צ'ארלס פונזי
צ'ארלס פונזי (באנגלית: Charles Ponzi, שמו המלא באיטלקית: Carlo Pietro Giovanni Guglielmo Tebaldo Ponzi,; 3 במרץ 1882 - 18 בינואר 1949) היה מהגר איטלקי לארצות הברית אשר היה לאחד הרמאים הגדולים בהיסטוריה האמריקאית.
בין השמות הבדויים בהם השתמש לצורך מעשי המרמה אותם יזם, היו: צ'ארלס פוניי (Charles Ponei), צ'ארלס פ. ביאנקי (Charles P. Bianchi), קרל וקרלו. "הונאת פונזי" היא המונח הנפוץ לתרגילי מרמה דמויי תרמית פירמידה.
תולדות חייו
פונזי נולד בעיירה לוגו שבצפון איטליה בשנת 1882. הוא עבד תקופה קצרה כדוור, אולם עד מהרה התקבל ללימודים באוניברסיטת רומא ספיינזה. את שנות לימודיו בילה בעיקר בברים ובתי קפה וכאשר אזל כספו הפסיק את לימודיו והפליג לארצות הברית.
תחילת דרכו בארצות הברית
על פי עדותו (אשר קיים קושי להבחין בה בין אמת ובדיה), פונזי הגיע לארצות הברית בשנת 1903 ובכיסו שני דולר וחצי, זאת לאחר שהפסיד את שאר חסכונותיו בהימורים במשך ההפלגה. תוך זמן קצר למד אנגלית ובמשך שנותיו הראשונות בארצות הברית עבד בעבודות שונות בחוף המזרחי, ביניהן שימש כשוטף כלים במסעדה, שעל רצפתה לן בשעות הלילה. הוא התקדם במקום עבודה זה לדרגת מלצר, אולם פוטר לאחר שנתפס כשהוא גובה תשלומים מופקעים מלקוחות ומשלשל את היתרה לכיסו.
בשנת 1907 עבר פונזי להתגורר במונטריאול שבקנדה והפך לעוזר כספר ב"בנקו זרוסי" (Banco Zarossi) שנפתח זמן קצר לפני כן לשירות מהגרים איטלקים שהגיעו לעיר. לפקדונות בבנק זרוסי הייתה ריבית שנתית מובטחת של 6% - כפול מן הנהוג בשוק באותה עת - דבר שהביא לגידול מהיר במחזור עסקיו של הבנק. פונזי מצא כי הבנק נתון בקשיים פיננסים עקב משכנתאות דיור שלא שולמו, וכי זרוסי משלם את הריבית המובטחת ללקוחותיו שלא מתוך רווחי הבנק, אלא מתוך כספי פקדונות הלקוחות החדשים. בסופו של יום הבנק כשל וזרוסי נמלט מאימת הנושים למקסיקו עם חלק ניכר מפקדונות הבנק.
לאחר התפרקות הבנק נותר פונזי במונטריאול והתגורר תקופה מסוימת בביתו של זרוסי, כשהוא מסייע למשפחת זרוסי שננטשה מאחור, תוך שהוא מתכנן את שיבתו לארצות הברית. חזרתו לארצות הברית התעכבה כיוון שהיה מחוסר פרוטה באותה עת. לבסוף, הוא נכנס למשרד של אחד מלקוחות הבנק וכאשר מצא שאיש לא נמצא במשרד, נטל המחאה מתוך פנקס המחאות שמצא והימחה אותה לעצמו על סך 423.58 דולר, תוך שהוא מזייף את חתימת מנהל החברה. כאשר נתפס על ידי המשטרה, אשר הבחינה בכך שהחל מבזבז כספים רבים, הושיט את ידיו לפנים ואמר "אני אשם". לאחר שהורשע נכלא לשלוש שנים בכלא קוויבק. כדי שלא לבשר את הבשורה הרעה לאימו שבאיטליה, הוא שלח לה מכתב ובו כתב כי מצא משרה חדשה כ"עוזר מיוחד" למנהל בית הכלא.
בשנת 1911, לאחר ששוחרר מכלאו, הוא החליט לשוב לארצות הברית, אולם נתפס במעורבות בהברחת מהגרים איטלקים בלתי חוקיים בגבול קנדה-ארצות הברית. הוא הורשע ונכלא לשנתיים בכלא אטלנטה. בעת היותו אסיר הפך למתורגמן למנהל בית הכלא וסייע לו בתרגום מכתבים מאסיר שהיה איש המאפיה האיטלקית. לצד תפקידו, פונזי אף עדכן את איש המאפיה בהתפתחות.
הונאת פונזי
ערך מורחב – הונאת פונזי
לאחר ששוחרר מבית הכלא פונזי עשה דרכו חזרה לעיר בוסטון, שם פגש בנערה איטלקית בשם רוז גנצ'ו. אף שלא סיפר לנערתו על השנים אותן בילה בבתי כלא, אימו שלחה מכתב לנערה וגילתה לה על עברו של בנה. למרות זאת, היא נשארה עמו והם התחתנו בשנת 1918. בחודשים הראשונים לאחר חתונתם הוא עבד במשרות זמניות שונות, עד שעלה בו הרעיון למכור שטחי פרסום במדריך פרסומי שישלח לבתי עסק שונים. פונזי לא הצליח לשווק את רעיונו והחברה שהקים לצורך כך התפרקה בתוך זמן קצר.
מספר שבועות לאחר כישלון חברת הפרסום קיבל פונזי מכתב מחברה ספרדית אשר ביקשה מידע על המדריך הפרסומי. במעטפה מצא פונזי אף שובר תשובה בינלאומי, אמצעי תשלום אותו לא ראה בעבר. לאחר שבירר על מהותו של אמצעי תשלום זה, מצא נקודת תורפה במערכת, אשר באופן תאורטי הייתה יכולה להיות לו למקור הכנסה.
מטרת שובר התשובה הבינלאומי היא לאפשר לנמען, הנמצא במדינה זרה, לממן באמצעותו את מכתב התשובה. השובר נמכר במחיר דמי הדואר במדינת הרכישה, אולם ניתן לרכוש בעדו דמי משלוח בדואר בארץ היעד של המכתב. אם ערכי דמי הדואר (בין ארץ המוצא לארץ היעד) שונים, קיימת אפשרות לעשיית רווחים מהפרש זה במחיר. האינפלציה לאחר מלחמת העולם הראשונה הפחיתה במידה משמעותית את מחירי דמי הדואר באיטליה, כאשר ערכם מחושב בדולר אמריקאי. בדרך זו ניתן לרכוש שובר תשובה בינלאומי במחיר זול באיטליה ולפדות בעבורו בולים בארצות הברית, אשר ערכם גבוה ממחיר הרכישה של השובר. לצורך התוכנית נשלחו כספים מארצות הברית לאיטליה, שם הומרו למטבע מקומי ונרכשו בעבורם שוברי תשובה בינלאומיים, השוברים נשלחו בחזרה לארצות הברית, שם הומרו בבולים בערך הגבוה מעלות רכישת השובר. הבולים נמכרו בארצות הברית בערכם הנקוב והותירו בידי פונזי את רווחי העסקאות. לטענת פונזי, הרווח הנקי מן מעסקאות שוברי התשובה, לאחר ניכוי הוצאות ופערי שערי חליפין, היה למעלה מ-400%. הייתה זו למעשה גרסת ארביטראז', שבה ניתן לקצור רווחים מקניית סחורה במחיר נמוך בשוק אחד ומכירתה המיידית במחיר גבוה יותר בשוק אחר, התנהגות שאיננה פלילית.
את המימון לעסקאות אלה גייס פונזי מחברים ועמיתים לעבודה, כשהוא מבטיח להם רווח של 50% על ההשקעה בתוך 45 יום. הוא טען כי פערי המחירים של שוברי התשובה בין איטליה לארצות הברית, יאפשרו רווחים אלה בקלות. לצורך המיזם הוא הקים חברת השקעות. חלק מן המשקיעים של פונזי אכן קיבלו את הרווח המובטח. השמועה התפשטה במהירות וגל השקעות שטף את החברה. לצורך העבודה העסיק פונזי סוכנים ושילם להם שכר נאה על פי תפוקותיהם. בחודש פברואר 1920 רווחיו של פונזי הסתכמו בכ-5,000 דולר. בחודש מרץ עלו רווחיו לכ-30,000 דולר וגל המשקיעים הלך וגאה מכל רחבי ניו אינגלנד וניו ג'רזי. בשלב זה המשקיעים קיבלו רווחים נאים על השקעותיהם, דבר שעודד משקיעים נוספים להצטרף לתוכנית.
בחודש מאי 1920 הגיעו רווחיו של פונזי ל-420,000 דולר (כ-4.5 מיליון דולר במונחי 2008). פונזי החל מפקיד את הכסף בבנק הנאמנות הנובר שבבוסטון (בנק איטלקי-אמריקאי קטן), זאת בתקווה שפקדונו יגיעו לממדים מספיקים כדי להשתלט על הבנק. ואכן, הוא קנה את מניות השליטה בבנק. בחודש יולי 1920 הסתכמו רווחיו של פונזי במיליוני דולר ומשקיעים החלו נוטלים משכנתאות על בתיהם כדי להשקיע במיזם את כל רכושם. רוב המשקיעים לא נטלו עימם את רווחיהם, אלא שבו מיד והשקיעו את הקרן יחד עם רווחיה במיזם של פונזי.
