קרל שמיט

קרל שמיט (בגרמנית: Carl Schmitt,‏ 11 ביולי 1888 - 7 באפריל 1985), המוכר גם בשם קרל שמיט-דורוטיק (Carl Schmitt-Dorotic), היה משפטן, ותאורטיקן במדע המדינה שפעל בגרמניה בתקופת רפובליקת ויימאר, בתקופת השלטון הנאצי ולאחריו. שמיט ראה את שדה הפוליטיקה כמאבק מתמיד, בו החזק מנצח ולפיכך, שלל את הליברליזם, ושיבח את הדיקטטורה. בשנותיו הראשונות של הרייך השלישי היה שמיט בין המשפטנים המובילים שפעלו בשירותו של אדולף היטלר, אם כי לאחר מכן סר חינו.

רעיונותיו של שמיט זכו לתשומת לבם של פילוסופים ותאורטיקנים פוליטיים, ובהם ולטר בנימין, ליאו שטראוס, ז'אק דרידה, ג'ורג'ו אגמבן, סלבוי ז'יז'ק, אלן באדיו, ז'קוב טאובס, שנטל מוף ופול גוטפריד. בעוד רעיונותיו והגותו נחשבים כשנויים במחלוקת בשל תמיכתו בנאציזם, הוגים רבים התכתבו עם רעיונותיו בשל המורכבות התאורטית והדילמות שהעלתה הגותו זו לגבי שאלת מיהו הריבון, המושג של הפוליטי ומצב החירום במדינה.

ביוגרפיה

השנים המוקדמות

שמיט נולד במשפחה קתולית, כבן למנהל של חברה קטנה לביטוח בריאות בפלטנברג שבוסטפליה בשנת 1888. את לימודי בית הספר התיכון עשה באטנדורן (Attendorn) ולאחר מבחן האביטור (Abitur) (מקביל לבגרות) התכונן ללמוד בלשנות, אולם בהשפעת דודו עבר ללימודי משפטים.

החל מ-1907 למד שמיט משפטים ומדע המדינה בברלין, מינכן ושטרסבורג. ב-1910 הציג את עבודת הדוקטורט שלו "על אשמה וצורות של אשמה" ("Über Schuld und Schuldarten") תחת הדרכתו של פרופסור פריץ ואן קאלקר (Fritz van Calker). בשנת 1915 ערך את בחינות הסמכה כנציג משפטי (Assesor) בשטרסבורג, שהייתה אז עיר גרמנית. ב-1916 התגייס כמתנדב ליחידת חיל רגלים בווארית ונישא לאשתו הראשונה, פאולה דורוטיץ (Pawla Dorotic), רקדנית סרבית שהציגה עצמה כרוזנת. בשנת 1924, לאחר שהתגלה שאינה ממוצא אריסטוקרטי, בוטלו הנישואים בבית המשפט בבון. הוא נשא בשנת 1925 את אשתו השנייה, דושקה טודורוביץ', אף היא ממוצא סרבי. לזוג נולדה בת. הנישואים לפאולה דורוטיץ לא בוטלו על ידי הכנסייה הקתולית, לכן, לאחר שנישא בשנית, נודה על ידי הכנסייה עד מות פאולה דורוטיץ ב-1950. שמיט קיבל את הסמכת ההבליטיציה שלו בשטרסבורג ב-1916 על עבודתו בנושא "ערך המדינה וחשיבות הפרט" ("Der Wert des Staates und die Bedeutung des Einzelnen") ובשנים שלאחר מכן לימד במוסדות שונים במינכן, גריפסוואלד, בון ברלין וקלן. בתקופת רפובליקת ויימאר פרסם שמיט את כתביו הידועים, בהם הטיף לדיקטטורה וטען כי שדה הפוליטיקה הוא מאבק מתמיד כנגד "אויב".

