ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה
ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה (בגרמנית: Reichsvertretung der Deutschen Juden) הייתה ארגון מנהלתי שייסד השלטון הנאצי בגרמניה ביולי 1939 בתור ענף מנהלתי הכפוף לשלטונות. ההתאחדות נוסדה בצו משרד הפנים הגרמני וחויבה לפעול בפיקוח המשרד הראשי לביטחון הרייך.
ההתאחדות ירשה את משרדיה, אנשי צוותה ומתקניה של הנציגות הארצית של יהודי גרמניה שקדמה לה ופורקה על ידי הנאצים לאחר ליל הבדולח.[1] לאו בק המשיך להיות ראש ההתאחדות. בסוף 1939 מינה המשרד הראשי לביטחון הרייך את אדולף אייכמן כממונה מיוחד לענייני היהודים (Sonderreferent für Judenangelegenheiten) אך ההשגחה על משרדי ההתאחדות ברמה המקומית נותרה בידי הגסטפו.
הקמת ההתאחדות הארצית
עיקר תפקידה של ההתאחדות הארצית היה הקמתה של מערכת סעד נפרדת ליהודים. מנהלת מחלקת הסעד הייתה ד"ר קונרד כהן, מנהלת המדור לסעד כללי הייתה חנה קרמינסקי, וד"ר ואלטר לוסטיג היה מנהל הסעד הרפואי. מבחינת המבנה הארגוני היה דמיון שטחי בלבד בין ההתאחדות הארצית לבין הנציגות הארצית, כך גם מבחינת המשימות שהיו מוטלות על שני הארגונים. במקרים רבים לא הצליחו המוסדות היהודיים – בגלל חוסר באמצעים ובאפשרויות הטיפול לסעוד את כל הנזקקים, ובהם ה"חדשים" שהצטרפו עתה אל מחנה הנזקקים, שכן צו שהתפרסם ב-19 בנובמבר 1938 הרחיק את היהודים ממערכת הרווחה הציבורית, וחובת הסעד שהייתה נתונה עד כה בידי המדינה הוטלה בן לילה על הקהילות היהודיות.[2]
לפי ההיסטוריון יהויקים כוכבי, המחשבה בדבר היערכות ארגונית חדשה של יהודי גרמניה הבשילה בו בזמן בקרב ההנהגה היהודית ובחוגי הנאצים. את השלטון הנאצי מייצג בהקשר זה בראש ובראשונה ריינהארד היידריך, ראש משטרת הביטחון ושירות הביטחון של הס"ס ולימים המפקח על כל זרועות הטרור בתורת ראש "המשרד הראשי לביטחון הרייך". היידריך ביקש להקים ארגון חדש ומיוחד שיעסוק ב"שאלת היהודים" ויביא "לפתרונה המהיר" באותה דרך שבה תיארו לעצמם ראשי השלטון את הפתרון באותו הזמן, כלומר על ידי סילוקם המואץ של היהודים מן המדינה. ולשם כך היה היידריך זקוק גם לארגון יהודי מרכזי, שישמש עזר לארגונו שלו. אמנם גם קודם לכן טיפלו ב"שאלת היהודים" גופים שהיידריך שלט בהם, תחילה הגסטפו ואחר כך הס"ד. אך ההתפתחויות שחלו ברייך השלישי בזירת הפנים והחוץ במחצית השנייה לשנת 1938, ההכנות למלחמה ואף האפשרויות שנפתחו לפני השלטון עם פרעות "ליל הבדולח", כל אלה הציבו את "שאלת היהודים" במקום חדש בסדר העדיפויות הלאומי. ומאחר שדרך הפתרון העיקרית נועדה להיות ההגירה, חייב היה גם המוסד שיטפל בה להיות מוסד של הגירה. לכן נדרשו שני גופים, אחד מצד השלטון ואחר מצד היהודים, ושניהם יתרכזו במשימה אחת - הוצאת היהודים מן המדינה במהירות המרבית.[3]
הידרדרות של הקהילות היהודיות