אף שההשקעות במיזם היו עצומות, ניתוח כלכלי של עסקאותיו של פונזי מדגים כי העסק צבר כל העת הפסדים. כל עוד נוספו כספי המשקיעים למיזם, בין בהשקעות חדשות או בהשקעות חוזרות, ניתן היה לשלם את הרווחים, אולם נוצרו למיזם חובות אדירים.
אותה עת חי פונזי חיי מותרות, הוא רכש בית אחוזה מפואר בלקסינגטון, מסצ'וסטס עם מיזוג אוויר ובריכת שחיה מחוממת, אביזרי מותרות באותם ימים. הוא אף הביא את אימו מאיטליה לארצות הברית, כשהיא מפליגה במחלקה ראשונה.
החשד
סימנים ראשונים לקיצו של המיזם החלו כאשר סוחר רהיטים אשר נתן לפונזי רהיטים עוד בשעה שלא היה יכול לשלם, תבע את פונזי לשלם את שכרו בעיצומה של גאות המשקיעים. התביעה כשלה, אולם משקיעים החלו תוהים כיצד הפך פונזי מעני מרוד למיליונר, בין לילה. תהיות אלו החלו גל משקיעים אשר פנו אל חברת ההשקעות של פונזי בדרישה להחזר השקעתם. פונזי שילם למשקיעים אלה את כספם והבהלה הראשונית שככה. ב-24 ביולי 1920 פרסם עיתון הבוסטון פוסט כתבה מחמיאה על פונזי והמיזם שלו, דבר שהביא לגאות מחודשת בהשקעות. באותה עת הסתכמו רווחיו של פונזי ב-250,000 דולר ביום.
למרות זאת, אחד מעורכי הבוסטון פוסט חשד במיזם ומינה כתבים חוקרים כדי לבדוק את עברו של פונזי. אף מדינת מסצ'וסטס ניהלה חקירה בעסקי פונזי וביום שהבוסטון פוסט פרסם את כתבת התחקיר, נפגש פונזי עם חוקרים מטעם המדינה. פונזי הצליח למנוע מחוקרי המדינה מלעיין בספרי החשבונות של העסק, בכך שהציע כי יפסיק לקבל השקעות חדשות כל עוד נמשכת החקירה. הצעתו הרגיעה באופן זמני את החוקרים.
ההתמוטטות
עם התעוררות החשדות נגדו, בשלהי יולי 1920, החל פונזי מחפש דרך להימלט ממלכודת הזהב שטווה לעצמו. ב-26 ביולי החל הבוסטון פוסט מפרסם סדרה של כתבות תחקיר שעוררו תהיות באשר לדרכי הפעולה של המיזם שהקים פונזי. הפוסט יצר קשר עם האנליסט הפיננסי הנודע קלרנס בארון, כדי שיבדוק את עסקיו של פונזי. בארון מצא שאף שפונזי הציע רווחים מדהימים למשקיעים, הוא עצמו לא השקיע בחברה. בארון אף מצא כי כדי לממש את ההשקעות על פי המיזם, היה צורך לקנות ולמכור 160 מיליון שוברי תשובה בינלאומיים בתקופת ההשקעה. אולם למעשה רק 27,000 שוברי תשובה נקנו ונמכרו באותה תקופה. שרות הדואר האמריקאי הכריז כי אין חריגה בכמויות שוברי התשובה הבינלאומיים הנרכשים בארצות הברית, או מחוצה לה. אף שהפערים במחירי הקנייה והמכירה של כל שובר היו אדירים, ההוצאות הנדרשות לטיפול בעסקאות הקנייה והמכירה של השוברים, היו גבוהות כל כך שנגסו למעשה בכל הרווח הפוטנציאלי.
פרסומן של עובדות אלה יצר בהלת משקיעים שפנו באחד לחברת ההשקעות של פונזי בדרישה להחזר השקעתם. פונזי שילם 2 מיליון דולר להמון פראי של משקיעים שנקבצו מחוץ למשרדי החברה, זאת בתוך שלושה ימים. הוא יצא אל ההמונים, חילק להם קפה ועוגות דונאט ואמר להם בעליצות כי אין לדאגתם כל בסיס. רבים מן הפונים לחברה שינו את דעתם והותירו את כספם אצל פונזי.
בתוך זמן קצר שכר פונזי את שרותיו של איש יחסי ציבור, ג'יימס מקמסטרס. אולם עד מהירה מקמסטרס החל חושד במיזם של פונזי. הוא פנה לעיתון הבוסטון פוסט וכינה את פונזי "אידיוט פיננסי". ב-2 באוגוסט 1920 פרסם הבוסטון פוסט את הסיפור בתמורה ל-5,000 דולר והכריז כי פונזי נקלע לחדלות פרעון. ב-10 באוגוסט פשטו חוקרי מדינת מסצ'וסטס על משרדי חברתו של פונזי וסגרו את העסק. בבית העסק לא נמצא מלאי גדול של שוברי תשובה בינלאומיים. בנק הנובר, שבבעלות פונזי, נסגר אף הוא.
