פתחת ניצנה
פִּתְחת ניצנה הוא אזור השייך למועצה אזורית רמת נגב בדרום הארץ וכולל חמישה יישובים ומספר אתרים תיירותיים. האזור נמצא ליד גבול מצרים, סמוך לקציעות.
יישובים ואתרים
חמשת היישובים הנמצאים בפתחת ניצנה (המכונה בפי תושבי המקום "הפתחה"), הם קדש ברנע (נקראת גם ניצני סיני, כ-42 משפחות), עזוז (מצפה עזוז, כ-15 משפחות), כמהין (כ-35 משפחות), באר מלכה (כ-30 משפחות) וניצנה (כ-20 משפחות).
היישובים נמצאים במרחקים קצרים זה מזה, ומקיימים אירועים ופעילויות קהילתיים משותפים. בני הנוער פועלים בין השאר במסגרות חינוך בלתי פורמלי ובתנועת הנוער בני המושבים.
הפרנסה העיקרית היא חקלאות - גידול עגבניות, עגבניות שרי, פלפלים, תבלינים, תותים ועוד. חלק מהתושבים מתפרנסים מתיירות (צימרים, מסעדות), וחלקם בעבודה במסגרת המועצה האזורית ובמקצועות חופשיים.
אתרים נוספים באזור פתחת ניצנה: נחל ניצנה, חמוקי ניצנה, תל ניצנה, דיונות, "בית הדבש", חאן בארותיים, מנחת מטוסים, מתקן סהרונים, פסל השלום של דני קרוון, שרידי מחנה צבא טורקי ואתרים הקשורים למסילת הרכבת הטורקית וביניהם גשר הרכבת הטורקי ניצנה, תחנת ניצנה ומגדל המים שבה, גשר הרכבת הטורקי על נחל בארותיים, תחנת עזוז ועוד.
היסטוריה
על פי החלטה 181 שחילקה את הארץ למדינה יהודית ולמדינה ערבית הייתה פיתחת ניצנה חלק מהנגב שנותר בידי המדינה היהודית. לאחר הכרזת הקמת מדינת ישראל, עם פלישת צבאות מצרים לארץ ישראל במאי 1948, נתפסה תחנת המשטרה הבריטית של עוג'ה אל חפיר על ידי הצבא המצרי. האזור נכבש במהלך מבצע חורב (דצמבר 1948-ינואר 1949) על ידי חטיבה 8 אשר נלחמה באזור כתף ניצנה. בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות נקבע שניצנה תהיה אזור מפורז ובה ישבה ועדת שביתת הנשק הישראלית-מצרית עד סוף 1955. בעקבות פעילות פדאיון והתבצרות מצרית באזור ולאור חשיבותו האסטרטגית בהגנת הנגב ובאר שבע הקימה ישראל מזרחית לניצנה היאחזויות נח"ל, על ידי פלוגה בפיקודו של דני מט, שהתחזתה לאזרחים[1]. תחילה הוקמה "גבעת רות"[2] בסיוע הקיבוץ המאוחד[3] מחוץ לשטח המפורז, שיושבה ב-1 בספטמבר 1953. גבעת רות נקראה על שם תל אבו רות'ה הסמוך[4][5]. לאחר כחודש הוקמה היאחזות נח"ל קציעות בתוך השטח המפורז. בתגובה לטענות מצרים על הפרת הסכם הפירוז טענה ישראל שמדובר ביישוב אזרחי לגמרי וכי הכוחות באזור לא עובו[6][7][8]. באוקטובר אירעו באזור מספר תקריות בין ישראל למצרים בעקבות המחלוקת[9].
במבצע הר געש, בתחילת נובמבר 1955, השתלטה ישראל על האזור המפורז בקרב לילי אל מול גדוד מצרי שנסוג מן המקום[10].
היאחזות נח"ל בארותיים הראשונה שעלתה במסגרת מבצע ההיאחזויות באזור ניצנה, ב-19 במרץ 1956[11] מדרום להיאחזות הנח"ל קציעות.
קציעות נותרה במשך שנים היאחזות נח"ל בודדה בכל האזור. התקוות לאזרח אותה נכזבו[12] ולאחר מלחמת ששת הימים הועברה קציעות לאחריות הנח"ל הדתי[13], ובהמשך נזנחה[14].
קישורים חיצוניים
- יישובים במועצה האזורית רמת נגב, באתר המועצה
- עקיבא ביגמן, פתחה של תקווה, באתר ישראל היום, 30 בנובמבר 2017
הערות שוליים
- ^ יוסי ביילין, תא"ל דני מט שיבה אל השורשים, דבר, 20 בספטמבר 1974
- ^ ניצנה יישוב נוסף בדרום, דבר, 3 ביוני 1953
- ^ סוכלו נסיונות חרירה נוספים לגבעת רחל, דבר, 7 באוקטובר 1953
- ^ המערב הפרוע, זמנים, 25 באוקטובר 1953
- ^ גבעת רות פורקה לאחר זמן לא רב. בעיתונות נאמר שתושביו הצטרפו לגבעת רחל. ראו: אלי ניסן, שתי אצבעות שמאלה מסוף העולם, למרחב, 5 בדצמבר 1957. גרסה אחרת הייתה שתושבי גבעת רות עברו לקציעות לאחר שהתברר שבגבעת רות אין מים. ראו: קציעות חוגגת שנתיים, דבר, 23 בספטמבר 1955. על אי קיומה בתחילת 1956 ראו: גיאוגרפיה רשמית, מעריב, 2 בינואר 1956
- ^ מצרים מבקשת לחץ ארה"ב להוצאת ישראל מאזור עוג'ה, מעריב, 30 בספטמבר 1953
- ^ ועדת שביתת הנשק דחתה טענות מצרים בענין ניצנה, הצופה, 4 באוקטובר 1953
- ^ גירסא מצרית לתקרית ניצנה, חרות, 7 באוקטובר 1953
- ^ סוכלו נסיונות מצריים לחדור לאזור ניצנה, דבר, 11 באוקטובר 1953
- ^ כוחות צה"ל נכנסו לאיזור ניצנה, מעריב, 21 בספטמבר 1955
- ^ יאיר דואר, לנו המגל הוא חרב, יד טבנקין, 1992
- ^ מי נשאר מי נושר, דבר, 13 באוקטובר 1968
- ^ חיים פיקרש, נח"ל דתי נאחז ב"קציעות", הצופה, 4 במרץ 1968
- ^ אהרן דולב, הספר חוזר לניצנה, מעריב, 10 בנובמבר 1978