עבד א-רחמן הראשון
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מנהיג ריקה.
עַבְּד אַ(ל)-רַחְמַן הראשון (عبد الرحمن الداخل) - עבד א (ל)-רחמן בן מֻעאויַה[1] (731–788, כונה גם אל- דַאחִ'יל רחמן- 'המהגר')[2] הוא צאצא לבית אומיה אשר ייסד את השושלת האומיית העצמאית של ספרד[3] בשנת 756 וכך כונן אמירות מוסלמית עצמאית באל-אנדלוס.[4] כיהן כשליט עד מותו בשנת 788.
הבריחה מסוריה
עבד א (ל)-רחמן נולד בדמשק והיה נכדו של הח'ליף השאם, ובנם של מֻעאויַה לבית השאם ובת שבט נפזה הברברי.[5] בשנת 750 כבש בית עבאס את האימפריה המוסלמית שעד אותה עת נשלטה על ידי ח'ליפות בית אומיה. עם עלייתם לשלטון ביקשו למגר כל סכנה ליציבותם מידי הח'ליפות שנפלה והחליטו לחסלה,[6] לכן רדפו את האומיים וכל מי שנתפס חוסל וגופתו הושלכה להיות טרף לחיות השדה. העבאסים תרו אחריהם ביסודיות, ולבסוף רימו אותם על ידי הכרזת חנינה כוזבת – הם פירסמו כי כל מי שיסגיר עצמו לא יפגע על ידם. אומיים רבים נענו לקריאה זו ונאספו כולם בקרבת יפו – ונרצחו כולם. א (ל)-רחמן שהיה אז כבן 20, היה בין הבודדים שלא נתנו אמון בהבטחתם של העבאסים והחליט לברוח. על פי גרסה אחת הוא יצא לדרכו יחד עם אחיו יחיא, השניים ברחו מסוריה לגדות נהר הפרת, אך שם איתרו אותם חיילי העבאסים כאשר ניסו לחצות את הנהר בשחייה. א (ל)-רחמן צלח את הדרך ואילו אחיו נתפס ונרצח, בשל הסכנה ברח א (ל)-רחמן למדינות צפון אפריקה.[7] על פי גרסה אחרת ברח א (ל)-רחמן עם עבדו בַּאדְר.[8]
מסעו עבר דרך ארץ ישראל, מצרים וצפון אפריקה בה עוד לא הוכר השלטון העבאסי ועל כן קיווה לקבל סיוע. המושל בצפון אפריקה, עבד א (ל)-רחמן בן חביב אל-פהרי, ראה בו איום עבור הממלכה העצמאית שרצה להקים ועל כן לא הסכים להעניק לו מחסה ואף ניסה להתנקש בחייו. בחיפוש אחר תמיכה וסיוע הגיע לאזור המגרב שם ישב שבט נפזה – קרובי משפחתו,[9] אשר גם הם חשדו בנוכחותו.[5] ביושבו במגרב שלח את עבדו באדר ליצור קשר עם המוואלי, בני חסות של האומיים, שישבו בחצי האי האיברי, אלו נתנו את ברכתם ואף שלחו סירה עליה עשרים מאנשיהם כדי להביא את א (ל)-רחמן,[8] ובאוגוסט 755 חצתה המשלחת את מיצרי גיברלטר.[10]
כיבוש אל-אנדלוס
בהגיעו לאל-אנדלוס, הצליח א (ל)-רחמן ליצור יחסי קרבה עם חלק מהמנהיגים באזור – התימנים ראו בו הזדמנות לנקום בקייסים להם הפסידו במלחמת האזרחים שזה עתה תמה, ומנהיגים אחרים ראו בהגיעו אפשרות להשלטת שקט וביטחון באזור המפולג. יוסוף אל-פהרי, מושל אל-אנדלוס, נלחם באותה עת ביריבים בצפון המדינה, וכאשר קיבל את החדשות על הגעתו של הנסיך האומיי מיהר לשוב לקורדובה בשל החשד לקשירת קשר בין המוואלי לא (ל)-רחמן. בתחילה ביקש לדכא את ניסיון ההשתלטות בכוח צבאי, אך משגילה שרבים מחייליו ערקו מן הצבא פנה למשא ומתן עם א (ל)-רחמן.
אל-פהרי הציע לו מעמד, נישואים עם בתו, כסף והבטחה לשמור על חייו, בתמורה לכך שימנע מחתירה לשלטון, אך א (ל)-רחמן שידו הייתה על העליונה מבחינה צבאית סירב להצעות אלו והחל לארגן את כוחותיו ללחימה ויצא למסע כיבושים כאשר בכל מקום בו עבר הצטרפו תומכים נוספים. בשנת 765 כבש א (ל)-רחמן את קורדובה הבירה מידי אל-פהרי כאשר תומכיו צועדים עם טורבן ירוק בקצה חניתותיהם, דבר שהפך לסמלו של א (ל)-רחמן.[8] עבד א (ל)-רחמן ייסד את השושלת האומיית באל-אנדלוס והוא בן עשרים ושש בלבד.
