קדש עצמך במותר לך
| מקרא | ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק מ"ד ו-פרק י"ט, פסוק ב' ; ספר במדבר, פרק ט"ו, פסוק ל"ט ; ספר דברים, פרק י"ד, פסוק כ"א ; ספר משלי, פרק י"ח, פסוק א' |
|---|---|
| תלמוד בבלי | מסכת יבמות, דף כ' |
| ספרי מניין המצוות | חינוך שפ"ז ; רמב"ם לא תעשה מז |
קדש עצמך במותר לך היא מצווה על האדם להתקדש ולפרוש מדברים ותאוות מיותרים, אף שלא נאסרו בציווי התורה בפירוש. מצווה זו לרבים מהראשונים הינה מצווה מדאורייתא יש אומרים כי היא מצוות עשה הנלמדת מהפסוק "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'"[1] או "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי"[2] או מהפסוק "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹקֶיךָ"[3] ויש אומרים כי היא מצוות לא תעשה הנלמדת מהפסוק "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם"[4]. אחרים סוברים כי מצווה זו מדרבנן[דרוש מקור].
מקור המונח
הגמרא במסכת יבמות דנה בכוונת המשנה במונח "איסורי קדושה" ולפי אלו הסוברים שהכוונה לשניות לעריות שנאסרו על ידי חכמים בנוסף לאיסורי התורה, ביאר רבא כי איסורים אלו הם תוספת זהירות על איסורי התורה אף בדברים המותרים - "קדש עצמך במותר לך".[5] וזאת כהרחקה וזהירות שלא להיכשל מאיסורי תורה.[6]
ראשונים
הרמב"ן בפירושו בפרשת קדושים ביאר כי ההוראה המחייבת לפרוש מהדברים המותרים היא מצוות עשה של קדושים תהיו ונמנית על ידו כחלק מתרי"ג מצוות. וזה לשונו:
כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש ואשתו ואכילת בשר ויין, ואם כן ימצא הבעל תאווה מקום.. ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה והנה יהיה נבל ברשות התורה... וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל... ויקדש עצמו מן היין במיעוטו... וכן יפריש עצמו מן הטומאה... וכן ישמור פיו ולשונו מהתגאל בריבוי האכילה הגסה ומן הדיבור הנמאס... באלו וכיוצא בהם באה המצווה הכללית הזאת.
— רמב"ן על התורה ויקרא פרק יט פסוק ב
כשיטת הרמב"ן סבור גם בעל החרדים.[7]
רבינו בחיי אבן פקודה בפירושו על התורה בהקדמה לפרשת קדושים האריך בחובה זו על דרך המוסר.
"תאוה נהיה תערב לנפש ותועבת כסילים סור מרע" (משלי יג, יט) שלמה המלך עליו השלום יזהיר בכתוב הזה על האדם שלא ימשך אחר התאוות אלא שיכניע אותם ויסלקם מעליו, כי כל המסלק אותם מעליו ומתגבר עליהן הנה הוא במדרגת מלאך, וכל המגביר תאוותיו עליו הנה הוא במדרגת בהמה... ועל כן ראוי לכל משכיל לשבר תאותו ולהכניעה, ושיהיה שברון התאוה לנפש השכלית דבר ערב. ועל זה אמר שלמה בכאן "תאוה נהיה תערב לנפש" - התאוה הנשברת דבר מתוק וערב לנפש המשכיל...ומנין שהנמשך אחר התאוות הוא עובר על התורה כולה, הלא המלך שלמה גלה לנו הענין הזה שאמר (שם יח) לתאוה יבקש נפרד בכל תושיה יתגלע, יאמר כי מי שרודף אחר התאוה ומבקש אותו ימצא עצמו נפרד, כלומר יחידי שלא ישאר לו ריע ועמית שהכל בורחין ממנו מסתלקים מעליו לרוע הנהגתו... ומפני זה נצטוינו בתורה שנפרוש מהתאות... גם במותר, וכן אמרו רבותינו ז"ל קדש עצמך במותר לך. וכל הפורש עצמו מן התאוות נקרא קדוש, שכן מצינו בנזיר...וכן ישראל בסיני נקראו קדושים כשקבלו התורה, כענין שכתוב (שמות יט) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. כדי שיפרשו מהתאוות נצטוו על מדת הקדושה.
— רבינו בחיי על התורה הקדמה לפרשת קדושים
גם החינוך במצוות "לא תתורו אחרי עניכם" מבאר כי יש ברידפה אחרי תאוות גם המותרים איסור, ובלשונו:
וכן מי שהוא תר אחר עיניו, כלומר שהוא רודף אחר תאוות העולם כגון שהוא משים לבו תמיד להרבות תענוגים גדולים לנפשו מבלי שיכון בהן כלל לכוונה טובה, כלומר שלא יעשה כדי שיעמוד בריא ויוכל להשתדל בעבודת בוראו, רק להשלים נפשו בתענוגים, כל מי שהוא הולך בדרך זה עובר על לאו זה תמיד בכל עת עסקו במה שאמרנו.
ויסודו בדברי הרמב"ם בספר המצוות "ואחרי עיניכם זו זנות... רוצה לומר, המשך אחר התאוות הגשמיות והתעסק המחשבה בהן."[8]
וזה לשון הרמח"ל
והנה כלל הפרישות הוא מה שאמרו ז"ל (יבמות כ, א): קדש עצמך במותר לך, וזאת היא הוראתה של המלה עצמה, פרישות, רוצה לומר, להיות פורש ומרחיק עצמו מן הדבר, והיינו, שאוסר על עצמו דבר היתר, והכונה בזה לשלא יפגע באיסור עצמו. והענין, שכל דבר שיוכל להולד ממנו גרמת רע אף על פי שעכשיו אינו גורם לו וכל שכן שאיננו רע ממש, ירחק ויפרוש ממנו. והתבונן ותראה שיש כאן שלש מדרגות: יש האיסורים עצמם, ויש סייגותיהם והם הגזרות והמשמרות שגזרו חכמינו ז"ל על כל ישראל, ויש ההרחקים שמוטל על כל פרוש ופרוש לעשות להיות כונס בתוך שלו ובונה גדרים לעצמו, דהיינו, להניח מן ההיתרים עצמם שלא נאסרו לכל ישראל ולפרוש מהם כדי שיהיה מרוחק מן הרע הרחק גדול.
— מסילת ישרים פרק יג
מדברי הראשונים ניתן להבחין בשתי מטרות עיקריות למצווה: האחת: בכדי להרחיק מאיסורי התורה. (רש"י רמח"ל), השניה: מצד הגנות שבתאוות היתר - שלא יהיה "נבל ברשות התורה" (רמב"ן) וכביטוי למעלת מין המדבר - להדמות למלאכים (רבינו בחיי, ספר החינוך)
תורת החסידות
בתורת החסידות זכה המושג להתייחסות רבה, ותורות רבים של גדולי החסידות מדובר על החובה והצורך לפרוש ולהימנע מתאוות היתר. לפי המבואר בתורת החסידות גם הדברים המותרים מקבלים חיותם מהסטרא אחרא וחיותם מקליפת נוגה ולכן כל היתר השימוש בהם הוא רק לצורך ולמטרות קדושה ("לשם שמים"), ואילו שימוש שלא למטרה זו ובודאי שימוש במטרה למילוי התאווה מורידה את האדם לטומאה.[9] ובזה הסבירו את הביטוי "קדש עצמך במותר לך" - "שצריכים להכניס קדושה בדברים המותרים שיהי בהם תכלית של תורה ומצוות יראת שמים ומידות טובות".[10] בהקשר זה מוסבר בחסידות הפסוק "לתאווה יבקש נפרד"[11] "כי מי שנמשך אחר התאווה הוא בבחינת נפרד" מהקדושה.[12] בספר לקוטי תורה של הבעל התניא מוסבר כי הניסוח "במותר לך" הוא להדגיש "שאף שהוא מותר אינו רק לך מחמת גופך, אבל מחמת השורה בך שהוא אלקותו ית' אינו מועיל היתר זה. וזהו והייתם קדושים כי קדוש אני ה.."[13] השפעה של מילוי התאוות היא טמטום חושיו הרוחניים של האדם והגשמת גופו עד שאין ביכולתו להרגיש את יראת ה' ופחדו ומביאו לעבור על איסורי תורה מהעדר הרגשת נשמתו.[14]
יהיו כל מעשיך לשם שמים
מלבד לפרוש מהנאות מיותרות, ולהימנע מלרדוף אחריהן, וכהשלמה למצוות הקדושה, ציווי חכמים שגם את כל מעשיו והתנהגותו בעולם יעשה בכוונה לשם שמים.
ראו גם
לקריאה נוספת
מסילת ישרים, פרקים יג-טו, מידת הפרישות, הרמח"ל
בן מלך - חכמה ומוסר, מאמר יא -היחס הנכון לנטילת תענוג והנאה מהעולם הזה, רבי לייב מינצברג
הערות שוליים
- ^ ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק ב'
- ^ ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק מ"ד
- ^ ספר דברים, פרק י"ד, פסוק כ"א בפירוש רש"י
- ^ ספר במדבר, פרק ט"ו, פסוק ל"ט
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף כ' עמוד א'.
- ^ פירוש רש"י יבמות כ, א דיבור המתחיל "אף במותר לך".
- ^ ראה "קיצור בעל החרדים" עמוד כג.
- ^ ספר המצוות מצווה לא תעשה מז
- ^ ספר התניא - לקוטי אמרים פרק ז.
- ^ רבי יוסף יצחק שניאורסון, ספר המאמרים תש"א עמוד 156.
- ^ משלי יח, א.
- ^ רבי שלום דובער שניאורסון, קונטרס עץ החיים פרק ג קטע המתחיל "והיינו".
- ^ רבי שניאור זלמן מלאדי, לקוטי תורה פרשת מסעי פח, ב.
- ^ רבי שלום דובער שניאורסון, קונטרס ומעיין מאמר ב.