עצי שקמה בתל אביב
ברחבי העיר תל אביב נותרו מספר עצי שקמה בודדים אשר שרדו ממטעי שקמים רחבי ידיים שהשתרעו ברחבי מישור החוף. לעצים עתיקים ורחבי ענפים אלה נודעת משמעות נוסטלגית, והם היו לסמל למאבק בין ישן לחדש וניצבו במרכזם של מספר מאבקי שימור. עצים אלו מהווים חלק מכלל העצים העתיקים בארץ ישראל.
מעמדם של העצים כסמל שינוי בא לידי ביטוי בפזמון העברי "גן השקמים" (1954), ועניינו מבט עורג אל ראשית ימיה של העיר עת הייתה שכונה בראשיתית טרם היותה לכרך סואן.
ריכוזי השקמים בימינו
- גן יעקב – בגן יעקב (סוראסקי) שליד היכל התרבות שרדו מספר עצים שהיו חלק ממטע גדול יותר של שקמים, ואשר ניצב במרכזה של חווה חקלאית. כשיושר השטח והוכן להקמת היכל התרבות, התנהל מאבק ציבורי להצלת העצים, וחלק מהם שולבו בגן המוקף במבני בטון, שנחנך ב-1964.
- רחוב המלך ג'ורג' – סמוך למצודת זאב ברחוב המלך ג'ורג' במרכז העיר, שרדו מספר שקמים עתיקות שניצבו על תוואי הדרך שלאורכו נסלל הרחוב. בתוואי זה עברה דרך חולית אשר הובילה מיפו אל סומייל והלאה אל נחל הירקון. שישה עצי שקמה ניצבים כיום על איי תנועה בלבו של הרחוב, ומול שדרת העצים ישנה סמטה קטנה שיוצאת מהרחוב וגובלת במצודת זאב מדרום, שנקראה "סמטת שבע השקמים" (העץ השביעי עומד לא הרחק מריכוז עצים זה, בהמשך הרחוב, בפינת דיזנגוף[1]). שקמים אלה מוזכרות בשירה של מיקה קרני "סוף המאה העשרים": ”תחילת קינג ג'ורג', על אחד השקמים, אני אתלה את עצמי בטבורה של העיר...”.
- שדרות רוטשילד – עצי השקמה ניטעו בשדרות רוטשילד רק ב-1930, וחלק מהם שרדו בקטע שבין רחוב מזא"ה לבין רחוב נחמני.
- רחוב יפת – חמישה עצי שקמה עתיקים ניצבים בחלקו הדרומי של רחוב יפת ביפו, וגזעיהם נוטים מזרחה והרחק מהבתים הסמוכים אליהם ממערב.
- אצטדיון בלומפילד – ליד האצטדיון נותר עץ שקמה בודד.
- דרך בן צבי – מראהו של עץ השקמה הבודד בדרך בן צבי ידוע במיוחד. הוא ניצב בערוגה באי-תנועה מול בית המעצר אבו כביר.
- פארק וולפסון – בפארק, הנמצא במזרחה של העיר, שרדו מספר עצי שקמה עתיקים שניצבו במקום לפני הקמתו, והם שולבו בין העצים החדשים שניטעו בו.
- כפר שלם – גם בכפר שלם שרד עץ שקמה בודד. עץ שקמה עתיק נוסף הניצב בשכונה הסמוכה רמת שקמה ברמת גן, העניק לה את שמה.
- רחוב מזא"ה – עץ שקמה בודד ניצב בחצר האחורית של בית מס' 59 ברחוב מזא"ה, הנמצא בסמוך למוצאו של הרחוב אל דרך בגין.
- דרך קיבוץ גלויות – שלושה עצי שקמה נטועים באמצע הנתיב לכיוון מערב.[2]
מאבקים נגד עקירת השקמים
עיריית תל אביב עקרה את מרבית השקמים שבעיר, בעיקר מטעמים של מניעת הפרעה לתנועה, שמירה על ניקיון ופינוי שטחים לבנייה. לאורך השנים נערכו מספר מאבקים נגד עקירת עצי השקמה באתרים שונים בעיר. את המחאות הובילו סופרים ואמנים, בעיקר מעל דפי העיתונים.
ביולי 1933 ביקשה העירייה לעקור שורה של 16 עצי שקמה ברחוב הכרמל (שכעבור שנתיים נקרא על שם המלך ג'ורג') ופרסמה מכרז לכריתה.[3] ראשי ועד אגודת אמני ארץ ישראל, נחום גוטמן, חיים גליקסברג ושמואל עובדיהו, יצאו במכתב גלוי שבו כתבו: "יופקעו נא מטרים אחדים של המגרשים משני צדי הרחוב, אם יש צורך בדבר, אבל בשקמים היפות והעתיקות, שציירינו ציירו אותן ומשוררנו שרו עליהן – אל תשלחו יד!".[4] עיתונאי "דבר" יצחק יציב פרסם בעיתונו רשימה חריפה נגד כוונת העירייה:
- השקמות נגדעו אחת-אחת בחשאי... מאות שקמות, עתה בא הקץ על הנותרות. העירייה מחפשת כורת... [ראש העיר] מוציא מכספו ובלבד שהעיר העברית תהא ככל הערים עם מוזיאון לאמנות, והנה הופקד בידינו אוסף אמנותי בלתי שכיח, אוסף של עצי-שקמה, עתיקי ימים, אשר רק רגש-קדומים של קדושה הציל אותם מכליה בארץ זו אשר ההתאכזרות לגבי הצומח עוברת בה כל גבול. גם מידי המשטר הטורקי ומלחמת העולם יצאו השקמים בשלום. והנה באו אנשי התרבות, כביכול, והשמידום, כואנדאלים. ויתר הפליטה עומד להשמדה בהכרזה פומבית של העירייה עצמה. מה טעם לדיבורים על מוזיאון ואמנות, כשהדוברים משוללים רגש אלימנטרי ביחס לפקדון יקר כזה שנפל לידם בהיסח הדעת. מי יודע, אם בינתיים לא נזדרז הקבלן המגדע וחתם חוזה על הקבולת והעירייה "אינה יכולה לחזור כבר מהתחייבויותיה". אבל, אנחנו, אזרחי תל אביב, יש לנו התחייבות נעלה מזו של העירייה – והיה אם יעלה הכורת על השקמות, הזעק ניזעק ואל ניתן. הראשון אשר יראה את הגרזן המונף, יזעיק את האזרחים, יבהיל אותם להצלת השקמות. מלחמה לנו במגדעים, בקברניטי הגדיעה. פיקוח נפש.[5]
המשוררים שאול טשרניחובסקי ויהודה קרני (וולובלסקי) נודעו כגדולי הלוחמים נגד כריתת עצים בעיר בתקופת המנדט. קרני, חבר מערכת "הארץ", נהג לפרסם הספד על כל עץ שנגדע.[6] כך בראשית שנות ה-30, בטור מחורז שכותרתו "הספד על עץ", כתב: "כל דבר מחאה לא בוטל / ואולם בקשה – כבר לשווא, / יען כי הוא כבר מוטל / כחלל על "גבעת בוגראשוב". [...] שם על "גבעת בוגראשוב" / רבה ורבה התכונה; / עומדים שם לבנות בקרוב / "פתום ורעמסס" או שכונה. / ושם באמצע הגבעה / עמד עץ עתיק, עץ שקמה; / נשב עליו כבר שבעה, / תל אביב נקמתה כבר נקמה". מסופר שהיה מתהלך ברחובות ומבקש לשמור על העצים. בדצמבר 1934 כתב כי "העירייה מרצחת גנים" והוסיף: "ואל נא תחשוב העירייה, כי אין אני יודע על דבר השקמים הנהדרות, שנקצצו עכשיו ברחוב נחמני סמוך לדרך פתח תקווה".[7]
בשנת 1936 נגדעה אחת מ-17 השקמים העתיקות של העיר. על פי תוכניתם של מהנדסי העירייה, נקבע שיש לעקור את שבע השקמים העתיקות שברחוב המלך ג'ורג' לצורך הרחבת הרחוב ויישור הכביש. התעוררה סערה בקרב אנשי הרוח בעיר, ובראשם טשרניחובסקי, והם יצאו להפגין נגד הכריתה, בהתריסם במילים קשות כלפי ראש העיר דיזנגוף. קרני פרסם את "שיר השקמים", שתחילתו קינה וסופו נחמה באמצעות נקמה: "נחמו בנים, עיר שכולה, / נקמו נא נקמתה, / נטעו שקמה – ולשפלה / תושב נא שקמתה".