה מעט עם תחילת הייצוא החקלאי מהאי. למרות זאת, העות'ומאנים החזירו לראשונה זה מאות שנים את הכנסייה היוונית האורתודוקסית על מנת לצבור שליטה בקרב המקומיים.
לאחר שנעשו ניסיונות לבצע מעין רפורמה בניהול המקום יוצגו גם היהודים בפוליטיקה המקומית. בנוסף, יהודים הורשו להתגורר שוב מחוץ לגטאות ולרשום על שמם רכוש. אמנם, התקופה העות'מאנית יצרה דרדור במצב האינטלקטואלי של היהודים ופחות יהודים למדו לימודים אקדמאיים.
היהודים באותה תקופה, היו במעין מעמד ביניים בין המוסלמים לנוצרים. הדבר יצר לחץ על האוכלוסייה היהודית ויחד עם קושי כלכלי יהודים רבים החלו להגר מהאי – בשנת 1817 התגוררו באי 150 משפחות שהתחלקו בין הרקליון לחניה, בשנת 1858 היו באי 907 יהודים, אך בשנת 1881 נותרו באי 647 יהודים בלבד, רובם התגוררו בחניה. משפחות יהודיות מיוחסות ועשירות רבות עברו לוונציה ולמקומות אחרים באיטליה ולמובלעות ים-תיכוניות אחרות כמו גיברלטר, איסטנבול וסלוניקי.
בשנת 1913 סופח האי רשמית ליוון ורוב היהודים עזבו אותו והגרו בעיקר למצרים, טורקיה, צרפת וארצות הברית.
השואה
ערב המלחמה מנתה הקהילה היהודית 284 איש.
במהלך הקרבות על יוון, הצבא היווני והמלך נמלטו לכרתים. רוב כוחות הבריטים (42,000 מתוך 58,000) הובאו מיוון על מנת להפוך את כרתים למעוז לוחם. התוכנית לא הוגשמה בעקבות התקפה כבדה של הגרמנים מן האוויר ב-20 במאי 1941 ולאחר קרבות עזים נפל האי לידי הגרמנים. חיילים בריטיים רבים נפלו בשבי במערכה ובהם מספר רב של חיילים יהודים מארץ-ישראל.
ביולי 1943 נורו כל ששת הגברים היהודים שנותרו בהרקליון, יחד עם קבוצה של נוצרים יוונים בגין נזק למתקנים של הצבא הגרמני.
במאי 1944 מרוכזים 276 יהודי כרתים, ומועמסים על האונייה "טאנאיס" בדרכם לנמל פיראוס ומשם לאושוויץ. אלא, שמשחתת בריטית, מטביעה באמצעות שני טילי טורפדו את האונייה על כל ה"מטען היהודי" שבה, מאחר שחשבה שמדובר בספינה גרמנית. כל יהודי כרתים טבעו בלב ים. לפי גרסה אחרת, אנשי הצוות ירדו מהספינה וטיבעו אותה על אנשיה.[10]
לאחר השואה
לאחר השואה נותרו שמונה יהודים בעיר חאניה, כולם עלו לישראל בשנות השישים.
בית הכנסת "עץ החיים" הופצץ במלחמת העולם השנייה ועמד שומם 50 שנה עד ששוקם בשנת 1995 על ידי ניקוס סטברולאקיס (אמן וסופר יווני). בית הכנסת נחנך מחדש באופן רשמי ב-10 באוקטובר 1999 בהשתתפות נציגים מהקהילות היהודיות של יוון. מבנה בית הכנסת משמש בתור מוזיאון לקהילה היהודית ומאז 2010 מופעל על ידי עמותה ללא מטרות רווח.[11]
הערות שוליים
- ^ נחום סלושץ, האי פליא, תל אביב: דביר, 1957, עמ' 234–235.
- ^ ספר המקבים א טו – ויקיטקסט, באתר he.wikisource.org.
- ^ יוסף בן מתתיהו, ספר תולדות יוסף עמוד 77, בדפוס י.ר.ב.מ. מן ראם, 1859. (בiw).
- ^ ספר המועדים – מחורבן לחורבן, זכר לחורבן אחרון, חג העצמאות – לוינסקי, יום טוב, 1899-1973 (page 276 of 555), באתר www.hebrewbooks.org.
- ^ בנימין ארבל, "היין היהודי" ויחסי יהודים־נוצרים בכרתים הוונציאנית, זמנים, 2014, עמ' 16.
- ^ DELMEDIGO, JOSEPH SOLOMON – JewishEncyclopedia.com, jewishencyclopedia.com.
- ^ דוד הלחמי, רבי יוסף שלמה דילמדיגו (יש"ר מקנדיא), בספר "חכמי ישראל", תל אביב תשי"ח, חלק א', עמ' ע"ד, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
- ^ בנימין ארבל, Benjamin Arbel, "היין היהודי" ויחסי יהודים־נוצרים בכרתים הוונציאנית – "Jewish Wine" and Jewish-Christian Relations in Venetian Crete, Zmanim: A Historical Quarterly / זמנים: רבעון להיסטוריה, 2014, עמ' 12–17.
- ^ חקר יהודי כרתים בתקופה הוונציאנית (המאות ה- 13–17), באתר humanities.tau.ac.il.
- ^ יד ושם – יוון, עמודים 4-5.
- ^ The History of Etz Hayyim and the Synagogue today – Etz Hayyim Synagogue (ב־American English).