הידרדרות שהחלה ב-1933 ובמרוצת השנים הלכה והחמירה. מאז עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933 ועד למועד ההקמה הרשמית של ההתאחדות הארצית, בתחילת יולי 1939 ומספר הקהילות היהודיות הלכה ופחתה משום רדיפות, התרוששות והגירה. ב-1933 היו בגרמניה 34 קהילות יהודיות שהתפרקו מאליהן בגלל בעיות אישיות או פיננסיות. קרוב ל-700,3 מוסדות יהודיים, ועתה נותרו מהם רק כשליש: בברלין לבדה הוסיפו להתקיים רק 221 ארגונים מתוך 990. לשם ייסודה היה צריך לכונן מערכת סעד נפרדת במסגרת של ארגון אובליגטורי, שתפתור את בעיית ההתרוששות הכללית של התושבים היהודים – שמקורה במדיניות הרדיפות של השלטון. העוני החדש וסעד ליהודים ייסודה הרשמי של ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה ביולי 1939 האיץ את התנערות המוסדות הכלליים מאחריותם לספק שירותי רווחה ליהודים.[2]
החל מהקמתה נאלצה ההתאחדות לסעוד יהודים בכל רחבי גרמניה סעד "סגור" לאשפוז נכים וחולי נפש במוסדות המתאימים, וכן לממן את הסעד ה"פתוח". בסוף 1939 קיבלו יותר מ-52,000 בני אדם – כמעט שליש מכלל יהודי גרמניה באותה עת – עזרה סוציאלית זו או אחרת מידי מוסדות יהודיים. מצב זה הוליד בעיות כספיות קשות ביותר. מאז נוסדה ההתאחדות הארצית ביולי 1939 הייתה רשאית רשמית לגבות תשלומים מחבריה. כספים אלה שימשו למימון המשימות המרכזיות, אבל גם להשוואת הנטל בין הקהילות. כספים זרמו לקופת ההתאחדות גם מחו"ל: ארגונים כגון הג'וינט בארצות הברית וכן "מס המהגרים" שחויבו בו כל המהגרים היהודים ברחבי הרייך. הגסטפו בהמבורג הנהיג "מס" כזה עוד בדצמבר 1938.[2]
על רקע ההתרוששות הכללית, נמצאו כמה קהילות שתרמו לנזקקים יותר מכפי שקבעו התקנות של שירותי הרווחה הציבוריים בנוגע ליהודים. בסוף 1939 חייב המשרד לביטחון פנים את ההתאחדות לנהוג "ביקורת עצמית", לפי העיקרון שמצבם של עניים יהודים צריך להיות נחות מזה של נזקקי סעד אריים, וגם כדי שלא להטיל על ההתאחדות מעמסה "בלתי נחוצה".
ההתאחדות הארצית נאבקה בקשיים תקציביים קשים בעקבות עליית מספר היהודים הזקוקים לסיוע. תחזיות ראשוניות העריכו כי ההוצאות יגיעו לעשרות מיליוני רייכסמארק בשנה, אך המציאות הראתה תנודות משמעותיות. בתחילת 1940, ההוצאות על סעד היו הגבוהות ביותר בתקציב. הכנסות ההתאחדות כללו דמי חבר, מכירת נכסים וסיוע מחו"ל, אך לא הספיקו לכסות את ההוצאות.[2]
סוגי סיוע
ההתאחדות הארצית ניסתה לספק ליהודי גרמניה סיוע במגוון תחומים:
מוסדות הסעד נהגו לספק לנצרכים נעליים או בגדים, עד שבתחילת 1940הוטל איסור על היהודים לרכוש בגדים חדשים ונעליים חדשות, איסור זה הטיל מעמסה כבדה נוספת על מחסני הבגדים המשומשים. בהתאם נאלצו רשויות "סיוע החורף היהודיים" לבטל את העיקרון שהנחה אותן עד כה: תמיכה בנזקקים בטובין בלבד – בארוחות, בבגדים וכדומה. שינוי זה החל בבת אחת, לפי הוראה חדשה של המשרד לביטחון פנים, אשר גזר שהיהודים יקבלו מעתה רק כסף, כדי שלא יקבלו, חלילה, תרומה של בגדים חדשים באמצעות "סיוע החורף". הותר להם להשתמש בכסף רק בשוק "החופשי" הדל, שלפי תקנות האספקה הנפרדת היה אפשר לרכוש רק מצרכי מזון, בגדים משומשים או חומרי הסקה.[2]
