יהדות פלבן
יהדות פלבן היא קהילה יהודית בת מספר קהלים שהתקיימה בעיר פלבן שבבולגריה, מהמאה ה-7 ועד לאמצע המאה ה-20. בסוף שנות ה-30 הגיעה הקהילה לשיא גודלה ומנתה כ-1,000 נפשות. ב-1943 ניצלו יהודי העיר משילוח למחנות ההשמדה ובסמוך לעיר פעל מחנה הריכוז קאייליקה. מרבית בני הקהילה עלו למדינת ישראל לאחר הקמתה.
יסוד הקהילה
ההיסטוריון שלמה אברהם רוזאניס טען במחקריו, שב-681 עם הקמת האימפריה הבולגרית הראשונה על ידי החאן אספרוך כבר התגוררה בפלבן קהילה יהודית. הייתה זו קהילה רומניוטית ולה בתי כנסת. קהל זה שהלך והתמעט לאורך השנים, כונה מאוחר יותר על ידי מגורשי ספרד שהתיישבו בעיר גריגוס. רוזאניס תיעד מצבות של נפטרים יהודים מהמאה ה-14, תקופת האימפריה הבולגרית השנייה. ב-1374 הגיעו לפלבן יהודים שגורשו מהונגריה והקימו קהל עצמאי בתוך הקהילה.[1] יהודי העיר כינו אותה בשם פלוונא.
תחת השלטון העות'מאני
ב-1395 לאחר כיבוש פלבן וניקופול על ידי האימפריה העות'מאנית, תועדו בערים אלו קהילות יהודיות. תיעוד לקהילה יהודית מצויות גם בספרי שאלות ותשובות ופסקי הלכה של רבנים כגון יוסף קארו ושמואל די מדינה. ב-1471 הגיעו לפלבן מגורשי בוואריה שהקימו בעיר קהל מתפללים בנוסח אשכנז. בראשית המאה ה-16 הגיעו לפלבן מגורשי ספרד ובמספרם הגדול שינו את אופיה של הקהילה אשר קיבלה בהדרגה צביון ספרדי. היהודים עסקו במסחר זעיר ותפירת מדים עבור הצבא העות'מאני.[2]
בתקופתו של סלים הראשון תועדה בפלבן קהילה יהודית בת 3 קהלים: ספרדי, אשכנזי והונגרי. מרבית בני הקהילה היו במצב כלכלי טוב ולפי תכנים בספרי שאלות ותשובות למדים, שחלקם החזיקו בעבדים ושפחות. הואלי הבולגרי מטעם העות'מאנים מיכאיל אואוגלו נהג לסחוט כספית את בני הקהילה. בתקופת סולימאן הראשון הגיע גל נוסף של מהגרים יהודים מאזור הונגריה. בתקופת הסולטאן מוראט השלישי חלה הרעה ניכרת במצבם הכלכלי של בני הקהילה, על רקע ירידה משמעותית בערך המטבעות העות'מאניים, בשל החלפת חומרי הגלם מהן יוצרו. ב-1566 נמנו בעיר 103 יהודים.[3]
בעת הזו התבלט כפוסק הלכתי בכל קהילות בולגריה הרב גרשון יהודה (טודרוס) אשכנזי בן העיר פלבן. ב-1593 כבש את פלבן הנסיך הוולאכי מיכאי האמיץ, ערך פוגרום בקרב יהודיה, העלה את העיר באש, לקח בשבי חלק מבני הקהילה היהודית והובילם לוולאכיה. במהלך גזירות ת"ח ת"ט הובאו לשטחי האימפריה העות'מאנית בכלל והבלקן בפרט, עבדים יהודים רבים שנלקחו בשבי על ידי כוחותיו של בוגדן חמלניצקי והם נפדו בממון רב על ידי קהילות יהודי בולגריה ובכלל זה פלבן. כמה עשרות מהם התיישבו בעיר. ב-1797 כבש את העיר הואלי העות'מאני המורד אוסמאן פאזוואנטואולו ונערכו פרעות ביהודי העיר. בני הקהילה נמלטו לסופיה. ב-1810, במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1806–1812) נכבשה העיר בידי צבא האימפריה הרוסית ושוב נערכו פרעות ביהודי העיר. במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878), היוותה פלבן זירת לחימה מרכזית, הקהילה היהודית ומוסדותיה נפגעו קשות ובני הקהילה נטשו את העיר.
לאחר עצמאות בולגריה
לאחר סיום המלחמה והקמת נסיכות בולגריה, החלו היהודים לחזור לפלבן. בראשית המאה ה-20 נכללה קהילת פלבן ברשימת 34 הקהילות המאורגנות בנסיכות ומנתה 500 נפשות.[4] ב-29 באוגוסט 1920 יוצגה קהילת פלבן בכנס הקהילות היהודיות המאורגנות בממלכת בולגריה שהתקיים בסופיה, על ידי חיים יעקב חיימוב יושב ראש הקהילה.[5]
החינוך היהודי
ערך מורחב – החינוך היהודי בבולגריה
עד לראשית המאה ה-20 התבסס החינוך היהודי על בתי למידה שנקראו מלדארי והוקמו רק בקהילות הגדולות והמבוססות כדוגמת פלבן. המלדארי בפלבן היה חלקו בבעלות פרטית של רבנים וחזנים ונסמך על תרומות ותשלומי הורי התלמידים. לאחר עצמאות בולגריה חלה מהפכה בחינוך היהודי והוקמו בתי ספר יסודיים ופרו-גמנסיות בהם לימדו תוכני לימוד נוספים כגון מתמטיקה ושפות. לפי נתוני מערכת החינוך היהודית למדו בה ב-1923 38 תלמידים. התלמידים למדו בכיתת גן וכיתת בית ספר יסודי, כאשר ממשלת בולגריה מימנה 8% מתקציב מערכת החינוך ועיריית פלבן 16% נוספים.[6]
חיי הקהילה
בקרב קהילת פלבן הייתה פעילות ציונית ענפה ולצידה גם פעילות קומוניסטית משמעותית, אך זו הלכה ודעכה בהדרגה. ב-4 במרץ 1923 נערכו בחירות לוועדי הקהילות היהודיות בבולגריה ובפלבן זכו הציונים ב-78.5% מהקולות והקומוניסטים ב-21.5% מהקולות. ב-1929 ניגשה לבחירות רשימה מאוחדת של ציונים ומתבדלים. ב-1932 ניגשה לבחירות רשימה אחת ציונית מאוחדת.[7] במהלך שנות ה-20 פעל בעיר בנק בבעלות יהודית, ששימש גם כקופת מלווה (קאסה) ופעל בסיוע ארגון הג'וינט.[8]
מלחמת העולם השנייה
בפרוץ מלחמת העולם השנייה מנתה הקהילה 1,000 נפשות. על יהודי העיר הוחל החוק להגנת האומה ובהמשך נלקחו הגברים בגילאי 20–40 לעבודות כפייה. ב-10 במרץ 1943 תוכנן לגרש 6,365 מקרב יהודי "בולגריה הישנה", כמכסה ראשונית לקראת גירוש כל הקהילה למחנות ההשמדה. ברישומי משרד הפנים הבולגרי צוינו 108 יהודים מפלבן שנכללו במכסה זו.[9] הגירוש לא יצא אל הפועל.
גטו פלבן
ב-25 במאי 1943 גורשו יהודי סופיה לערי השדה וכ-6,000 מהם הגיעו לעיר פלבן. המגורשים היו במצב פיזי ירוד ובני קהילת פלבן נרתמו לסייע לקליטתם. היהודים שוכנו בעשרה בניינים ציבוריים ובכלל זה בית הספר היהודי ובית הכנסת. השלטונות היקשו על הטיפול הרפואי ומפעל הזנתם של הפליטים. אנשי הקומיסריון לשאלות יהודיות של אלכסנדר בלב, עצרו יהודים רבים שנחשדו בסיוע לפרטיזנים או בהיותם פליטים ללא אזרחות ממקדוניה ובני הקהילה דאגו עבורם לתעודות זהות מזויפות. בקיץ 1943 הורה המושל הצבאי של פלבן הגנרל יונוב לגרש את מגורשי סופיה מפלבן לכפרי הסביבה.[10]
מחנה הריכוז קאייליקה
לפחות 200 ממגורשי פלבן הועברו למחנה הריכוז בקאייליקה שמוקם 5 קילומטרים מהעיר פלבן ופעל כשנה. בהמשך הגיעו מגורשים גם מערים אחרות. המחנה הופעל על ידי הצבא הבולגרי ללא כל נוכחות גרמנית בשטח. מפקד המחנה ליובאן זמרליאב שהיה פאשיסט ואנטישמי ידוע, נהג לענות ולהשפיל את העצורים. זמרליאב נהג להעיר את העצורים באישון ליל, והטריד נשים באיומי רובים. ב-10 ביולי 1944 פרצה שרפה באחד מצריפי המחנה. זמרליאב ניצב בפתח דלת הצריף ואיים באקדחו על היהודים שניסו להימלט. שניים מהעצורים חבטו בו, ריתקו אותו לקרקע ואיפשרו לאחרים להימלט. 11 יהודים מצאו את מותם בשרפה, 3 נהרגו במקום ו-8 מתו מפצעיהם מאוחר יותר. המשטרה הבולגרית לא הצליחה לקבוע חד משמעית שמדובר היה בהצתה.[11] בספטמבר 1944 לאחר כיבוש סופיה על ידי ברית המועצות שוחררו עצורי קאייליקה. לאחר מלחמת העולם השנייה הועמד ליובאן זמרליאב לדין. התביעה דרשה 10 שנות מאסר אך הוא זוכה.[12]
העלייה לישראל
במפקד שנערך לאחר סיום מלחמת העולם השנייה נמנו בעיר 1,000 יהודים. חודשה הפעילות הציונית והוקמו תאים של הארגונים השומר הצעיר והחלוץ הצעיר שפעלו להכשיר את בני הקהילה לקראת עלייה לישראל. מרבית יהודי העיר עלו למדינת ישראל לאחר הקמתה. ב-28 במאי 1949, עם תום השלב המרכזי בעליית יהודי בולגריה לישראל, ערכה הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה מפקד אוכלוסין בקרב הקהילות השונות ובפלבן נמנו 153 יהודים.[13] בראשית המאה ה-21 לא התגוררו יהודים בעיר.
הערות שוליים
- ^ חיים קשלס, מתי באו ראשוני היהודים לבולגריה, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 29-36.
- ^ חיים קשלס, היהודים בבולגריה בימי השלטון העותומני, בתוך:אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 37-62.
- ^ צבי קרן, תקציר ההיסטוריה של בולגריה ויהודיה, באתר "כולנו בולגרים", אתר הבית של יהודי בולגריה .
- ^ חיים קשלס, היהודים בבולגריה בעשרים השנים הראשונות לאחר שחרורה מעול העותומנים (1878-1898), בתוך:אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, עמודים 63-86.
- ^ אלברט רומנו, תקנון הקהילות והקונסיסטוריון, בתוך:אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 439.
- ^ לוחות סטאטיסטיים, בתוך:אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 645-662.
- ^ אלברט רומנו, תקופת המשבר והפילוג 1930-1940, בתוך אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1968, עמודים 583-588.
- ^ נתן מיכאל גלבר, חיי היהודים בבולגריה, בתוך:אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 689.
- ^ חיים קשלס, תעודות ומסמכים, בתוך:אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 849.
- ^ דוד יוסיפאור, גיטו פלבן, בתוך:אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 901-906.
- ^ רוברט רובאנוב, השרפה בקייליקה, בתוך אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 913-916.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' - בתקופת השואה, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמוד 265.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמוד 596.
יהדות פלבן29632996