עיתון הבוסטון פוסט המשיך בסדרת הכתבות על פונזי, ובאחת מהן נחשף עברו הפלילי, כולל תמונות המשטרה בהיותו אסיר בקנדה. ב-13 באוגוסט נאסר פונזי על ידי המשטרה והועמד לדין פלילי על 86 עבירות מרמה. תומכיו של פונזי זעמו על אנשי המשטרה שבאו לעוצרו. 17,000 איש השקיעו במיזם של פונזי מיליוני דולרים. אף שרבים הפסידו את כל חסכונותיהם בהונאה, חלקם התקשו להאמין כי האיש בו נתנו את אמונתם, מעל באמון זה.
מאסרו ושארית חייו
ב-1 בנובמבר 1920 הודה פונזי בעבירת מרמה באמצעות שירותי הדואר, בבית משפט פדרלי ונשפט לחמש שנות מאסר בכלא פדרלי. הוא שוחרר לאחר שלוש וחצי שנים. מיד עם שחרורו הועמד לדין בפני מערכת המשפט של מדינת מסצ'וסטס ונידון לתשע שנות מאסר. עוד בטרם נכלא, ובעודו משוחרר בערבות, נמלט פונזי למדינת פלורידה, שם החל בתרמית חדשה למכירת קרקעות מובחרות במדינה. שלטונות פלורידה גילו עד מהרה את התרמית והוא נמלט למדינת טקסס, שם גילח את ראשו, גידל שפם, וניסה להימלט מן המדינה כשהוא מתחזה לאיש צוות באוניית משא. אולם הוא נתפס ונשלח בחזרה למדינת מסצ'וסטס לרצות את עונשו.
בינתיים ניסו חוקרים ממשלתיים לעקוב אחר נתיב בריחתו כדי לגלות את תוכניות התרמית שהספיק לרקום. תוכניות אלה לא נחשפו עד תומן והוא לא הואשם בעבירות נוספות, אף שנטען כי הצליח לגייס מיליוני דולרים בתקופה זו.
פונזי שוחרר מכלאו בשנת 1934 וגורש מיד לאיטליה, זאת כיוון שלא קיבל אזרחות אמריקאית בשום שלב לאחר הגירתו. בעת שהיה אסיר איבד את ביטחונו העצמי, שאיפיין אותו בעסקיו, והמון נזעם חיכה לו מחוץ לשערי בית הכלא. בטרם עזב, הוא אמר לעיתונאים: "חיפשתי צרות, ומצאתי אותן." אשתו רוז נותרה בארצות הברית והתגרשה ממנו מאוחר יותר. למרות זאת, הם המשיכו להתכתב עד יום מותו.
באיטליה ניסה פונזי את מזלו במיזמים שונים, אולם לא הצליח לגייס משקיעים. לבסוף, קיבל משרה בברזיל כסוכן של חברת התעופה האיטלקית הלאומית אלא ליטוריה (באיטלקית: Ala Littoria). אולם, בעת מלחמת העולם השנייה, סגרה ממשלת ברזיל (שהזדהתה עם בעלות הברית) את סניף החברה, לאחר שהבינה כי ממשלת איטליה עושה בה שימוש צבאי.
את שנות חייו האחרונות חי פונזי בעוני. בשנת 1948 לקה בשבץ מוחי ומת בבית חולים לנתמכי סעד בעיר ריו דה ז'ניירו ב-19 בינואר 1949. בעודו על ערש דווי בבית החולים, העניק ראיון אחרון לעיתונאי אמריקאי ושוחח, ללא הבעת חרטה, על התקופה הסוערת שבילה בקרב משקיעיו בבוסטון: "אפילו אם לא יצא להם דבר מזה, זה היה זול במחיר שהצעתי להם. ללא כוונות זדון הענקתי להם את המופע הטוב ביותר שנראה אי פעם במקום מושבם מאז שהגיעו לארצות הברית האבות המייסדים! זה בהחלט היה שווה חמישה עשר מיליון דולר לראות אותי עושה את התרגיל הזה."
לקריאה נוספת
- Zuckoff, Mitchell. Ponzi's Scheme: The True Story of a Financial Legend. Random House: New York, 2005. (מסת"ב 1-4000-6039-7)
- The History Channel. In Search of History: Mr. Ponzi and His Scheme. February 9, 2000. (AAE-42325, ASIN 0767016726)
קישורים חיצוניים
24018710צ'ארלס פונזי