בנוסף עסקה ההתאחדות גם בסעד לזקנים, לחולים ונכי מלחמה. גידול רב במיוחד ניכר בסעד לזקנים שכן לפני כן נשאו בנטל בעיקר קרנות ואגודות פרטיות, ועתה נאלצה ההתאחדות למלא את מקומן. היות שצעירים רבים היגרו מגרמניה, נותרו בני משפחה זקנים או חולים בגפם, בלא תמיכת בני משפחה. גם חוק השכירות האנטי-יהודי באפריל 1939 הביא לידי צמצום מוסדות הסיעוד הפרטיים. על אף הקושי למצוא דירות פנויות לשכירות, האיסור על רכישת מגורים והיעדר אמצעים לבניית בתים חדשים – הצליחו עובדי ההתאחדות הארצית להגדיל את מספר המעונות פי שניים כמעט עד שנת 1940, במקומות כמו בתי כנסת, בתי ספר, או אפילו בדירות סמוכות שחוברו יחד. שירותי הבריאות של ההתאחדות הארצית עסקו בעיקר במעקב רפואי לנשים הרות, בטיפול רפואי בילדים בבתי ספר ובמעונות, בשליחת חולים למקומות מרפא והחלמה וכן בטיפול רפואי במהגרים. הבעיה העיקרית בעניין זה היתה מספרם הזעום של הרופאים שהייתה ההתאחדות רשאית להעסיק. באזורים כמו פרוסיה המזרחית, נקבעה מכסה של שני "מטפלי חולים" ואף לא רופא מקצועי אחד. באזורים אלה נפגעו במיוחד מהרס התשתית. מדור הסעד בהתאחדות הארצית נאלץ לעסוק גם בשתי החובות האחרות של המוסד: קידום ההגירה וטיפול במערכת החינוך, שגם הם נפגעו קשות בעטיה של ההתרוששות המבנית של התושבים היהודים.[2]
ההתאחדות הארצית השכילה לנצל את האינטרס של הס"ד (שירות הביטחון) ושל הסיפ"ו (משטרת הביטחון), בהרחבת הפעולות להסבת מקצוע לקראת ההגירה – כדי להגן על יהודים, שלא יגייסו אותם לשכות העבודה וישלחו אותם לעבודות כפייה. לעומת זאת נחלה כישלון ב-1940 בהצעתה הנועזת לשחרר אסירים יהודים ממחנות הריכוז ולהעבירם לעבודות כפייה במינהל העבודה. בשנים 1939-1940 שללו לשכות העבודה בבאדן ובשלזיה דמי אבטלה מיהודים בטענה כי יוכלו לקבל תמיכות אלה ממוסדות הסעד היהודיים. במקרה זה פנו העסקנים היהודים אל משרד העבודה, ונהנו מתמיכתו של RSHA, שחשש להטיל מעמסה כבדה מדי על מוסדות הסעד היהודיים. לעומת זאת, קרה גם שההתאחדות הארצית הגנה על עמדתה בעזרת מינהל העבודה: באוקטובר ,1940 כאשר תבע ממנה פתאום ה-RSHA להעמיד לרשותו 10,000 גברים לסלילת כבישים מהירים, הצליח המוסד היהודי להתחמק מן הדרישה בטענה כי כמעט כל כוח האדם שלו כבר מרותק לעבודות כפייה – וכך נכשל אולם כל שעות הכושר הללו נעלמו כלא היו, כאשר ב-1941 גיוס מיוחד זה נפלה ההחלטה לגרש את היהודים למזרח.[2]
סיום פעילות
ההתאחדות בוטלה ופורקה ביולי 1943. את הארגון שהחליף אותה ניהל, תחת מינוי של הנאצים, ולטר לוסטיג.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ על ליל הבדולח, באתר יד ושם
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 וולף גרונר, אודות השואה, עוני ורדיפות - ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה, היהודים והמדיניות האנטי-יהודית בגרמניה הנאצית, 1939-1945
- ^ יהוקים כוכבי, שילוב מתוך עוינות לשאלת הקשרים בין "ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה" ובין השלטון, עמ' 190
40160551ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה