פרנץ אופנהיימר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף פרנץ אופנהימר)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך ללא מקורות
בערך זה אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב וייתכן שמדובר במחקר מקורי.

אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

ערך ללא מקורות
בערך זה אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב וייתכן שמדובר במחקר מקורי.

אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

אופנהיימר על גג בית ברחוב יעקב ברחובות בשנת 1936. צולם בידי בנו הלל אופנהיימר
דיוקן שמן של אופנהיימר אשר נעשה בברלין בשנת 1935 בידי הציירת היהודייה-גרמניה ג'ולי וולפת'ורן, אשר נספתה בטרזיינשטט ב-26 בדצמבר 1944

פרופ' פרנץ אופנהיימר (Franz Oppenheimer; ‏30 במרץ 1864 ברלין - 30 בספטמבר 1943 בלוס אנג'לס), היה רופא, כלכלן וסוציולוג יהודי-גרמני. הוגה רעיון הסוציאליזם הליברלי, ציוני, ומניח היסודות להתיישבות השיתופית הקואופרציה במרחביה.

תולדות חייו

פרנץ אופנהיימר היה בנו של ד"ר יוליוס אופנהיימר, רב בקהילה הרפורמית הבדלנית שנוסדה על ידי שמואל הולדהיים בברלין. אמו אנטוני הייתה מורה. משפחתו של אביו הייתה ממגורשי ספרד, והגיעה דרך הולנד לאוסלר (Uslar- השוכנת צפונית-מערבית לגטינגן). טרם נישואיה נשאה אימו את השם דוידזון, ומוצאה היה ממזרח אירופה. משפחתה הגיעה לברלין בסוף המאה ה-17.

החינוך בבית אופנהיימר הצטיין באווירת אמון וחופש תוך הקפדה ללא עוררין על אמירת האמת. אופנהיימר הצטיין בלימודיו וסיים את בית הספר התיכון לפני הגיעו לגיל 17, והמשיך בלמודי רפואה. בשנת 1885, עם סיום לימודיו באוניברסיטת פרייבורג ובאוניברסיטת ברלין, שימש תקופת מה כעוזר מחקר לרופא פאול ארליך, חתן פרס נובל וממציא התרופה נגד עגבת. הוא החל לעבוד כרופא משפחה באזורים כפריים במזרח פרוסיה ובתום שירותו הצבאי פתח מרפאה באזורי מצוקה עירוניים בברלין. בשנות עבודתו כרופא טיפל אופנהיימר בפועלים חקלאיים ובתושבי שכונות העוני בעיר והושפע ממצוקתם. במקומות אלה נחשף לבעיות החברתיות בכל חריפותן: תמותת ילדים ותינוקות, מחלות מידבקות כשחפת ודיזנטריה, שמקורן בתנאי תברואה ירודים ובעוני. חוויות אלה הובילו אותו לעזוב את העיסוק ברפואה בשנת 1895, ולהתמקד בנושאי תיקון חברתי. הגישה המדעית ששמשה אותו כרופא עזרה לו לנתח תופעות סוציולוגיות בשיטות של מדע מדויק. את התהליכים המתרחשים בחברה הבריאה הוא השווה למדע הפיזיולוגיה, ואת יצירת המעמדות של מנצלים ומשועבדים הוא השווה לפתולוגיה, שני מושגים ששאל מעולם הרפואה. הוא ראה ב"ריפוי" החברה מ"חולי", פתרון למצוקות האוכלוסייה הכפרית ותושבי שכונות העוני. בתקופה זו יצר קשר עם חוגים של אנשי רוח ואמנים בברלין, ותרם מפרי עטו לספרות, לעתונות ולכתבי עת. הוא שימש כעורך ראשי של השבועון "העולם ביום שני״ (Welt am Montag) ופרסם שירים סאטיריים על המשטר הקיסרי ביומון "היום" (Der Tag).