פרט לתפקידיו האקדמיים היה שמיט איש סודם של הקאנצלרים השמרנים האחרונים שמונו על ידי הנשיא פאול פון הינדנבורג בטרם עלה היטלר לשלטון. שמיט שימש כיועץ לממשלתו של פרנץ פון פאפן, אשר ב-20 ביולי 1932 החליפה את ממשלת פרוסיה בראשה עמד הסוציאליסט אוטו בראון, איש ה-SPD, בממשל של "נציב הרייך" (Reichsstaatshalter). הסוציאליסטים ההמומים התנגדו לצעד זה ואף הגישו כנגדו עתירות לבתי המשפט, אך אלו לא סייעו בעדם. שמיט ייצג בעתירות אלו את ממשלת הרייך, כאשר מולו עמד המשפטן הנודע הרמן הלר. מאבק משפטי זה הביא לחיסולו המעשי של הפדרליזם ברפובליקה של ויימאר, ושימש צעד נוסף בהידרדרות הרפובליקה אל סופה. כן היה שמיט קשור בברית פוליטית עם הגנרל קורט פון שלייכר, ששימש אף הוא כקאנצלר בימיה האחרונים של הרפובליקה. עם זאת, כאשר נרצח שלייכר על ידי אנשיו של היטלר בליל הסכינים הארוכות בשנת 1934, לא היסס שמיט, שהיה אז חבר המפלגה הנאצית ליתן צידוק אידאולוגי ומשפטי לרציחות.

התקופה הנאצית

בשנת 1933 התמנה שמיט לפרופסור באוניברסיטת ברלין, משרה בה החזיק עד לסוף מלחמת העולם השנייה. ב-1 במאי 1933 הצטרף שמיט למפלגה הנאצית. עד מהרה מונה על ידי הרמן גרינג למועצת המדינה הפרוסית (Preußischer Staatsrat) ובנובמבר של אותה שנה הפך לנשיא "איגוד המשפטנים הנציונל-סוציאליסטים" (Vereinigung nationalsozialistischer Juristen). את התאוריות שלו לימד כמעניקות בסיס לדיקטטורה הנאצית, ומצדיקות את עקרון הפיהרר, בכל הנוגע לפילוסופיה משפטית, במיוחד בשל מושג ה"Auctoritas", (בלטינית – "סמכות") אותו שאל מרומא העתיקה.

ביוני 1934 התמנה שמיט לעורך הראשי של העיתון המקצועי "עיתון המשפטנים הגרמני" (Deutsche Juristen-Zeitung), וביולי 1934 הצדיק מעל דפי העיתון את הרציחות הפוליטיות שליוו את ליל הסכינים הארוכות בו נפטר היטלר ממתנגדיו הפוליטיים בשורות ה-SA. בשורת רציחות שקיבלו, בדיעבד, מעין הכשר חוקי, כ"צורה הגבוהה ביותר של צדק מינהלי".

שמיט הציג עצמו כאנטישמי רדיקלי, והיה גם היושב ראש של איגוד המרצים למשפטים בברלין באוקטובר 1936 כאשר דרש כי החוק הגרמני ינקה עצמו מן "הרוח היהודית" (Jüdischer Geist), עד כדי כך שכל הפרסומים של מדענים יהודים יסומנו באופן מיוחד. עם זאת, חודשיים לאחר מכן, בדצמבר, עיתון ה-SS "העוצבות השחורות" – "Das schwarze Korps" האשים את שמיט כי הוא אופורטוניסט, הוגה הגליאני במדע המדינה, ולמעשה קתולי, וקרא לאנטישמיות שלו העמדת פנים, תוך שהוא מצטט מאמרים בהם ביקר שמיט את תורות הגזע הנאציות. נראה כי מתקפה זו באה לאור שמירת הקשר של שמיט עם תלמידיו לשעבר היהודים, ובהם ליאו שטראוס. בעקבות המתקפה פרש שמיט מפעילות ציבורית, ואיבד את מעמדו כמשפטן נאצי מוביל, אך שמר על משרתו באוניברסיטה, הודות לקשריו עם גרינג, והתרכז בשאלות של משפט בינלאומי.

לאחר מלחמת העולם השנייה

ב-1945 נתפס שמיט על ידי צבא ארצות הברית. במשך שנה היה עציר, אך שוחרר לעירו פלטנברג ב-1946. לאחר שעומת עם כתביו מן התקופה הנאצית, במהלך חקירתו על ידי האמריקאים, הודה כי "זה בהחלט איום ונורא, ואין דבר מה נוסף שניתן לומר על כך". על אף היותו מבודד מהזרם המרכזי של החשיבה המשפטית והפוליטית, הוא המשיך במחקריו בתחום המשפט הבינלאומי משנות ה-50 ואילך, וקיבל מבקרים רבים, ותלמידים עד לשנותיו המאוחרות.

