הצבא המלכותי הפרוסי
הצבא המלכותי הפרוסי (בגרמנית: Königlich Preußische Armee) היה צבאה של ממלכת פרוסיה, הכוח המניע בהפיכת פרוסיה למעצמה אזורית ולאיחוד גרמניה. באופן יחסי לגודל אוכלוסייתה, היה צבאה של פרוסיה בין הגדולים בעולם. הצבא הפרוסי היה דגם מוביל לצבא קבע ממושמע, מתורגל ומתוכנן לפיו הוקמו צבאות ברחבי העולם במאה ה-18 וה-19. הצבא הפרוסי, לפחות מאז 1807, היה צבא-העם שיצר זהות בין הלאום לבין צבאו, שעה שהזיקה בין צבאותיהן של אומות אחרות לבין עמן היה קלוש[1]. הוגה הדעות היינריך פון טרייצ'קה קבע כי "הצבא הוא המכונן את "האחדות החברתית האמיתית אשר יש ביכולתה להתגבר על הקונפליקטים המעמדיים"[2].
הצבא נוצר על ידי פרידריך וילהלם הראשון, הנסיך הבוחר מברנדנבורג. במהלך מלחמת שלושים השנים, קיבל חיזוק משמעותי בימיו של פרידריך וילהלם הראשון, מלך בפרוסיה ופרידריך הגדול הפך אותו למרכז ממלכתו, ולכוח הצבאי החזק, הממושמע והחדשני ביותר ביבשת אירופה. אל המלחמות הנפוליאוניות נכנס הצבא הפרוסי במצב קשה ומיושן, אך הפקת לקחים מהירה וצעדי רפורמה עמוקים שבוצעו בהובלת צוות החשיבה של הגנרל גרהרד פון שרנהורסט הובילו לתפנית בה נוצח נפוליאון בונפרטה על ידי הקואליציה האנטי-צרפתית השישית. עם זאת, במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19, שקע הצבא והתאבן בשמרנות. צוות מוכשר בראשותו של ראש המטה הכללי הלמוט פון מולטקה הזקן הצליח לשקם את הצבא, להכניס בו מודרניזציה ולהפכו לחזק ביבשת. ב-1871 היה הצבא הפרוסי לציר המרכזי סביבו התגבש צבא הקיסרות הגרמנית, שהחליף אותו כצבאה של הקיסרות הגרמנית המאוחדת.
הקמת הצבא
במהלך מלחמת שלושים השנה, בדומה לשאר השליטים, העסיק פרידריך וילהלם הראשון, הנסיך הבוחר מברנדנבורג, שכירי חרב שנקראו לנדסקנכט. לאחר שצבאות שוודיה והאימפריה הרומית ה"קדושה" פלשו לברנדנבורג החליט הנסיך הבוחר ב-1644 להקים צבא קבע על מנת להגן על מדינתו. הצבא, שהיה משמר המלך, כלל 5,000 חיילי רגלים ו-500 מוסקטרים. ב-1646 גויסו בחבל הריין עוד 3,000 חיילים, שלא היו נתינים ברנדנבורגים. הצבא אורגן בהתאם לתוכניתו של פרנסואה מישל לה טלייה, מרקיז לוואה (François-Michel le Tellier, Marquis de Louvois), שר הצבא של לואי הארבעה עשר, מלך צרפת. צבאו החזק של הנסיך איפשר לו להשיג הישגים טריטוריאליים משמעותיים בחוזה שלום וסטפליה.
בניגוד לצבאות אחרים, לא פורק הצבא עם השלום. בעוד שהאצולה הגבוהה לא ששה לממן צבא בעת שלום, נעתרו בני האצולה הנמוכה (היונקרים) ברצון לממן את הצבא בתמורה למשרות, כך נהנה מעמד זה מעליית כוחו. פרידריך וילהלם השקיע באימון הצבא והחדיר משמעת נוקשה שנאכפה ללא משוא פנים. העונש על ביזה, למשל, היה תלייה. הוקמה אקדמיה צבאית להכשרת בני אצולה לקצונה ומסלול הקידום של האצולה דרך מסלול הקצונה הפך למקובל. היחידות חולקו לפי מפתח מחוזי וחיילים בני מחוזות שונים שירתו בנפרד, אך הקצונה הייתה כללית וכך מפקדי היחידות לא הגיעו מאותו מחוז של חייליהם. בראש הצבא עמד מאז 1651 ועד 1668 אוטו כריסטוף פול שפאר (Otto Christoph von Sparr), שהוביל את הצבא לניצחונו הראשון בקרב ורשה. בקרב זה הובחנו חיילי הצבא הברנדנבורגי החדש במקצועיותם, במשמעת שלהם וביחסם ההומני לאוכלוסייה האזרחית, בפרט על רקע צבא בעלי בריתם השוודים. ב-1657 השתלטה ברנדנבורג על דוכסות פרוסיה.
