קהילה רצונית

המושג קהילות רצוניות הוא שם כולל לצורת חיים בשיתוף. הצורות הנפוצות הן קומונה או קואופרטיב. בקהילות אלו, לחברים יש בדרך כלל חזון משותף והם מתחלקים בדרך כלל בתחומי האחריות ובמשאבים. קיימים צירופים רבים של שיטות שונות כדוגמת ההתיישבות העובדת.

קיימות צורות שונות ורבות של קהילות רצוניות, המובדלות על בסיס צורה, עיקרון מכונן, מבנה חברתי, יחס לסביבה, ומאפיינים נוספים. אין קשר הכרחי בין קהילות רצוניות לסוציאליזם או אנארכיזם, אולם חברים רבים מחזיקים בדעות אלו ואף משתתפים בתנועות פוליטיות אלו.

צורה נפוצה של קהילה רצונית היא ניהול בתי-עסק או פרנסה בצורה שבטית על ידי לקיחת חלק בקואופרטיב עובדים ברמה זו או אחרת של שיתוף (לדוגמה: הקואופרטיב אגד לפני הפרטתו), החל מבעלות משותפת וכלה בחברה אוטונומית מבחינה כלכלית ותרבותית (כדוגמת תנועות הבוגרים בישראל). צורה אחרת היא המעבר להתיישבות קהילתית, גם היא ברמה משתנה של שיתוף (כדוגמת הקיבוץ).

בראשית המאה ה-21, הוקמו בישראל הקהילות הרצוניות: אקוכפר, בתיף ואחרות.

הגישה הנאטורליסטית

על פי תפיסה זו בני אדם חיו בצורה שבטית במשך שנים לפני שמרביתם עברו לחיים מאורגנים. לטענתם, החיים בחברה מאורגנת אינם טבעיים ולא משרתים את צרכיו של המין האנושי או של כדור הארץ ומנסים למצוא דרכים חדשות להגיע לחיים שבטיים יותר. על-פי תפיסה זו, ניתן לראות בקהילה רצונית אסטרטגיה למעבר לחיים, הקרובים למצב הפרהיסטורי. לרוב קהילות רצוניות המבוססות על תפיסה זו בלבד אינן נוטות להתאגדות זו עם זו.

תפיסה נטורליסטית קיצונית שואפת להחזיר גם את שיטות הייצור לצורתן הקדומה, וקוראות לסיפוק הצרכים ישירות מן הטבע. גישות מתונות יותר משאירות את צורות הייצור על טיבן, אך משתיתות את מערכות היחסים ביניהן על קשרים בלתי פורמליים במידה משתנה.

הגישה השיתופית

על פי התפיסה השיתופית, החברה האנושית הקיימת יצרה דפוסי חיים מוטעים שונים, הקשורים לאופייה התחרותי, כדוגמת יצירת היררכיה, יצירת מערכי שליטה וסמכות וכו'. מחזיקי גישה זו מנסים להשתית את החברה האנושית על יסודות אחרים, שלא מתוך התחרות החיצונית. לעיתים, קהילות רצוניות המושתתות על גישה זו, נוטות להתאגדות עם קהילות דומות על מנת להביא לייסוד חברה רחבה יותר, כדוגמת התנועה הקיבוצית.