קהילת יהודי אוסטראה-אוסטרוג

קהילת יהודי אוסטראה שבמחוז ווהלין התקיימה החל מהמאה ה-15 ועד מלחמת העולם השנייה שבה נכחדה רוב הקהילה. הקהילה מנתה רבנים חשובים וידועים ביניהם הרב ישעיה הלוי הורוביץ, המהרש"א והט"ז. בשל גדולי התורה הרבים שישבו בעיר, היו שכינוה: "אות תורה" (בהגייה אשכנזית "אות תורה" נשמע קרוב מאוד לשם העיר אוסטראה). רק כ-60 מיהודי העיר שנותרו בה עם הכיבוש הגרמני שרדו, ורק חמש משפחות יהודיות חזרו לחיות במקום. כיום אין יהודים באוסטרואה.

ראשית הקהילה

מצבות בבית הקברות היהודי העתיק של אוסטרוה

העיר אוסטראה השוכנת במערב אוקראינה בחבל ווהלין, כונתה ברוסית ובאוקראינית אוסטרוג (שפירושו ברוסית מבצר, על שם המבצרים והחומות שהקיפו את העיר). בפי היהודים נקראה אוסטראה. עדויות ראשונות להתיישבות היהודים בעיר קיימות החל מהמאה ה-15. התאריך הראשון שמופיע במצבות העתיקות ביותר הוא ה'ר"ה (לערך 1445), וכן מופיע אזכור ליהודים באוסטרוג במסמכי האוצר הפולני משנת 1447. על יהודי העיר נגזר גזרת גירוש יחד עם שאר יהודי ליטא ב־1495, אך התאפשר להם לשוב אליה בשנת 1503.

עיסוקם העיקרי של יהודי אוסטראה היה מסחר, בעיקר בבקר ובעצים. לפי עדויות, יהודי אוסטראה היו מומחים במלאכות היערות, ידעו להבחין בין עצים טובים לרקובים עוד בטרם נכרתו. היו שסחרו בתבואה, בעיקר חיטה ושעורה. יהודי העיר התפרנסו בעיקר ממסחר עם פולין, הם היו ממבקריו הקבועים של יריד דנציג, וכן עם נסיכות ולאכיה. הודות לקשרי המסחר הענפים אוכלוסייתה היהודית של העיר גדלה מאוד, והעיר נהייתה החשובה שבין ערי ועד ארבע ארצות.

באוסטראה הייתה קהילה מאורגנת עם מוסדות יהודיים. המוסדות היו ממונים על בתי ספר, בתי יתומים ובתי אבות. כמו כן פעלו בה מוסדות צדקה כגון: "הקרן לתמיכה במשפחות שכולות", "הכנסת כלה" ו"ביקור חולים".

אוסטראה כמרכז ללמדנות וחסידות

בית הכנסת הגדול באוסטרוא, המכונה "בית הכנסת המהרש"א", בתצלום משנת 2018

החיים היהודים באוסטראה הגיעו לשיא פריחתם בשנים 1555-1461. אוסטראה הייתה אחד המרכזים החשובים ללימוד תורה בפולין, ולראשי הישיבות שלה יצא שם במדינה כולה. במשך כמאה שנים חיו ופעלו באוסטראה רבנים גדולים, היו שכינו את אוסטראה: "אות תורה", מכיוון שגדולי ישראל רבים ישבו בה. ראשון רבניה היה רבי קלונימוס קלמן האברקאסטן, ואחריו כיהנו גדולי תורה מסוגם של רבי שלמה לוריא (המהרש"ל), רבי ישעיה הורוביץ בעל "שני לוחות-הברית", רבי שמואל איידליש (המהרש"א) ורבי דוד בן שמואל הלוי (הט"ז). לדברי ר' הלוי, הייתה ישיבת אוסטראה החשובה בפולין, וסיפקה רבנים ומלמדים לקהילות רבות.

על שמו של המהרש"א אף כונתה העיר בידי היהודים "עיר המהרש"א". בעיר נתפרסם 'בית הכנסת המהרש"א' שנחשב לאחד היחידים בעל קדושת בית כנסת, ללא ההיתר המיוחד ללמוד בה ולסעוד בה ולשמש אף כ'בית מדרש'.