במהלך שנות ה-70 של המאה ה-17 הגן צבא ברנדנבורג על הנסיכות מפני פלישות שוודיות וזיכה את פרידריך וילהלם בכינוי "הגדול" (Der Große Kurfürst) ובשלטון אבסולוטי. בסוף ימיו של פרידריך וילהלם (1688) מנה הצבא בין 15,000 ל-30,000 חיילים במצב מלחמה ו-15,000 בשגרה. בנו, פרידריך הראשון, מלך בפרוסיה הכתיר את עצמו למלך.
פרידריך וילהלם הראשון, "המלך החייל"
עיסוקו הרב בפיתוח הצבא זיכה את בנו של פרידריך הראשון, פרידריך וילהלם בכינוי "המלך-החייל" (der Soldatenkönig). קציני הצבא הפכו לאנשי החצר, מדים קרביים ותספורות קצרות הפכו לתלבושת מקובלת בחצר, בניגוד לתלבושות ותסרוקות הבארוק שנפוצו בחצרות מלכים באירופה. קריירה צבאית הפכה למסלול קידום מקובל ומועדף עבור צעירים מוכשרים במקום לימודים אקדמאים או מסחר.
השירות בצבא היה תובעני מבחינה פיזית ונפשית. המשמעת הייתה נוקשה ביותר וכל חריגה נענשה בעונש גופני. עונש מקובל היה הרצת חייל דרך שני טורים של חיילי מחלקתו, המכים אותו במקלות או בשוטים. המשמעת כללה גם את ההופעה החיצונית התקנית ואת הציוד הצבאי שהיה, לראשונה, תקני ולא רכש פרטי של החייל. המעטפת המנהלתית הוכפפה לצורך הצבאי הקרבי וכללה את המינימום ההכרחי (לעומת הצבא הצרפתי, למשל, שהיה עתיר כוח סיוע נלווה של משרתים אישיים, נגנים, טבחים וכיוצא בזה). גם המדים היו הפשוטים והנוחים ביותר, ללא עיטורים נוצצים ונוצות, כנהוג בצבאות התקופה)[3].
ארגון הצבא
חיל הפרשים התחלק ל-55 אסקדרונים בני 150 סוסים כל אחד. חיל הפרשים היה החיל המצטיין ביותר של הצבא.
חיל הרגלים כלל 50 גדודים ב-25 רגימנטים ושני גדודי ארטילריה.
רגימנט אחד יוחד למשמר המלך, ברגימנט זה שירתו החיילים הגבוהים ביותר ולפיכך זכה לכינוי "ענקי פוטסדאם".
בני האצולה, בעיקר יונקרים, שהיו מחויבים בשירות, נכנסו לשירות הצבאי כקצינים דרך האקדמיה הצבאית. הממלכה חולקה לקנטונים-רגימנטליים, ובני העם הפשוט נדרשו להתגייס לרגימנט האזורי[4] ולאחר הכשרתם שירתו במשך שלושה חודשים בכל שנה. עקב תנאי השירות הקשים וחובת הגיוס נודעה תופעה של בריחת איכרים מפרוסיה למדינות שכנות על מנת להימנע מהשירות. אולם, השירות בקרב בני-משפחה ושכנים יצר מסורת גדודית ארוכת-שנים של שירות ולחץ חברתי ובין-דורי לשרת ב"גדוד המשפחתי". למשרות ציבוריות באזורים הכפריים התמנו חיילים ותיקים שנודעו בזכות שירותם הטוב, כך הפך השירות הצבאי ורקורד השירות ל"כרטיס כניסה" לשירות הציבורי ולמשרות רבות. החברים לשירות הצבאי שימשו גם כרשת ביטחון סוציאלית[4]. מחנות הצבא מוקמו לצד הערים ועל הבורגנים הוטל מימון מחנות הצבא. מסע מלחמה (בו ניזון הצבא מתוצרת השטח הנכבש) הקל את העול מעל בני מעמד הביניים וכך נוצרה אווירה מיליטריסטית גם בקרב מעמד זה.