בשנת 1890 נשא לאשה את מרתה, פסנתרנית ומורה לזמרה קלאסית. לזוג נולדו שלושה ילדים: אווה, שנפטרה בגיל 18 ממחלה קשה, לודביג-יהודה שהיה דוקטור לכלכלה והיינץ-הלל מראשוני הבוטנאים באוניברסיטה העברית. אופנהיימר נטש את העיסוק ברפואה לאחר כעשור שנים והחל בלימודי מדעי החברה באוניברסיטת קיל שם הוענק לו תואר דוקטור לפילוסופיה בשנת 1908. במשך שבע שנים שימש כמרצה מן החוץ באוניברסיטת ברלין. הוא כתב ספרים במדע המדינה ובנושאים חברתיים-כלכליים, והשתתף בניסוח התקנות ליישוב השיתופי ״עדן״ שקיים עד היום. אופנהיימר ייזם את הקמתם של יישובים שיתופיים בגרמניה וביניהם היישובים ״וניגנלופניץ״, (Wenigenlupnitz) "ברנקלאו" (Bärenklau ) ו״לודרסדורף״ (Ludersdorf). אופנהיימר נפרד מאשתו הראשונה ונשא לאשה את מתילדה הול, וב-1917 נולדה לזוג בתם רנטה.

בשנת 1919 נבחר לכהן באוניברסיטת יוהאן וולפגנג גתה בפרנקפורט כראש המחלקה החדשה לסוציולוגיה ושימש שם כפרופסור הראשון בגרמניה בתחום הסוציולוגיה . עם תלמידיו הנודעים נמנה לודוויג ארהרד שלימים נבחר לקנצלר גרמניה המערבית.

בשלהי 1938, עם התחזקות השלטון הנאצי בגרמניה ובאוסטריה, נאלץ אופנהיימר לעזוב את גרמניה בלווית בתו. הוא התנגד ללאומנות יהודית, שכן ראה בלאומנות המודרנית אסון, וקיווה שהחלום הציוני יתגשם ברוח של אחוות אחים ואגב הסכמה עם השכנים הערביים. גישה זו הרחיקה אותו מאז שנת 1920 מהתנועה הציונית, והוא חש כנביא בודד שקולו נותר ללא מענה. בחורף 1939 הגיעו אופנהיימר ובתו ליפן. הוא התקבל בכבוד רב במסגרת הסכמי התרבות בין גרמניה ליפן והחל להרצות באוניברסיטת ״קיו״ (Keio) בטוקיו. ההסכם עמו בוטל עם הצטרפות יפן למדינות הציר, והוא ובתו גורשו מהמדינה ומצאו מקלט זמני בשנחאי. בקיץ 1940 הם עזבו את שנחאי והגרו לארצות הברית.

אופנהיימר נפטר בלוס אנג'לס ב-1943 בשנתו השמונים. בשנת 2007 הועבר כד האפר שלו לפרנקפורט.

פועלו המדעי

אופנהיימר הרבה לכתוב בתחומים שונים של מדעי החברה, ובהם חיבורים על תורותיהם של תומאס מלתוס, דוד ריקרדו וקרל מרכס. הוא ראה ברעיונותיו של מרכס את מרכז המחשבה הכלכלית של הדור, אך לא היסס למתוח עליו ביקורת. אופנהיימר ראה בסוציולוגיה תורה המקיפה את כל תחומי מדעי החברה. מעיד על כך חיבורו רב הכרכים "שיטת הסוציולוגיה" (System der Soziologie), הכולל את הכרך "המדינה" (Der Staat) שתורגם לשפות רבות. בשנות חייו האחרונות המשיך בפעילות מדעית ונמנה עם מייסדי "כתב העת האמריקאי לכלכלה ולסוציולוגיה" (AJES: The American Journal of Economics and Sociology), בו פרסם מפרי עטו עד למותו.