עוד בימי הבעש"ט הייתה הקהילה מרכז חסידי גדול רבי דוד הלפרין תלמידו של הבעל שם טוב כיהן בה עוד בימיו של רבו בין השנים ה'תצ"ז לה'תק"ו כרב העיר. נתח נכבד מהקהילה היו החסידים מאז שלרב העיר נבחר תלמיד הבעל שם טוב רבי מאיר מרגליות (נפטר בה'תק"ן, סביבות 1790). רבי פנחס מקוריץ חי בעיר זו תקופה מסוימת ורבי ייב"י יסד בה את חצרו החסידית. כמו כן פעלו בעיר רבי אשר צבי מאוסטראה ורבי יצחק אייזיק כץ, שניהם תלמידי המגיד ממזריטש. רבי נתן מברסלב חי בה תקופה

בעיר היו מספר בתי דפוס עבריים מוכרים, וביניהם מראשוני בתי הדפוס לספרי החסידות.

קורות הקהילה לאורך השנים

המאה ה-17

הקהילה נחרבה לחלוטין בימי גזרות ת"ח ות"ט (1648): מתוך כ-7,000 יהודים נשארו בעיר ב-1661 חמש משפחות בלבד. לפי קינה שנכתבה לזכרם, נרצחו שבעת אלפים היהודים תושבי העיר. בין הנמלטים בהתקפה הקוזקית הראשונה על העיר מתקופה זו היה רבי דוד סג"ל - בעל הט"ז. ישנם מספר תיאורים שכולם כוללים זוועות והתנהגות פרועה ואכזרית מצד הלוחמים האוקראינים נגד יהודי העיר.

בפברואר 1649 חזרו חלק מיהודי אוסטראה לעירם לשקם את חייהם, אך עד מהרה הותקפה אוסטראה שוב בידי הקוזאקים. בערך 300 יהודים נרצחו, בתי העץ של היהודים הועלו באש, בתי הלבנים פורקו ובתי הכנסת היו לאורוות. החורבן היה גדול ועברו שנים עד שהתאוששה הקהילה. בשנת 1678 החל שיקומה של העיר. בין השאר נפגע ושוקם גם בית הכנסת המהרש"א, בית כנסת שהוקם כפי הנראה לא יאוחר מהמאה ה-16.

תחום ההשפעה של קהילת אוסטראה מבחינה טריטוריאלית היה הגדול ביותר בכל פלך ווהלין והוא השתרע מן הנהר הורין במערב עד הדנייפר במזרח וכלל גם את החלק הצפוני של פלך קייב. לפי רשימת חלוקת מס הגולגולת ב-1700, שנתקבלה בהתוועדות בהורוכוב, היו כפופות לאוסטראה 23 קהילות, אחדות מהן גדולות. אוסטראה הייתה עיר מפורסמת ברבניה ובישיבה שלה גם לאחר גזירות ת”ח ות”ט.

המאה ה-18

באסרו-חג פסח (כלומר יום לאחר 'אחרון של פסח', בכ"ג בניסן ה'תקכ"ח 1768), בימי טבח עשרות אלפי יהודי העיר אומן בעת "מרד ההיידמקים", יהודי העיר שכרו שכירי חרב טטרים אשר פירקו ועצרו את מסעם של האיכרים מסביבת העיר שמטרתם הייתה לטבוח ביהודי העיר. וב-1792 ניצלה הקהילה שוב כאשר חיילים רוסיים תקפו את בית-הכנסת, שבטעות חשבוהו למבצר. בעקבות זאת נקבע מאז יום ז' בתמוז כ"פורים של אוסטראה".

בשנת תקל"א בשריפה שפקדה את בניין הקהילה, נשרף ספר הקהילה ואיתו רשומות היסטוריות חשובות מתולדות היישוב היהודי שם.

המאה ה-19

במאה ה-19, בתקופת השלטון הרוסי, גדלה האוכלוסייה היהודית באוסטראה פי שלושה ויותר. רוב היהודים עסקו במסחר, בעיקר בענף העצים, התוצרת החקלאית והסחר בבהמות. בענפי המלאכה היה הענף החשוב ביותר ייצור עגלות וכרכרות, התוצרת נשלחה למרחקים. במחצית השנייה של המאה ה-19 החזיקו היהודים במספר מפעלים: 2 מנסרות, כמה בתי חרושת לעיבוד עורות, בית חרושת לנרות ומפעל לייצור רהיטים. בסוף המאה ה-19 נוסדו שני בנקים יהודיים – ” קופת מלווה וחיסכון” ו”בנק לקרדיט הדדי”. הבנקים האלה המשיכו להתקיים עד תחילת מלחמת העולם הראשונה. מסילת הברזל רובנו-קייב, שנסללה בסוף המאה ה-19, עברה במרחק 14 ק”מ מאוסטראה ועובדה זו פגעה בסיכוייה להתפתח מבחינה כלכלית.

מדי פעם פגעו ביהודי אוסטראה מגיפות ושריפות, הקשה מכולן הייתה השריפה הגדולה שפרצה בשנת 1889, במהלכה נשרף רכוש רב ובין היתר נשרפו גם פנקסי הקהילה הישנים.

בסוף המאה ה-18 מנתה הקהילה כ-2,000 איש וב-1847 - 7,300. בסוף המאה ה-19 גדל המספר ל-9,200 ומעלה (יותר מ-60% מכלל האוכלוסייה). למרות שיהודי אוסטראה היוו 75% מכלל אוכלוסיית העיר, הם לא יוצגו בשלטון המקומי ובפקידות.

בזמן מלחמת העולם הראשונה

ב-1920 יהדות אוסטראה ובמיוחד יהדות אוקראינה נפגעו בשנות המהפכה הרוסית. הניסיונות להקים רפובליקה אוקראינית עצמאית ומלחמות האזרחים פגעו ביהודים. בשנת 1421 עברה אוסטראה לידי הפולנים, בהתאם להסכם ריגה בין פולין ורוסיה. הגבול הפולני רוסי הוצב במזרח העיר. סמכויות הקהילה שניטלו ממנה בתקופת השלטון הרוסי הוחזרו אליה. ככל שעבר הזמן ניתנו לקהילה סמכויות רבות יותר. הקהילה היהודית פעלה באופן אוטונומי, והפעילות הציונית פרחה.

באוסטראה הייתה פעילות ציונית מגוונת. הצהרת בלפור נתנה דחיפה להגברת הפעילות הציונית. האגודה הציונית יצאה מהמחתרת וריכזה סביבה את מיטב הנוער ביהודי בעיר. עם השתרשות הרעיון הציוני נתגלעו מחלוקות ביחס לדרכי הגשמת הציונות. בעיר התחילו לפעול תנועות "החלוץ", "המזרחי", ה"שומר הצעיר", "בית"ר", "הנוער הציוני" ועוד.

בין מלחמות העולם

לאחר מלחמת העולם הראשונה ועם עצמאותה של פולין נערכו פרעות ביהודים, אך היו רק פצועים ונזק לרכוש. עם התרת פעילות ציונית גלויה, הוקמו תנועות נוער ומוסדות ציוניים בעיר, אף שרוב יהודיה היו שומרי מצוות. לקונגרס הציוני הי"ח בשנת 1933 הצביעו 1,445 יהודים.

ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו באוסטרוג 10,500 יהודים.

מוסדות מרכזיים בקהילה

מוסדות לימוד

בשלהי המאה ה-19 נוסד באוסטראה “תלמוד תורה” לבני עניים שהפך להיות במרוצת הזמן בית ספר דתי “תחכמוני”. המורים בו היו בעלי מקצוע ובתוכנית הלמודים נכללו גם לימודי חול ושפות. הממשלה הרוסית קיימה באוסטראה בית ספר לנערים יהודיים, שמוריו ומנהלו היו יהודים. זה היה מוסד בעל רמה גבוהה ורבים מבוגריו המשיכו את לימודיהם במוסדות להשכלה גבוהה. באוסטראה היה גם בית ספר פרטי לבנות. בשנת 1910 נוסדה במקום ישיבה קטנה, שהתקיימה עד סוף מלחמת העולם הראשונה. בהמשך הוקמה במקומה “ישיבת המהרש”א” שפעלה עד ספטמבר 1939. בראשית המאה ה-20 נפתחו כמה ספריות קטנות. בשנת 1905 אוחדו הספריות האלה לספרייה ציבורית אחת שנכללו בה ספרים ביידיש וברוסית.

מוסדות הקהילה וארגוני חסד

באוסטראה הייתה קהילה מאורגנת עם מוסדות יהודיים, שכללו בתי ספר, בתי יתומים ובתי אבות. בקהילה פעלו גם מוסדות צדקה כמו: "הקרן לתמיכה במשפחות שכולות", "הכנסת כלה" ו"ביקור חולים". חודשים אחדים לאחר שפרצה מלחמת העולם הראשונה,החלו להגיע לאוסטראה פליטים יהודיים, בייחוד מגאליציה. במקום נוסד סניף של “הוועד היהודי לסיוע” (ייקופו), וזה גייס אמצעים כספיים, תמך בפליטים ובמשפחות המגויסים.

תנועות פוליטיות והתעוררות ציונית

בראשית המאה ה-20 התחילו לפעול באוסטראה תנועות פוליטיות. הראשונה הייתה אגודת “חובבי ציון”. כמוכן פעלו באוסטראה שתי אגודות ציוניות, שהתאחדו. בשתיהן יחד היו למעלה מ-100 חברים. לאחר מכן החלו לפעול תנועות נוספות: “ציונים סוציאליסטים” (ס”ס), וה”בונד הצעיר".

לאחר מהפיכת פברואר 1917 החלה התעוררות גדולה בציבור היהודי. המפלגות יצאו מן המחתרת ונפתחו סניפים של ה”בונד”, “אחדות”, “צעירי ציון”, “פועלי ציון” ועוד. הוקם ועד ציוני עירוני לשם תיאום הפעילות של התנועות הציוניות במקום. לראשונה נתקיימו בחירות ונבחרה הקהילה הדמוקרטית ואליה נכנסו נציגים של מפלגות וקבוצות מקצועיות. למפלגות הציוניות היה רוב והן יכלו להעביר החלטה ששפת ההוראה בבתי הספר היהודיים תהיה בעברית.

גורל יהודי הקהילה בשואה

כיבוש האזור והשפעותיו על הקהילה

בחודש ספטמבר 1939 נכבשה אוסטראה על ידי הצבא הרוסי, בהתאם לחוזה אי התקפה בין סטלין להיטלר. מ-23.08.1939 על פיו חולק שטחה של פולין בין רוסיה לגרמניה. אוסטראה סופחה לשטח הכיבוש של ברית המועצות. לאחר כיבוש זה צומצמו סמכויות ועד הקהילה עד למינימום. אזרחי העיר קיבלו אזרחות סובייטית. תעודות זהות ובהם צוין מוצאם הסוציאלי. לבעלי רכוש ולעסקנים נירשם בתעודה סעיף 11, סעיף שפירושו הגבלות שונות כגון, איסור להתגורר באזור הגבול ולעיתים מאסר והגליה. היו יהודים שעקרו לעיירות שכנות, בהן יכלו להסתתר מבלי שהכירו אותם. מפעלי החרושת והמסחר הולאמו. חלק מבעלי המפעלים והעסקנים הוגלו. בעלי המלאכה התחייבו להצטרף לקואופרטיבים. הפעילות הציבורית היהודית פסקה. נאסרה התארגנות יהודית. התנועה הציונית ותנועות הנוער הפסיקו פעילותם. האנטישמיות האוקראינית התגברה וזקפה ראש. השלטונות שהצהירו על שוויון בין כל הדתות והגזעים, לא נקפו אצבע, ואפשרו לאוקראינים לפגוע ביהודי העיר.