[8] התארגנה "תנועה למען השקמים" בראשותו של המשורר חיים נחמן ביאליק ולצדו סופרים ואמנים רבים, בהם נחום גוטמן. העירייה מינתה ועדה מיוחדת לבדיקת הנושא, שבין חבריה היו אדריכלים, אגרונומים, אנשי רוח ורופאים; הוועדה קבעה שאין לפגוע בעצים. ב-1940 ביקשה העירייה פעם נוספת לכרות את העצים, על רקע מערכת ביוב שתוכננה באזור. ההמלצה לכרות התקבלה על ידי מנהל לשכת הבריאות הממשלתית במחוז, ד"ר רפאל אופלטקה, שהיה מעורב בנושאי הבינוי והפיתוח. טשרניחובסקי הוביל בשנית את המאבק, כשהפעם לצדו המהנדס והאדריכל אליעזר ברוצקוס.[1]
בשלהי שנות ה-50 וראשית שנות ה-60, כאשר ביקשה עיריית תל אביב לכרות את עצי השקמה העתיקים שבראש גבעת החול בתל אביב הקטנה ("גבעת השקמים") שעליה הוקמו בית "הבימה", היכל התרבות וביתן הלנה רובינשטיין, ניהלו סופרים ואמנים מאבק ציבורי, עד שהעירייה התרצתה והוחלט לשמור על העצים ולהקים את גן יעקב.[9]
ראו גם
לקריאה נוספת
- דן יהב, 'עצי שקמים ששרדו בתל אביב', אריאל (כתב עת לידיעת ארץ ישראל) 48–49 (מרץ 1987).
- דן יהב, תל אביב-יפו – עיר החלומות: שכיות חמדה בעיר, אזור: צ'ריקובר, 2005, עמ' 99–104.
קישורים חיצוניים
התייחסויות ספרותיות לעצי השקמה בתל אביב:
- יעקב פיכמן, השקמה, מעריב, 20 בפברואר 1948
- חיים גורי, פרי השיקמה, מעריב, 15 במאי 1979
- מילים לשיר "גן השקמים", שירונט
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 דן יהב, תל אביב-יפו – עיר החלומות: שכיות חמדה בעיר, אזור: צ'ריקובר, 2005, עמ' 102.
- ^ תל-אביב משפרת מבואותיה, מעריב, 13 בדצמבר 1967.
- ^ עירית תל אביב, עקירת עצים עתיקים ברחובות (הכרזה פומבית), דבר, (מודעה), 30 ביוני 1933; עירית תל-אביב, עקירת עצים עתיקים ברחובות (הכרזה פומבית), דואר היום, (מודעה), 2 ביולי 1933.
- ^ ועד אגודת אמני א"י: נחום גוטמן, חיים גליקסברג, שמואל עובדיהו, אל תניפו גרזן! (מכתב גלוי לעירית תל אביב), דבר, 9 ביולי 1933.
- ^ י. רואה, הצילו!, דבר, 7 ביולי 1933 (זיהוי שם העט על פי שמואל לחובר (עורך), כתבי דוד בן-גוריון: ביבליוגרפיה תר"ע–תשי"ט, 1910–1959, תל אביב: הוועד המרכזי של הסתדרות הפקידים – המחלקה לתרבות ולחינוך מקצועי וארגון ספרני ישראל, תש"ך 1960, עמ' 38).
- ^ נתן דונביץ', תל אביב: חולות שהיו לכרך, ירושלים; תל אביב: שוקן, 1959, עמ' 87.
- ^ עודד מנדה-לוי, משורר המוניציפליות, פנים (כתב-עת לתרבות, חברה וחינוך) 45 (חורף 2009), 40, 42–46, באתר הסתדרות המורים.
- ^ אליהו הכהן, בכל זאת יש בה משהו: שירי הזמר של תל אביב בצליל, באומר ובתמונה: עם חג השבעים וחמש לייסודה, ירושלים: דביר, תשמ"ה 1985, עמ' 146. וראו גם שאול טשרניחובסקי, 'פארודיות גנוזות'; בהבאת א. ז. בן-ישי, מולד ז (תשל"ה), 155.
- ^ ש. שבא, מוזיאון נגד שקמים, מעריב, 20 במרץ 1962; ביתן הלנה רובינשטיין המחודש ייפתח בשבוע הבא, מעריב, 10 בנובמבר 1964; ל. אריה, נצחון אילנות והטעם הטוב, דבר, טור 1, 28 במאי 1971 (עם רישום של השקמים בגן יעקב מאת חנה לרנר).
23427620עצי שקמה בתל אביב