אופנהיימר טען שמקור העוול החברתי הוא בהשתלטות בעלי אחוזות על שטחי קרקע נרחבים תוך נישול האוכלוסייה הכפרית מאדמתה. כאשר הקרקע נחסמת בפני התיישבות חופשית של חקלאים זעירים, הם נאלצים לעבוד עבור בעלי הקרקעות בשכר זעום. רבים מהם נוהרים העירה בתקווה לשיפור מצבם, מציפים בדרך זו את השוק בכוח עבודה זול ומביאים לירידה בשכר פועלי התעשייה בערים. הפתרון שהציע הוא ביטול המונופול של בעלי האחוזות על הקרקע והתיישבות שיתופית של חקלאים על אדמה שהיא קניין הציבור. לשיטתו, הדבר יאפשר לאוכלוסייה הכפרית להתפרנס בכבוד מחקלאות מבלי להזדקק להגירה לעיר. היישוב השיתופי שתכנן יושתת על עקרונות של סוציאליזם ליברלי, שהינו דרך ביניים בין הקומוניזם לבין הקפיטליזם. בקומוניזם, הדוגל בשוויון בשכר ראה אופנהיימר השקפת עולם הגורמת לירידה בפריון העבודה, בעוד הקפיטליזם בעיניו גורם לניצול הפועל והרעה בתנאי חייו. בדרך הביניים של הסוציאליזם הליברלי יתוגמל העובד על פי יכולתו והשגיו בעבודה, וכך תתפתח יוזמה אישית ותחרות חופשית. הסוציאליזם הליברלי ימנע פערים חברתיים קיצוניים מבלי להשתמש באמצעים קיצוניים כמו ביטול הרכוש הפרטי, שוויון בשכר העובד, או אף מהפכה. אופנהיימר גרס שהפרט העובד למען עצמו ייטיב עם עצמו, יהפוך לנכס חיוני ולתמריץ בשחרור החברה ממונופולים. סינתזה בין הקפיטליזם לליברליזם משרתת את המטרה לצדק חברתי מבלי לפגוע בתכונות האנושיות הטבעיות של האדם, דהיינו ברצונו לשפר את מצבו הכלכלי. אופנהיימר טען כי איכרים חופשיים משעבוד באזורים הכפריים, הם בסיס חיוני לשיגשוג חברתי. לעומת זאת, האחוזות הפיאודליות מתנוונות ונעזבות מתושביהם. לכן איכלוס אזורי הכפר נראה היה לו כלי הכרחי למניעת משבר כלכלי ולביסוס שלום. בסדרת ספריו "שיטת הסוציולוגיה", הוא הראה שלאורך ההיסטוריה, השגשוג באזורי הכפר היה תנאי מקדים בסיסי לעליתן ורווחתן של מדינות, חברות, ותרבויות, בעוד שנפילתן נגרמה מניצול או עבדות של תושבי הכפר.

אופנהיימר הציוני והיהודי

ערך מורחב – הקואופרציה במרחביה

האנטישמיות במזרח אירופה הביאה את אופנהיימר להכרה ציונית. הוא השתתף בקונגרסים ציוניים ובקונגרס השביעי נבחר לוועדה הארצ ישראלית[1]. בנוסף, היה חבר הוועד הפועל של בית ספר בצלאל[2].

בשנת 1902 פגש לראשונה בתיאודור הרצל שהתרשם מרעיונותיו של אופנהיימר והמליץ ליישמם. באותה שנה פרסם אופנהיימר בבטאון ההסתדרות הציונית די ולט סדרת מאמרים בדבר התיישבות יהודים בארץ ישראל על פי עקרונות קואופרטיביים. כעבור שנה נשא את נאומו בקונגרס הציוני השישי בבזל, שם הציג את תוכניתו להקמת יישוב שיתופי ניסיוני על פי עקרונות תורתו.

וכך אמר[3]:

שלושה הם היסודות של המפעל ההתיישבותי של הציונות: עזרה הדדית, יסוד רחב של קרקע וקניין לאומי על הקרקע...בארץ ישראל נוצר גורם שאיננו בארץ אחרת בעולם, הלא הוא כוח הגעגועים של אסירי תקוה אל ארץ אבות שנגזלה מהם לפני אלפיים שנה...בואו ונתחיל! נניח את אבן היסוד