הטבח הראשון

כמה ימים לאחר כיבוש העיר על ידי הגרמנים מונה יודנראט. בי”א באב תש”א (4 באוגוסט 1941) נצטוו היהודים להתרכז במקום אחד ומשנתאספו הם הוקפו באנשי אס.אס. המושל הצבאי של אוסטראה התערב וטען, שהעיר הרוסה והוא זקוק לכוחות עבודה כדי לנקותה ולשקמה. אנשי האס אס בחרו בערך 2,000 זקנים, נשים וחולים, הובילו אותם אל מחוץ לעיר ורצחו אותם.

למחרת הטבח החרימו הגרמנים את כל דברי הערך של היהודים ומלבד זאת הטילו עליהם לשלם כופר בסכום של 100,000 רובלים.

הטבח השני

ביום ה'שלושים' לטבח הקודם, בט’ באלול תש”א (1 בספטמבר 1941), נערכה אקציה נוספת. הפעם נאספו מרצונם כשלושת אלפים נשים וגברים יהודיים והובלו לכאורה לעבודת כפייה, אך למעשה נאספו במרחק רב מהעיר בבית חרושת שהיה שייך ליהודי 'לייבל', בתוך חורשת 'העיר החדשה' הסמוכה לעיר. המתחם הוקף במשטרה אוקראינית, ומעט חיילי ס.ס. שהסתובבו קודם לכן בתוך העיר. משם היהודים הועלו לתוך משאיות בקבוצות של שלושים איש ואלו הובילו אותם ליער ניקיטין ושם רצחו אותם בתעלות שהוכנו מראש. רובם של היהודים שנשארו באוסטראה היו נשים וילדים. הרצח נמשך עד שעות הערב, ואז קבוצה של זקנות וזקנים שוחררו לשוב לביתם. לפי רישומי הקהילה היהודית נרצחו ביום זה עוד כ-2,500 מיהודי העיר.

רוב חברי היודנרט המקורי נרצחו בשתי אקציות. חברי היודנראט שמונו לאחר מכן, וכן חמשת השוטרים היהודיים, זכו להערכה חיובית מפי הניצולים.

יהודי אוסטראה הועסקו בעבודות כפייה במנסרה, בכריתת עצים ביערות, בעבודות טעינה ופריקה בטחנת אוז’נין ובמתן שירותים שונים. במקום שרר רעב ואנשים סבלו מתת תזונה. יהודים אחדים הוצאו להורג על הברחת מזון.

צעירים התארגנו בקבוצות במטרה לברוח ליערות ולהילחם שם, אך משנכשלו הניסיונות לרכוש נשק התפוררו הקבוצות.

גם בימים נוראים אלה, לא ויתרו אנשי הקהילה על על התפילות והחיים היהודיים. כך מתאר אהרון ולדמן, בן הקהילה שנרצח בשואה, ביומנו שנמצא לאחר השואה:

אך פתח החזן בלב קרוע ומורתח ובניגון של "ימים נוראים" הספוג עצבות של דורות: "על דעת המקום ועל דעת הקהל"... לא יכלו עוד הנשים להתאפק והתחילו לבכות חרש מלב שבור ורצוץ על עולמן שחשך בעדן ועל חורבן ביתן, אך פתאום היסו אותן השומרים, שנבהלו מפחד עלה נידף והזהירו: "שש!.. דומה שמישהו מתקרב!..." כאשר נרגעו מעט, שוב הסיחו דעתם מהסכנה האורבת בחוץ, לילה זה היה מעמד היסטורי ומסירת מודעה נגדה-נא לכל העמים בדבר חפץ הקיום הטבוע בלבו של כל אחד מאיתנו כפרט ועל "נצח ישראל לא ישקר" ככלל. הנמצא עוד גוי אחד בארץ, ששעות ספורות אחרי עקידת המונים מבניו על מזבח השטן, יתכנס לערוך תפילה לאלוקיו?!

— יומנו של אהרון ולדמן

הקמת הגטו

לאחר הטבח השני יהודי אוסטראה שנותרו בחיים רוכזו בגטו שהוקם בחלק ההרוס של העיר. ביוני 1942 נסגר הגטו. בגטו הצטופפו 3,000 נפש בערך, הצפיפות הגיעה בממוצע ל-10 איש בחדר. בספטמבר 1942 הצטרף היודנראט של אוסטראה למאמצי היודנראט של זדולבונוב ומיזוץ’ לבטל את גזירת החיסול. בראש הפעולה עמד המהנדס שמחה שלייפשטיין, יושב-ראש היודנראט של זדולבונוב, ומקורבו של הגרמני חסיד אומות העולם הרמן גרבה. בעצתו של גרבה אספו היהודים זהב ודברי ערך כדי לשחד את הגביטסקומיסר שיבטל את רצח היהודים בשלושת היישובים שהוזכרו. החיסול אמנם נדחה לאוקטובר, אך לא בוטל. בינתיים נאסר שלייפשטיין ונרצח.

הטבח השלישי והשמדת הקהילה

ביום חמישי, ד’ בחשוון תש”ג (15 באוקטובר 1942), קצת יותר משנה אחר הרצח הקודם, החלה השמדת יהודי אוסטראה. בכל ערי ועיירות הסביבה כבר הושמדו היהודים, ואוסטראה נותרה אחרונה בווהלין עם יהודים, ללא מפלט שאפשר להימלט אליו. שלשה ימים קודם לכן נמסר ליהודים בסוד על התוכנית להשמידם. על מנת להרגיעם, מפקד המשטרה המקומית קומרובסקי, מפקד כוחות המשמר האוקראינים - טקצ'נקו, והשליט הגרמני נפגשו עם היודנראט, יומיים לפני הטבח, ודנו עמם בעניינים שוטפים, דרשו עוד שלל של רהיטים, והתלוצצו עמם, שהם 'מרוצים מיהודי אוסטראה'. למחרת עם שחר הגטו הוקף בכוחות המשטרה הפולנית המקומית ואנשי המשמר האוקראינים, ובשמונה בבוקר קומורובסקי מסר לאברהם קומדנט, ראש היודנרט, פקודה לכל היהודים להתייצב עד הצהריים במגרש של מנסרה בפאתי העיר והגטו, עם מזון וצידה לשני ימים.

3000 יהודי העיר הלכו אל החצר בתהלוכה בוכיה, מרצונם החופשי, ביודעם שהם הולכים אל מותם. ב-12 בצהריים כוחות השיטור הפולנים והאוקראינים פרצו לגטו, הובילו את הנותרים אל מקום ההתכנסות תוך מכות רצח, וירו במסתתרים ובבורחים. היחידה הגרמנית האחראית על פעולות ההשמדה הייתה עסוקה בפעולת ההשמדה במקומות אחרים במחוז שלהם, ויהודי העיירה נותרו לישון במקום במשך ליל הסתיו הגשום. למחרת ביום רביעי, ג' במרחשוון ה-14 באוקטובר, הגיעה היחידה הגרמנית. במשך יום זה נרשמו מפי היהודים מקומות מסתור של דברי ערך, והובטח שכל המוסר דברי ערך אלו ינצלו חייו. לאחר שמילאו שתי מכוניות בחפצי ערך, והאוקראינים שבעו אף הם מהשלל, הובלו אנשי היודנראט אל קיר בית הכנסת תוך כוונה להוציאם להורג ביריה. אהרן וולדמן, חבר היודנראט, לפתע עקר את רגליו והצליח להימלט. שאר אנשי היודנראט נורו ונהרגו במקום. בגטו הוא מצא מספר משפחות יהודיות הנמצאות בתוך מחבואים בבתים ובחצרות.

למחרת, עדי ראייה נוצרים, העידו על התעללות ואכזריות קשה מצד הרוצחים, לפני שאחרוני יהודי העיר נרצחו בבורות ירי שחפרו לעצמם בחצר. כ-800 מהיהודים ברחו, רוב הבורחים נרצחו על ידי הלאומנים האוקראינים. כך לדוגמה כ-30 יהודים שחיו ביער ליד הכפר חורוב הוקפו בידי כנופיה של אנשי או.פ.א. ושישה מהם נהרגו. השאר הצטרפו ליחידות פרטיזניות שונות (של אודוחה ועוד).

