פייר ג'ומאייל
פייר ג'ומאייל (בערבית: الشيخ بيار الجميّل, בצרפתית: Cheikh Pierre Gemayel, תעתיק מדויק מערבית: אלשיח' ביאר אלג'מיל, 6 בנובמבר 1905 - 29 באוגוסט 1984), רוקח ופוליטיקאי לבנוני. נודע בעיקר כמייסד מפלגת הכתאיב (הידועה גם כמפלגת הפלנגות) וכאביהם של בשיר ג'ומאייל ואמין ג'ומאייל, אשר כל אחד מהם נבחר, עוד בימי חייו של האב, לכהן כנשיא הרפובליקה הלבנונית. הוא התנגד למנדט הצרפתי על לבנון בשנות ה-30 ובתחילת שנות ה-40, והטיף למען לבנון עצמאית, חופשייה משלטון זר. הוא התפרסם בתמרוניו הפוליטיים, שהביאו אותו לנקוט עמדות שנתפסו בעיני תומכיו כפרגמטיות, אך בעיני מתנגדיו כסותרות, או אף צבועות. על אף שאהד בפומבי את האינטרס הפלסטיני, הרי ששינה את השקפתו לאור התקפות הטרור הפלסטיניות כנגד הנוצרים הלבנונים, והחל בחשאי לטפח יחסים עם סוכנים ישראלים. דעותיו השנויות במחלוקת הביאו למספר ניסיונות להתנקש בחייו, שאת כולם שרד.
ראשית חייו
פייר ג'ומאייל נולד ב-6 בנובמבר 1905 בעיירה ביכפיא שבלבנון, שם השתייכה משפחתו למעמד הגבוה מאז 1540. אביו ודודו נאלצו להימלט למצרים לאחר שנידונו למוות בשנת 1914 באשמת התנגדות לשלטון העות'מאני, ושבו ללבנון רק בתום מלחמת העולם הראשונה.
ג'ומאייל, נוצרי מארוני התחנך בבתי ספר ישועיים. הוא למד פרמקולוגיה בפקולטה הצרפתית לרפואה בביירות, שם פתח מאוחר יותר בית מרקחת. הוא התעניין גם בספורט, והוביל את נבחרת לבנון לאולימפיאדת ברלין ב-1936, בה למד להכיר את המשטר הנאצי, ואף שהתנגד לרעיונותיו, הרי שהעריץ את יכולת הארגון שלו. בשובו ללבנון ייסד באותה שנה את מפלגת הפלנגות, על בסיס מבנה ארגוני דומה.
שארל חילו, ששימש כנשיא לבנון בשנים 1970-1964 עבד עם פייר ג'ומאייל בארגון הראשוני של המפלגה. כשהגיע לנשיאות, עם זאת, חילו לא היה עוד חבר במפלגה, וג'ומאייל אף כשל בהתמודדות מולו בבחירות לנשיאות של שנת 1964.
מנהיג העצמאות
בשנים שלפני ואחרי עצמאות לבנון השפעתם של ג'ומאייל ושל מפלגתו הייתה מוגבלת. המפלגה שרדה ניסיון של המנדט הצרפתי לפרק אותה ב-1937, ולקחה חלק בהתקוממות כנגד הצרפתים ב-1943. למרות שהיו לה 35 אלף חברים המפלגה פעלה בשולי הפוליטיקה הלבנונית, ורק במלחמת האזרחים של 1958 נתגלה ג'ומאייל כמנהיג התנועה הלאומית ימנית (הנוצרית בעיקרה) שהתנגדה לניסיון הנאצריסטי להפיל את ממשלתו של כמיל שמעון. לאחר המלחמה התמנה ג'ומאייל לשר בקבינט של ממשלת האחדות שהוקמה, ושנתיים לאחר מכן הוא נבחר לכהן כנציג ביירות באספה הלאומית, כהונה בה המשיך כל חייו. בסוף שנות ה-60 היו לפלנגות 9 מושבים באספה הלאומית, והיא הייתה לאחת הסיעות הגדולות בפרלמנט הלבנוני השסוע והמפולג. במהלך שנים אלה המשיך ג'ומאייל לכהן לסירוגין במשרות שונות בקבינט, אך שני ניסיונותיו להתמודד על הנשיאות, ב-1964 וב-1970, לא צלחו. עם זאת, ג'ומאייל המשיך להחזיק בכסאו בפרלמנט, כמייצג ביירות לאורך 24 שנים (1960 ועד מותו ב-1984).