בראשית ימי שלטונו של פרידריך וילהלם (1713) מנה הצבא 45,000 חיילים, ובסוף שלטונו (1740) הוכפל כוחו והיה לצבא הרביעי בגדלו באירופה, כאשר גודל האוכלוסייה היה ה-13 בגודלו ביבשת (2.5 מיליון נפש)[3]. תקציב הצבא היה 5 מיליון טאלר מתוך תקציב מדינה בן 7 מיליון טאלר.
על מנת לנהל את הגיוס ולגבות את המיסים שנדרשו לשם מימון צבא הקבע הוקם מנגנון בירוקרטי משוכלל.
פרידריך השני "הגדול"
צעדו הראשון של פרידריך השני, מלך פרוסיה בארגון הצבא היה פירוקו של רגימנט משמר המלך ושימוש בתקציבו על מנת לממן שבעה רגימנטים חדשים עבור 10,000 חיילים נוספים. כן נוספו לצבא 16 גדודים וחמישה אסקדרונים של הוסארים. כן הכשיר דרגונים, פרשים שהוכשרו גם ללחימת רגלים. ב-1740 החלה הענקתו של העיטור הצבאי לשירות מצוין, פור לה מריט.
בספטמבר 1743 יזם פרידריך תרגיל צבאי גדול, "תמרון הסתיו הראשון" (Herbstübung), בו תרגל הצבא כולו טקטיקות חדשות וקציניו השתלמו בתורת המלחמה. התמרון הפך למסורת שנתית בצבא הפרוסי.
פרידריך האמין שעל צבאו להיות עסוק באופן שוטף בלחימה. סמוך לעלייתו לשלטון יזם את סדרת המלחמות השלזיות, סדרת מלחמות בין פרוסיה לבין אוסטריה. מלחמות אלה הביאו להגדלת שטחיה של פרוסיה בצפון-מזרח ובדרום-מזרח.
מלחמת שבע השנים
ערך מורחב – מלחמת שבע השנים
ב-1756 התאחדה קואליציה שכללה את אוסטריה, רוסיה וצרפת נגד פרוסיה ובכך החלה מלחמת שבע השנים. הצבא הפרוסי הותש מלחימה ממושכת במספר חזיתות במקביל מול כוח אדם כפול בגדלו. אולם, ב-12 באוגוסט 1759 התחולל מפנה. על אף שהצבא המשותף הרוסי-אוסטרי הכה את הצבא הפרוסי בקרב קונרסדורף (Kunersdorf) והותיר לפרידריך רק 18,000 חיילים שהפרידו בין האויב לבין בירת פרוסיה, ברלין, לא מיצו הרוסים והאוסטרים את המאמץ, עקב מתיחת קווי התקשורת והאספקה שלהם לקצה גבול יכולתם, ובתחילת ספטמבר החלו לסגת. למפנה זה קרא פרידריך "הנס של בית ברנדנבורג". בדצמבר 1761 התחולל "הנס השני", יציאתה של רוסיה מן המלחמה עקב מותה של יליזבטה, קיסרית רוסיה. פרוסיה יצאה מן המלחמה כמנצחת והשיגה שליטה על כל שלזיה. עקב הכמות הגדולה של נפגעים, בכללם קצינים רבים, התיר פרידריך לכלול בחוגי הקצונה, לזמן קצר, קצינים בני המעמד הבינוני.
הרכב הצבא
בניגוד לאביו, שביקש לבסס את הצבא על נתינים פרוסים, העדיף פרידריך השני צבא מבוסס על זרים, על מנת לפנות את כוח האדם הפרוסי לייצור ולמימון הצבא באמצעות תשלום מיסים. ב-1776 היו בצבא הפרוסי 187,000 חיילים, 90,000 מתוכם נתינים פרוסים (שגויסו לפי שיטת הקנטונים). אולם בעוד שבקרב החיילים הזרים התגלו מקרי חוסר נאמנות, גילו החיילים הפרוסים גאווה מקומית. במהלך מלחמת שבע השנים, היחידות המעולות ביותר של הצבא אוישו על ידי חיילים פרוסים.