ב-1944 חזרו למקום יחידות גרמניות ובעזרת אסירים יהודים שרפו את הגופות בניסיון להעלים עדויות.

לאחר השואה

כששוחרר האזור בידי הרוסים יצאו 30 יהודים ממקומות מחבוא ושבו לעיר. אליהם הצטרפו עוד 30 יהודים שעברו את המלחמה ביחידות המחתרת. כמוכן הגיעו יהודי העיר שנסו ערב המלחמה לפנים רוסיה ואלה שהוגלו לשם. לא התארגנה קהילה במקום וכעבור זמן קצר עזבו כולם, רובם עלו לישראל. הקהילה חרבה וכיום אין יהודים באוסטראה.

הנצחת הקהילה

עץ שניטע ביער הקדושים לעילוי נשמת פנחס זוסמן הי"ד מקהילת אוסטראה שנספה בשואה

כבר באוסראה עצמה, במהלך ימי השואה, החל הניסיון להנציח את קורות הקהילה והשמדתה. ביומן שנמצא לאחר המלחמה בין דפי פנקסי אוסטראה נכתב:

"רק מטרה אחת לנגד עיניי ותפילה זכה בפי הדל, שאם יזכני הא-ל והדפים האלה יישארו לפליטה ויראו אור לאחר חורבן עירנו והשמדת בניה היקרים – ואולי גם לאחר השמדתי שלי – ישמשו תעודה מהימנה, אשר תזעזע את מצפונו של העולם. אם עוד קיים כזה, ובייחוד למען יספרו לבנינו אחרינו, אם בכלל יישאר בעולם שריד ופליט מהשואה הטוטאלית הזאת

— מתוך יומנו של אהרון ולדמן

גם בישראל הוחל בהנצחת הקהילה עוד תוך כדי מלחמת העולם השנייה. ב-10 באוקטובר 1944 עם היוודע שואת אירופה, נוסד בישראל “ארגון יוצאי אוסטראה” ששם לו למטרה להגיש עזרה לפליטי אוסטראה העולים לארץ ישראל, לגבות עדויות מפי הניצולים על הנספים ועל הבודדים שניצלו, להנציח את קדושי קהילת אוסטראה ולפרסם את חומר העדויות לזיכרון לדורות. הוחלט לקיים מדי שנה יום אזכרה מסורתי שנקבע ליום ד’ באלול. הארגון דאג להנציח את העיר ע”י קביעת לוח זיכרון במרתף השואה בירושלים, להקים מצבה לנספים בבית הקברות בחולון במקום נטמנה שקית עם עפר מקברות האחים באוסטראה. ניצולי אוסטראה השתתפו בבניית בית ווהלין הוא “היכל יהדות ווהלין” בגבעתיים, בו נרכש חדר ע”ש קהילת אוסטראה, הוצאו לאור שני ספרי יזכור בישראל וספר יזכור נוסף בארגנטינה. בקיץ 1995 יזם הארגון יציאת קבוצה מניצולי אוסטראה וצאצאיה (מישראל, ארה”ב וקנדה) לאוסטראה להקמת מצבה על קברי האחים ביער “העיר החדשה”, שבו בוצעו שתי האקציות. בשנת 1998 הוקמה מצבה נוספת בניטישין על קבר הנערים שנרצחו באקציה השנייה.

ראו גם

• בית הכנסת המהרש"א

לקריאה נוספת

• ספר אוסטראה (ווהלין)
• פנקסי אוסטראה

קישורים חיצוניים

• https://wolyn.org.il/%d7%90%d7%95%d7%a1%d7%98%d7%a8%d7%90%d7%94/ האיגוד העולמי של יוצאי ווהלין בישראל
• https://moreshet.pl/he/node/97 מרכז מורשת יהדות פולין
• https://dbs.bh.org.il/he/%D7%90%D7%95%D7%A1%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%92/%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D בית התפוצות מוזיאון העם היהודי
• http://www.daat.ac.il/daat/shoah/biton30.pdf ביטאון פורום שמירת זיכרון השואה

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31076554קהילת יהודי אוסטראה-אוסטרוג