ב-1962 הרצה שמיט בספרד שהייתה תחת שלטונו של פרנקו, בהן כינה את מלחמת האזרחים בספרד כ"מלחמה לשחרור לאומי" כנגד "הקומוניזם הבינלאומי". בהרצאות אלו התייחס שמיט לפרטיזן כתופעה ייחודית בחצי השני של המאה ה-20 המצדיקה עלייתה של תאוריה משפטית חדשה בנוגע ללחימה.

שמיט מת בשנת 1985 ונקבר בפלטנברג.

חשיבתו המדינית

על הדיקטטורה, תאולוגיה פוליטית

ב-1921 שמיט היה לפרופסור באוניברסיטת גרייפסוואלד, ושם פרסם מאמר בשם "על הדיקטטורה" ("Die Diktatur"), בו דן ביסודות רפובליקת ויימאר שאך זה נוסדה, והדגיש את חשיבות משרת נשיא הרייך. עבור שמיט, דיקטטורה חזקה מבטאת את רצון העם באופן יעיל יותר מכל גוף מחוקק, מכיוון שביכולתה להיות החלטית, במקום בו פרלמנט יפנה לדיון ופשרה. את קו החשיבה הזה המשיך בספרו "תאולוגיה פוליטית" (Politische Theologie) שיצא לאור בשנת 1922 בעת ששימש כפרופסור באוניברסיטת בון, אותו פתח במשפט הידוע: "ריבוני הוא מי שמכריע על מצב החירום".

שמיט סבר כי כל ממשל המסוגל לפעולה החלטית חייב לכלול אלמנט דיקטטורי בחוקתו. לטענתו, התפיסה הגרמנית של "Ausnahmezustand" (המתורגם כ"מצב חירום" ומילולית "מצב יוצא דופן") משחררת את הרשות המבצעת מכל מגבלה חוקית לכוחה, בכל נסיבות שהן. לדעת שמיט השימוש במילים "יוצא דופן" חייב להיות מודגש. שמיט מדגיש ריבונות ככוח להחליט על "מצב יוצא דופן". שמיט התנגד להכרזת "מצב חירום" על מנת להציל את הסדר החוקי (השעיה מכוונת של החוקה המגדירה עצמה על פי זכות חוקית או מוסרית). רק בכוחה של "דיקטטורה ריבונית" להשעות את החוק, לא על מנת "להציל את החוקה" כי אם ליצור חוקה אחרת. שמיט למעשה מדגיש כי מימוש הריבונות הוא דווקא ביכולת להשעות את שלטון החוק והכרעה על מצב החירום.

התאוריה של שמיט אינה מובילה לתיאור חוקי של משבר והדרך לפתרונו, כרגע יוצא דופן בחיים הפוליטיים, אלא לתיאור של משבר והאמצעים האלימים לעיתים של המדינה לפתרונו כמאפיין העיקרי של החיים במדינה המודרנית. שמיט תקף את "שלטון החוק" לו הטיפו משפטנים כהאנס קלזן.

שמיט יצר הקבלה בין התאולוגיה למערכת המשפטית. מחשבתו של שמיט הושפעה מדתו הקתולית. כותרתו של הספר נלקחת מאמירתו בפרק 3 כי: "כל המושגים החשובים של התאוריה המודרנית של המדינה הם מונחים תאולוגיים שעברו חילון", ובמילים אחרות, כי מדע המדינה מתייחס למושגים כמדינה וכריבונות באותה המידה בה תאולוגיה מתייחסת לאל, וכי כשם שכומר מניח את קיומו של החטא, שאלמלא הוא היה בטל מעבודה, כך על מדען המדינה להתייחס לאדם כמי שאינו טוב מטבע ברייתו.

בשנת 1923 תמך שמיט בעליית מבני כוח טוטליטרים במאמרו "Die geistesgeschichtliche Lage des heutigen Parlamentarismus" ("המצב הרוחני-היסטורי של הפרלמנטריזם כיום"). שמיט ביקר את הפוליטיקה הליברלית במוסדות הרפובליקה, טען שהם מונעים על ידי אמונה בדיון רציונלי ופתיחות, העומדת בניגוד למצב הפוליטיקה המפלגתית בפועל, בו נקבעים הדברים בדיון פנימי בחדרים אפופי עשן על ידי מנהיגי המפלגות. שמיט ראה ניגוד בין הדוקטרינה הליברלית של הפרדת הרשויות ומה שראה כטבע של הדמוקרטיה עצמה, זהותם של השליטים והנשלטים.

דעותיו אלו של שמיט שימשו תפקיד חשוב בתקופת רפובליקת ויימאר ולאחריה. הן בהצדקת שלטונו האישי של הינדנבורג, שנשען יותר ויותר על צווי חירום שהוצאו על פי סעיף 48 לחוקת ויימאר, והן בהצדקת השעייתו של אדולף היטלר את החוקה, לאחר שריפת הרייכסטאג.

"המושג של הפוליטי"

ב-1926 החל שמיט ללמד ב"Hochschule für Politik" (בית הספר הגבוה למדע המדינה) בברלין, וב-1932 התקבל ללמד באוניברסיטה של קלן. בשנה זו פרסם את ספרו "Der Begriff des Politischen" (המושג של הפוליטי), שיצא לראשונה בגרסה מצומצמת ב-1927, ספר שזכה מאז למספר תרגומים לאנגלית, ונקרא עד היום בידי תלמידי מדעי החברה. מהדורה גרמנית נוספת ובה מספר תיקונים יצאה ב-1932.

בספר פיתח שמיט תאוריה לפיו "הפוליטיקה" היא ממלכה נפרדת, הראויה להתייחסות נפרדת על פי כללים שונים. בממלכה זו שולטת המדינה כשם שהכנסייה שולטת בממלכת הדת, או החברה בממלכת הכלכלה. אך ממלכה זו אינה שקטה. יש בה מאבק תמידי בין "ידיד" ל"אויב". ה"אויב" יכול להיות פנימי או חיצוני. מהבחנה בסיסית זו נגזרת ריבונות המדינה והאוטונומיה שלה לפעול. אותה עוינות תמידית בין "ידיד" ל"אויב", כל עוד היא בעלת כוח דייה על מנת ליצור עימות אלים, ללא קשר לתוכנה, היא הבסיס האמיתי לכל דיון של ממש בשדה ה"פוליטיקה", כאשר, למשל, הראייה הליברלית את המדינה כגוף שבו צריכה להיות הפרדת רשויות, ואשר מטרתו שמירת ספירת זכויות הפרט של היחיד, שאליה לא ניתן לחדור, היא ראייה לא נכונה, שיש בה רק כדי להחליש את המדינה בתקופה של משבר ועימות.

על אף שעבודה זו זכתה לפרשנויות רבות "המושג של הפוליטי" נתפס בדרך כלל כניסיון להשיג אחדות באמצעות הגדרת הפוליטיקה בהתייחס ל"אחר", אויב או זר. המדינה נתפסת ככוח עצמאי ונייטרלי אל מול השבירות של החברה האזרחית, שהעימותים בה אינם יכולים ואינם צריכים להגיע אל שדה ה"פוליטיקה", שאם לא כן יהיה מדובר במלחמת אזרחים. הפוליטיקה הליברלית הנעה בין הקטבים של הכלכלה והאתיקה, אינה פוליטיקה של ממש. אך העימות הכלכלי או האתי יכול להפוך לפוליטי. שמיט מצטט את ולטר רתנאו שאמר כי "הייעוד כיום אינו הפוליטיקה, אלא הכלכלה". על פי שמיט, יהיה יותר מדויק לומר שהפוליטיקה ממשיכה להיות "הייעוד", אך בשלב מסוים של העימות הכלכלה הופכת לפוליטיקה, ומקבלת את תפקיד "הייעוד".

בגרמניה השסועה והמפולגת של רפובליקת ויימאר היה לדברים אלו כוח משיכה. שמיט הראה כיצד האידאולוגיה של יוצרי הסכם ורסאי, הנשענת, לדבריו, על "פאתוס אתי" ו"חישוב כלכלי", אינה אלא מסווה למאבק פוליטי במסגרתו נקרעו חלקים מגרמניה, בניגוד לעקרון ההגדרה העצמית של האומות עליו התבסס הסכם ורסאי, ונגזרו עליה פיצויים בה לא תוכל לעמוד לעולם. אך התאוריה של שמיט נראית כהמשך בן זמנו לדבריהם של הוגים כהובס או מקיאוולי, ואינה קשורה לזמן מסוים או למקום מסוים. שמיט עורך את ההשוואה בעצמו, כאשר הוא משווה עצמו למקיאוולי, שבעת שכתב את "הנסיך" עשה זאת כמגננה בתקופה בה ארצו, איטליה, נפלשה על ידי גרמנים, צרפתים, ספרדים וטורקים. מקיאוולי המושמץ זכה לרהביליטציה על ידי הגל ופיכטה, לטענת שמיט, בתקופה בה נפלשה גרמניה על ידי כוחות חיצוניים, החמושים ב"אידאולוגיה הומניטרית".

השפעתו

כותבים כג'ורג'יו אגאמבן, שנטל מוף ואחרים, התייחסו בספריהם לשמיט. כתיבתו ממשיכה להופיע כנקודת התייחסות במיוחד בעת הדיון בשאלת הגבלת ריבונות המדינה, השימוש במצב חירום וכיוצא בזה. ראייתו את הנושא הפוליטי כנושא תאולוגי שעבר חילון, אף היא ממשיכה להשפיע ולהיות נושא לדיון בידי פילוסופים כז'קוב טאובס.

באמצעות תלמידו, ליאו שטראוס ממשיך שמיט להשפיע על זרם החשיבה ה"נאו שמרני", בארצות הברית שלאחר אירועי 11 בספטמבר יש מקום לדיון בשאלת מעמדם של לוחמים בלתי חוקיים, טכניקות חקירה ומעקב קיצוניות, וכיוצא בזה, בהם לפרדיגמת ה-אויב/ידיד של שמיט יכול להיות שימוש.

יש הרואים בכתיבתו של שמיט כתיבה בעלת ערך, ובאבחנותיו בנוגע לטבעה של הפוליטיקה ולטבעה של המדינה משום אבחנות המאירות אור על נושא בסיסי במדע המדינה. יש הרואים בחבירתו לנאצים משום סטייה אידאולוגית של שלוש וחצי שנים מתקופת עבודה כוללת בת עשרות שנים, סטייה שבמהלכה בגד בעקרונות שהנחו אותו במהלך כתיבתו הקודמת, וגילה מידה מסוימת של חוסר יושרה אידאולוגי ומוסרי, אך על פי כותבים אלו מעולם לא היה מומר אידאולוגי לנאציזם, ולא היה בין הסוללים את הדרך לעלייתו.

העיסוק בכתביו של שמיט נמשך, גם עשרות שנים לאחר מותו. תרגומים חדשים לכתביו שבים ומופיעים באנגלית, ובשנת 2004 יצא ספרו "תאולוגיה פוליטית" בעברית בהוצאת רסלינג, וזכה לעניין. ספרות ביוגרפית ותאורטית העוסקת באיש ובכתביו ממשיכה להיכתב באנגלית ובגרמנית. בשנת 2009 יצא לאור בעברית, בהוצאת מכון שלם ספרו של איב שארל זרקא, (לו הובאה הקדמה של פרופסור אלחנן יקירה) "פרט נאצי בהגותו של שמיט", העומד על היות הנאציזם של שמיט פרט מהותי בהגותו, ובוחן את האנטישמיות שלו, תוך האשמתו בכך שהיה "מבשר של השמדת היהודים".

לקריאה נוספת

• קרל שמיט, תאולוגיה פוליטית, הוצאת רסלינג, 2005
• קרל שמיט, מלחמה כגילוי של יחסי עוינות פוליטיים, מטעם 26, יוני 2011
• איב שארל זרקא, פרט נאצי בהגותו של קרל שמיט, הוצאת שלם, 2009
• מארק לילה, הנפש הנמהרת, עם עובד, הוצאת אופקים, 2004
• גל גרזון, ליברליזם – קשרים, הקשרים, ביקורות, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2004
• M. Forsyth, "Carl Schmitt: The Concept of the Political", in M. Forsyth & M. Keens-Soper, The Political Classics: Green to Dworkin, Oxford, 1996
• דניאל רוזנברג, מה לשמאל ולמושג הפוליטי של שמיט, מטעם 26, יוני 2011

קישורים חיצוניים

• צבי טריגר, המדינה המודרנית המירה את אלוקים הכל יכול במחוקק, באתר הארץ, ביקורת על הספר "תאולוגיה פוליטית" מאת קרל שמיט ועל הספר "על מהותה וערכה של הדמוקרטיה" מאת הנס קלזן
• יצחק לאור, מצב החירום הוא הכלל, באתר הארץ, יוני 2005
• נועם שיזף, כמה מחברי הטובים ביותר הם ידידים, באתר nrg‏, 23 במאי 2005