לבנון הייתה מאז ומתמיד אחד משדות הקרב של הסכסוך הישראלי ערבי, ועמדתו של ג'ומאייל הייתה מוצקה ועקבית למען לבנון חופשית מכיבוש זר ומתוקפנות. תומכיו ראו בעמדה זו סמל לעוצמה ופטריוטיות. ב-1969 חתם ג'ומאייל, באי רצון ותחת לחץ עצום מצד הקהילה הבינלאומית, על הסכם קהיר, שאיפשר למחבלים פלסטינים להתבסס באדמת לבנון ולפשוט ממנה על ישראל. לאחר מכן הוא הגן על מעשיו באומרו כי ללבנון לא הייתה ברירה, ובשנות השבעים החל להתנגד לנוכחות המזוינת של הפלסטינים בלבנון. הפלנגות ייסדו מיליציה פרטית, עליה פיקד בנו של ג'ומאייל, באשיר, וזכו לחימוש, אימון ומימון מידי ישראל.
ג'ומאייל גם שינה את עמדתו בנוגע למעורבות הסורית במלחמת האזרחים השנייה ב-1975. בתחילה הוא קיבל בברכה את המעורבות הסורית, אך עד מהרה השתכנע כי סוריה החליטה לכבוש את לבנון למען האינטרסים הפרטיים שלה. ב-1976 הוא הצטרף למנהיגים נוצרים נוספים, ביניהם הנשיא לשעבר שמעון, הדיפלומט שארל מאלכ, ומנהיג שומרי הארזים אטיין סאקר, בהתנגדותם לכיבוש הסורי הלא חוקי.
ב-1976 נפגש ג'ומאייל, יחד עם שני בניו, עם ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. הפגישה נערכה על ספינת טילים של חיל הים מול העיר ג'וניה בלבנון. ג'ומאייל ביקש מרבין סיוע צבאי ואמר כי הוא "חש בושה" שעליו לבקש עזרה מראש ממשלת ישראל, לאחר שנים רבות שבהן דיבר "בחריפות נגד מדינת ישראל" וראה בהקמתה את "אסונה של לבנון", עקב השינוי הדמוגרפי שחל עם קליטתם של הפליטים הפלסטינים, שלדבריו מאיימים על הנוצרים ו"מתסיסים את מוסלמים" בלבנון. רבין אמר כי היהודים בישראל "חשים חובה מוסרית לסייע למיעוט דתי שנרדף" והוסיף לכך מניע פוליטי: "אויבכם הוא אויבנו". אך הדגיש בפניו: "נגיש לכם סיוע צבאי, אולם לא נעשה את המלאכה במקומכם".[1]
ב-11 באוקטובר 1978 הוקיע ג'ומאייל בפומבי את הנוכחות הסורית, והחזית הלבנונית הצטרפה לצבא לבנון במלחמת מאה ימים כנגד הצבא הסורי.
מלחמת לבנון הראשונה
ב-13 בינואר 1982 נפגש ג'ומאייל עם שר הביטחון הישראלי, אריאל שרון בבית בנו, בשיר ג'ומאייל, בשכונת אשרפייה שבמזרח ביירות.[2] ג'ומאייל זכה לראות את בנו בשיר נבחר לנשיא לבנון ב-23 באוגוסט 1982, אך בשיר נרצח 9 ימים לפני השבעתו לתפקיד, ב-14 בספטמבר. אחיו הבכור של בשיר, אמין, נבחר להחליפו בתפקיד. לאחר טבח סברה ושתילה בספטמבר 1982, פסק פייר ג'ומאייל שאסור לתנועת הפלנגות להודות במעורבות בטבח, כדי שהדבר לא יפריע לבחירתו של אמין. בפני מנהיגים מוסלמים בביירות, טען פייר שאנשי הפלנגות שהיו במחנות הפליטים היו "סוכנים ישראליים" וש"היו לשרון כמה וכמה יהודה איש קריות בשורות הפלנגות והמשיך לטעון זאת במשך מספר חודשים.[3]
פייר ג'ומאייל עצמו נותר בתחילה מחוץ לממשלתו של בנו, אך בתחילת 1984, לאחר שהשתתף בשתי ועידות בז'נבה ובלוזאן במטרה לסיים את מלחמת האזרחים ואת כיבוש לבנון בידי כוחות סוריים וישראליים (שפלשו למדינה ב-1982), הסכים לכהן פעם נוספת בקבינט של ממשלת האחדות הלאומית. הוא שימש בתפקידו עד לפטירתו בביכפיא, ב-29 באוגוסט 1984, והוא בן 78.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ שמעון שיפר, כדור של"ג : סודות מלחמת לבנון, עמ' 23-22.
- ^ שמעון שיפר, כדור של"ג : סודות מלחמת לבנון, עמ' 20-19.
- ^ אהוד יערי, זאב שיף, מלחמת שולל, עמ' 345.
24155324פייר ג'ומאייל