בתום ימיו של פרידריך, היו בצבא 193,000 חיילים והוא הפך לחלק אינטגרלי מהחברה. בני האצולה הנהיגו את הצבא כקצינים, בני המעמד הבינוני מימנו את הצבא והאיכרים שירתו בו כחיילים. ב-1788 ציין המדינאי הצרפתי אונורה מירבו שפרוסיה איננה מדינה שיש לה צבא אלא צבא שיש לו מדינה[5].
המלחמות הנפולאוניות
עת התבוסות
בנו של פרידריך הגדול, פרידריך וילהלם השני, מלך פרוסיה, לא גילה עניין בצבא. הצבא נוהל על ידי וטרנים, ותיקי המלחמות השלזיות, שביקשו לשמר את הקיים. כתוצאה מכך נפל הצבא הפרוסי ברמתו מצבא צרפת שלאחר המהפכה הצרפתית וצבא נפוליאון שהלך והתגבש. מותו של פרידריך וילהלם השני ב-1797 הותיר את פרוסיה במצב של פשיטת רגל ואת צבאה בלתי-כשיר ללחימה. בנו, פרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה, שלא היה מודע למצבו המחפיר של צבאו, הצטרף לקואליציה האנטי-צרפתית הרביעית והכריז מלחמה על נפוליאון. ב-14 באוקטובר 1806 הובס הצבא הפרוסי בקרב ינה-אאורשטדט, דבר שאיפשר את כיבוש ברלין על ידי כוחותיו של נפוליאון והשפלתה בחוזה טילזיט.
רפורמות 1807
המפלה ותקופת השלום שבאו בעקבותיה הובילו לרפורמה מעמיקה בצבא. על מנת לחקור את הבעיות ולהציע תוכנית שיקום, הוקם צוות חשיבה בראשות הגנרלים גרהרד פון שרנהורסט ואוגוסט ניידהרדט פון גנייזנאו, מזכיר הוועדה היה קצין תותחנים צעיר ולימים התאורטיקן הצבאי קארל פון קלאוזביץ. המלצות הצוות היו מרחיקות לכת ויצאו אל הפועל רק בשל המצב הקשה של הצבא. כל קציני הצבא הזקנים, פרט לגבהרד לברכט פון בליכר, פוטרו. שורות הקצונה נפתחו בפני מעמד הביניים (לפרק זמן שארך רק עד תום המלחמות הנפוליאוניות, בשל התנגדות האצולה), עונשי גוף חמורים ומשפילים בוטלו, הונהג העיקרון לפיו קידום לדרגות פיקוד עליונות יתבסס על שירות והכשרה מקצועית (ולא על תואר אצולה ומעמד חברתי) וקצינים עברו תחילה הכשרה פיזית כשל חיילים פשוטים[1]. פרידריך וילהלם השלישי יצר משרד מלחמה על מנת לדאוג לבניית הכוח הצבאי ולפיקוח על התקציב וההצטיידות. בשנת 1810 נוסדה בברלין האקדמיה הצבאית הפרוסית (Preußische Kriegsakademie) כבית ספר צבאי מקצועי וכן נוסדו אקדמיות מקצועיות לארטילריה ולהנדסה צבאית. בשנת 1813 הוצב במפקדתו של כל מפקד שדה, ראש מטה שהוכשר באקדמיה. ב-1814 הוסדר מבנה המטה הכללי של הצבא. בנוסף, הוחלט שהצבא יהיה מבוסס אך ורק על חיילים פרוסים ולא על זרים.
הארגון מחדש של צבא-הקבע וה-Landwehr
כיוון ששלטונות הכיבוש הצרפתיים אסרו על ארגון הצבא בדיוויזיות גדולות, אורגן צבא-הקבע בשש בריגדות (פרוסיה המזרחית, פרוסיה המערבית, שלזיה עילית, שלזיה תחתית, ברנדנבורג ופומרניה) כאשר כל בריגדה כללה 7–8 גדודי חי"ר ו-12 אסקדרוני פרשים. כוח ארטילרי בהיקף של שלוש בריגדות סייע לכל המסגרות. הבריגדות המשולבות היו דוגמה ראשונה להפעלת לוחמה משולבת, בניגוד לאופן הפעולה העצמאי שהיה נהוג עד אז.
פון שרנהורסט הקים, בנוסף לצבע הקבע, גוף מבוסס גיוס המוני, בעקבות הדוגמה של הצבא הצרפתי. גוף זה נקרא Landwehr והוא הגדיל את היקף הכוח הצבאי מעבר להסכם עם הצרפתים. ב-Landwehr שירתו בני 23–40 והוא מומן ישירות על ידי הפרובינציות ולא במימון ממשלתי מרכזי[6]. כך הפך הצבא למבוסס ברובו על מילואים, כאשר צבא הקבע מהווה שלד קבוע ובסיסי. הונהגה שיטת תחלופה חודשית של מספר חיילים בכל מסגרת (Krümpersystem), כך שכל מסגרת כללה סדר כוחות כפול, שחציו פעל בכל עת באופן שוטף וחציו שימש ככוח מילואים בעל הכשרה ונכון להפעלה מיידית. שיטה זו גם איפשרה גיוס חובה לתקופה קצרה יחסית, בה הוכשרו הלוחמים ונשלחו למסגרת ה-Landwehr, בניגוד לגיוס הקבע ארוך-הטווח שאפיין את הצבא עד אז. כל הצעירים הגרמנים הכשירים גויסו בגיל 20, עברו הכשרה צבאית ושירות בן שלוש שנים. לאחר מכן היו בשירות מילואים בכוננות גבוהה שנתיים, שירות מילואים מדרג ראשון שבע שנים ושבע שנים נוספות בשירות מילואים מדרג שני. במשך עשר שנים נוספות היה כל תושב יוצא-צבא חבר בצבא המילואים (ה-Landsturm). כל חייל מילואים אמור להיות מוכן להקרא אל הדגל מיידית בשעת חירום[1].
תורת הלחימה
הדוקטרינה שהחיל שרנהורסט, בעקבות נפוליאון הייתה "צעדו בנפרד, הלחמו במאוחד". הבריגדות היו בעלות כושר לחימה ולוגיסטיקה עצמאי לצורך תנועה לשדה הקרב וכן אומנו לנצל באופן מיטבי את כוחן ככוח אחיד ומאוחד בשעה שהצטרפו למסגרות גדולות. ספרו של קלאוזביץ "על המלחמה" (Vom Kriege) היה לספר תורת הלחימה העיקרי. החיילים, והחברה הפרוסית ככלל התחנכו ברוחם של הגל ופיכטה על נאמנות ומסירות מוחלטת לעם (Volk), שנאה איתנה לאויב והעלאה על נס של ערכי גבורה אישית[7].
עת הניצחונות
לפי הסכם משנת 1812 נמסרו 20,840 חיילים מכל שש הבריגדות של הצבא הפרוסי לפיקוד ה"גרנד ארמה", צבאו של נפוליאון. אולם עם תבוסתו של נפוליאון ברוסיה הפרו הפרוסים את ההסכם והחלו להילחם, יחד עם רוסיה ואוסטריה במסגרת הקואליציה האנטי-צרפתית השישית, נגד נפוליאון.
אל הכוחות הסדירים הצטרפו גדודי מתנדבים אידיאליסטים ולאומנים, חלקם בשלל מסגרות (למשל כל גדודי הגרנדירים הורכבו ממתנדבים) וחלקם במסגרת ה"ליצו פרייקור", שבה השתתפו בעיקר סטודנטים ואינטלקטואלים. ייחוד הליצו פרייקור היה שהתנדבו אליו צעירים ומובילי דעת-קהל ממדינות גרמניות אחרות פרט לפרוסיה. הייתה זאת היחידה היחידה בצבא הפרוסי שהורכבה מחיילים מכל רחבי גרמניה.
ביוני 1813 עמדה מצבת הצבא על 113,300 רגלים (כולל כ-4,000 מתנדבים), 19,240 פרשים וכ-17,000 אנשי הנדסה וארטילריה. באוגוסט אותה שנה הצבא כמעט הכפיל את גודלו ל-224,230 רגלים (כולל 109,120 חיילי Landwehr ו-11,150 מתנדבים וזרים), 30,775 פרשים (כולל 10,950 חיילי Landwehr ו-3,060 מתנדבים וזרים), מצבת הארטילריה וההנדסה נותרה בעינה[6].
אחד הניצחונות הגדולים של צבא פרוסיה החדש, ששינה את מגמת הניצחונות של נפוליאון, התחולל בקרב לייפציג (בין ה-16 ל-19 באוקטובר 1813) שבו לחם הצבא הפרוסי בפיקודם של בליכר וגנייזנאו. הצבא הפרוסי הכריע את נפוליאון בקרב ווטרלו (18 ביוני 1815) כאשר 38,000 חיילי חי"ר ב-62 גדודים ו-7,000 פרשים ב-61 אסקדרונים, בסיוע 134 תותחים, נעו לשדה הקרב בנפרד ולחמו במאוחד[6], תוך יישום הטקטיקה של שרנהורסט (שמת ב-1813).
ב-1813 החל מלך פרוסיה להעניק לחייליו המצטיינים את עיטור "צלב הברזל".
מתום המלחמות הנפולאוניות ועד 1871
ב-1829 מנה הצבא, כולל ה-Landwehr, 165,000 חיילים סדירים, מתוכם 17,908 בתפקיד חיל מצב, 19,132 פרשים, 15,718 בארטילריה ו-104,712 רגלים. צבא המילואים כלל 359,248 איש, 179,624 בדרג ראשון ו-179,624 בדרג שני. סך כל ממה הכוח 524,248 איש[1].
במהלך שנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19 השתמשה הממשלה השמרנית בצבא על מנת לדכא נטיות דמוקרטיות וליברליות, תוך הסתייגות הליברלים משימוש בצבא, שנועד להגן על המולדת מפני אויבים, כבמשטרה לפיזור הפגנות מבית. במהלך מהפכת 1848 נאלץ פרידריך וילהלם הרביעי, מלך פרוסיה להסכים להקמת כוח שיטור עירוני בברלין (כעין ז'נדרמריה, ה-Bürgerwehr), אולם בשאר ערי צפון-גרמניה נשלחו חיילי הצבא לדכא את המהומות.
בסוף 1848 נקבעה, לראשונה, חוקה לממלכת פרוסיה. הצבא הוגדר כ"משמר פרטוריאני", הכפוך אך ורק למלך ולא לפרלמנט. איש הצבא היחיד שנשבע אמונים לחוקה היה שר המלחמה. שיטת חישוב תקציב הצבא הייתה פשוטה והוגדרה כ-1% מן האוכלוסייה כפול 225 טאלר בשנה. במקרה של גרעון, היה יכול שר המלחמה לפנות לפרלמנט בבקשה לממן מבצעים מיוחדים, או לשלוט בכוח האדם על ידי שחרור מוקדם מהצבא הסדיר או גיוס פחות מגויסים בשנה מסוימת[4].
וילהלם הראשון היה למלך פרוסיה ב-1861. לטעמו, התדרדר מצבו של הצבא עקב שנות השלום ועקב חדירת ליברלים רבים מדי לשורותיו. הוא ביקש לחזק את הצבא גם אל מול האיום שנשקף עקב מלחמת אוסטריה-סרדיניה. בתור שר מלחמה מינה את אלברכט פון רון (Albrecht von Roon) השמרן. רון ביקש להפוך את הצבא לצבא-קבע מקצועי ולהעלות את כוחם של אנשי הקבע בו על פני ה-Landwehr העממי. קצינים אלה הגיעו משורות משפחות האצולה הנאמנות לבית הוהנצולרן ומקרב מעמד היונקרים. על אף שהרפורמה שלו נתקלה בהתנגדות הפרלמנט, הצליח רון להעביר אותה ולהדגיש את המרכיב המקצועי הקבוע בצבא. מי שמימש את הרפורמה בפועל היה ראש המטה הכללי של הצבא, הגנרל הלמוט פון מולטקה הזקן, שכיהן בתפקיד בשנים 1857–1888. ראש הממשלה משנת 1862, ומי ששימש כצלע השלישית בהנחלת הרפורמה, היה אוטו פון ביסמרק. קציני הקבע הפכו למעמד בעל זכויות-יתר ולבעלי כוח פוליטי וחברתי גם לאחר שחרורם.
מטרת הצבא, לפי הגדרתו של מולטקה, היא להתכונן לכל מצב ולהיות מסוגל לפעול באופן המהיר ביותר. לשם כך הרחיב את המטה הכללי, הגדיר אותו כגוף התכנון הבכיר של הצבא והקים מחלקות קבועות לגיוס ותובלה בשעת-חירום. הוא אף זיהה את הקושי שבהנעת צבא גדול ופירק את צבאו לארמיות בעלות יכולת לחימה עצמאית. מבחינה אסטרטגית הנחיל מולטקה לצבא תרבות של תכנון מדויק ורציונלי, חקירת חלופות והכנת מקרים ותגובות לכל התפתחות על מנת שלא להותיר דבר ליד המקרה. כדי שיוכל להסתמך על בסיס ידע גדול ככל האפשר כדי להיות מוכן לכל תרחיש, הקים מחלקה להיסטוריה צבאית ומחלקות לרישום וסטטיסטיקה. כמו כן הנהיג תרגילי משחק מלחמה, על מנת לתרגל את מטהו וקציניו לא רק בתרחישי קרב אלא גם בתרחישי שינוע מהיר ויעיל של צבא המילואים הפרוסי, על ציודו, אל החזית בזמן קצר. מולטקה השתמש בחידושי זמנו לצרכים צבאיים, הוא זיהה את השימוש הצבאי ברכבת לתובלת כוחות ולוגיסטיקה, וכן שימוש בטלגרף וטלפון להעברת פקודות. הדבר האיץ הנחת תשתיות אלה ברחבי גרמניה. בשנת 1870, על אף שנפוליאון השלישי הצרפתי הוא שהכריז מלחמה, הצליח הצבא הפרוסי להגיע לעדיפות מספרית בגבול כאשר הצרפתים עוד היו עסוקים בגיוס. יתרה מזו, קווי הלוגיסטיקה שתכנן מולטקה איפשרו אספקה טובה יותר לצבא הפרוסי בשטחי האויב מאשר תפקודם של קווי אספקה הצרפתיים בארצם-שלהם. מולטקה היה כה בטוח בתכנונו ובתרגול הצבא, שלפי האגדה, בעת הגיוס של 1870, ישב וקרא ספר[8]. אחת ממטרות המטה הכללי הייתה איתור כישרונות צבאיים בקרב בעלי הדרגות הנמוכות והשקעה בפיתוחם באקדמיות הצבאיות ובצבירת ניסיון מעשי כאחראים על תכנון בדיוויזיות, בקורפוסים וביחידות גדולות יותר.
ב-1864 השתלטה פרוסיה על שלזוויג-הולשטיין שהייתה בשליטת דנמרק. במסגרת מלחמת שבעת השבועות (1866) השתלטה פרוסיה על רוב שטחי גרמניה. במסגרת מלחמת צרפת–פרוסיה ב-1870, הביסה פרוסיה, יחד עם יתר המדינות הגרמניות, את צרפת, המעצמה הצבאית הגדולה ביותר דאז. תהליכים אלה הביאו לאיחוד גרמניה ולהקמת הקיסרות הגרמנית בינואר 1871. עם הקמת הקיסרות הפך הצבא הפרוסי לציר המרכזי סביבו נוצר צבא הקיסרות הגרמנית.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- הצבא הפרוסי באתר אוניברסיטת ליברפול
- THE PRUSSIAN MODEL and Military Planning Today
- המלחמות הנפוליאוניות: הצבא הפרוסי
- רשומות הצבא הפרוסי
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 הצבא הפרוסי באתר אוניברסיטת ליברפול
- ^ Allen, Ann Taylor. Satire and Society in Wilhelmine Germany p. 104
- ^ 3.0 3.1 מלחמות נפוליאון: הצבא הפרוסי, פרק המבוא ההיסטורי
- ^ 4.0 4.1 4.2 ארגון הצבא, אתר אוניברסיטת ליברפול
- ^ "הפרוסים באים"
- ^ 6.0 6.1 6.2 המלחמות הנפוליאוניות: צבא פרוסיה 1813-1815
- ^ שלמה גיורא שהם, המיתולוגיה של הרוע, האוניברסיטה המשודרת 1990 עמ' 40-41
- ^ מיכאל הרסגור, אהוד פוקס, רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים: החלטות בתנאי משבר, דביר, 2010, עמודים 72 - 95.
הצבא המלכותי הפרוסי32648693Q706042