למימוש תוכניתו הקים את חברת "יסוד מושבות ליהודים בארצות המזרח" שבראשו עמד[4]. הוא שב והעלה את חשיבות תוכנית ההתיישבות שלו בארץ ישראל במהלך הקונגרס הציוני התשיעי שנערך בהמבורג ב-1909, והמשתתפים החליטו בחיוב על הקמת משק שיתופי בארץ ישראל. בחורף 1911 הוקם היישוב השיתופי שנודע בשם הקואופרציה במרחביה והיה לראשון היישובים היהודיים בעמק יזרעאל. המתיישבים מנו 20 איש ובראשם האגרונום שלמה דיק, שמונה למנהל היישוב מטעמו של אופנהיימר. אופנהיימר עצמו ביקר מספר פעמים בארץ ישראל, החל בביקור הראשון לקראת הקמת הקואופרציה, וכן בשנה השנייה לייסוד המשק. רבים מחברי הקואופרציה הושפעו מצורת ההתיישבות הקיבוצית של דגניה א' וקבוצת כנרת ודרשו שכר שווה לכל העובדים וניהול היישוב בידי המתיישבים עצמם, בניגוד לעקרונותיו של אופנהיימר. היישוב המבודד נאלץ לעמוד בפני סכנות קיומיות רבות שכללו התנכלויות של השכנים ומחלות קשות. מלחמת העולם הראשונה הוסיפה קשיים כלכליים, ובסוף שנת 1918 חדלה הקואופרציה מלהתקיים. בשנת 1919 הוחלט על פירוקו הסופי של היישוב. אופנהיימר ביקר בארץ ישראל פעמיים נוספות לאחר מלחמת העולם הראשונה והתפרקות הקואופרציה. בביקורו בשנת 1926 הוא הביע שמחה על התפתחות היישוב וטען שהתאמה למציאות חשובה מדבקות בתאוריות[5].

דגם היישוב הקואופרטיבי של אופנהיימר קיים במידה רבה בימינו. החברים במושב השיתופי, בקיבוץ המתחדש או בקיבוץ המופרט מקבלים שכר דיפרנציאלי כמקובל בשוק העבודה, בעוד הבעלות על הקרקע ועל חלק מאמצעי הייצור נותרת משותפת.

במהלך מלחמת העולם הראשונה ארגן אופנהיימר בשיתוף עם מקס בודנהיימר ואדולף פרידמן "ועדה למען המזרח" ששמה לעצמה למטרה לעזור ליהודי מזרח אירופה שחיו תחת כיבוש גרמני.

משפחתו

אחיו של פרנץ אופנהיימר, היה הביוכימאי קרל אופנהיימר (גר'), אחותו הייתה משוררת הילדים פאולה דהמל (גר') ונשאה למשורר הגרמני ריכרד דהמל (אנ'). אחותו אלישבע נישאה לאגיפטולוג הגרמני גאורג שטיינדורף (אנ'). שני בניו של פרנץ אופנהיימר עלו ארצה וגרו עם משפחתם ברחובות. אחיינו חנן אופנהיימר היה חוקר חקלאות, במרכז וולקני ופרופסור בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית והתגורר אף הוא ברחובות. בתו רנטה נישאה לאחר מות אביה והתגוררה עם משפחתה בקליפורניה.

הנצחתו

בול שבו מונצח פרנץ אופנהיימר
  • החצר הגדולה בקואופרציה במרחביה שתוכננה בידי האדריכל אלכסנדר ברוואלד, קיימת בצורתה המקורית במשך יותר ממאה שנים והוכרזה כאתר לשימור. במבנה המרכזי ששמש בעבר כאסם הוקם מרכז מבקרים חינוכי המנציח את תולדות היישוב השיתופי. במרכז מוצג רעיון הקואופרציה מתחילתו ועד עצם היום הזה.
  • גרמניה המערבית הנפיקה בול דואר הנושא את דיוקנו.
  • העיר תל אביב כבדה את אופנהיימר ברחוב הנושא את שמו בשכונת רמת אביב.
  • במלאת 150 שנה להולדתו של אופנהיימר קיימה אוניברסיטת פרנקפורט אירועים לזכרו, במסגרתם הוצא לאור ספר ביוגרפיה אודותיו ונערכה תערוכה הסוקרת את חייו ופועלו.

כתביו שתורגמו לעברית

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פרנץ אופנהיימר בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ הכנסייה השביעית, השקפה, 15 באוגוסט 1905
  2. ^ האספה הכללית השניה של "בצלאל" בברלין, השקפה, 4 בדצמבר 1907
  3. ^ בן ציון מיכאלי, החוות החקלאיות, ראשית ההתיישבות הלאומית בארץ-ישראל, הוצאת מילוא, 1977, ע"מ 55-56
  4. ^ נפוצות יהודה - ברלין, המגיד, 24 בספטמבר 1903
  5. ^ פראנץ אופנהיימר בועה"פ של ההסתדרות, דבר, 29 במרץ 1926
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

23727856פרנץ אופנהיימר