תקופת שלטונו
עם ניצחונו נהיה עבד א (ל)-רחמן לאמיר, וזמן קצר לאחר מכן ביטל את הזכרת שם הח'ליף העבאסי בדרשת יום השישי במסגד הגדול בקורדובה, ובכך הביע את עצמאותו אל מול הח'ליפות העבאסית שישבה בבגדאד.[4] עם זאת בחר שלא להיקרא ח'ליף והסתפק בכינויים 'אמיר', 'מלך' או 'בנו של הח'ליף',[11] כך עשו גם ממשיכי דרכו עד המאה העשירית.[4]
תקופת שלטונו הייתה ידועת התנגדויות מבית ומחוץ. השבטים שישבו בשטחו סירבו לקבל את שלטונו הריכוזי,[7] וניסו למרוד בו לאורך כל שנות כהונתו, על מנת להיאבק במרידות הקים א (ל)-רחמן צבא שכירים שהורכב מברברים מצפון אפריקה ומעט שבויי מלחמה מרחבי אירופה, על פי מקורות שונים צבא זה מנה כארבעים אלף איש.[4] בראשית כהונתו פלשו התימנים לקורדובה ובזזו מאוצרותיה, ובשנת 763 מרדו בני שבט הקייסים כאשר הם מצהירים על שייכותם לעבאסים, א (ל)-רחמן ראה בכך סכנה למלחמה עם העבאסים ודיכא מרד זה בכוח רב, ודאג שהשמועה תגיע לידי השליט העבאסי ח'ליף אל- מנסוּר. גם אל-פהרי ושותפו הגנרל אל-סומייה המשיכו להיאבק על השלטון שאיבדו, משנכשלו שנית במאבק הצבאי הציע הגיעו לפשרה על פיה אל-פהרי זוכה להגנה ורשאי לשמור על רכושו וכספו, ובתמורה מקבל את סמכותו של א (ל)-רחמן כאמיר ומשאיר את שני בניו ככופר. אל-פהרי לא עמד בהבטחתו וניסה לגייס לוחמים כדי לכבוש את קורדובה. בשנת 760 כאשר ניסה להגיע לבירה נרצח על ידי נאמנו של א (ל)-רחמן, לאחר מכן הוצאו להורג גם שני בניו ושותפו אל-סומייה.
לצד המרידות הפנימיות היו גם יריבויות מבחוץ, מרביתן על ידי הנוצרים אשר תקפו מצפון מספר פעמים. מלך הפרנקים קרל הגדול, שהיה בן ברית של העבאסים,[12] התבקש על ידי מורדים לסייע בהפלת האמירות בתמורה לכך שיזכה לשליטה בחלקים מהפירנאים. בשנת 778 יצא למלחמה כנגד אל-אנדלוס עם ברכתו של האפיפיור אדריאן הראשון והצליח לכבוש את פמפלונה ובדרכו לסרגוסה החליט לסגת עקב ידיעה שהגיע בדבר מרד פנימי בממלכתו. בדרכו חזרה הותקף על ידי מארב של הבאסקים הנוצרים של פמפלונה ואיבד את מרבית חייליו, סיפור שהונצח באפוס הצרפתי "שירת רולן".[13]
א (ל)-רחמן נחשב למנהיג מוכשר ואמין, חד מחשבה ואכזר שלא בחל באמצעים כדי להשיג את מטרתו;[14] כך הצליח לשמור על כסאו על אף הטלטלות, הצליח להגן על קיומה של הממלכה המוסלמית בספרד.
היהודים בתקופת שלטונו
תקופת שלטונו של א (ל)-רחמן היטיבה עם היהודים באזור; זו הייתה תקופה של פיתוח וגדילת הקהילות, ומשנפוצה השמועה כי חל שינוי לטובה תחת האמירות האומיית, גברה ההגירה היהודית לספרד. היהודים באזור חיו בשלום עם שכניהם בני הדתות האחרות דבר שהיווה איום עבור הנצרות בעיני האפיפיור אדריאן הראשון, ובשנת 785 פנה לבישופים של ספרד בבקשה למנוע את השפעת היהודים על הקהילות הנוצריות.[15]
פיתוח קורדובה
א (ל)-רחמן פיתח את האדריכלות והאסתטיקה בקורדובה, והיה ידוע בשל המבנים שבנה והגנים עם עצי הפרי והירקות שהביא מן המזרח.[11] גנו המפורסם ביותר היה אל-רֻסַאפה כשמה של אחוזת הקיץ של סבו, אשר שכנה במדבר סוריה בין נהר פלמירה לנהר הפרת. את מושבה של אל-רסאפה קבע במרחק שלושה קילומטרים מהעיר, על גדות אחד מאפיקי נהר הגוּאַדאלכֵּיבִיר.[16] בקורודובה בנה ארמון חדש הנקרא אָלְקַסַר ('הארמון' בערבית), סמוך לנהר העביר אליו את משרדי הממשל וקבע בו את מקום מושבו. כמו כן, חנך את המסגד של קורדובה שהפך למודל לחיקוי בבניית המסגדים. נוסף לכל, א (ל)-רחמן היה ידוע כמשורר מוכשר, זאת בזכות שירי הגעגועים שכתב למולדתו סוריה.[11]
קישורים חיצוניים
- הערך על עבד א-רחמן הראשון בגרסת 1911 של אנציקלופדיה בריטניקה
הערות שוליים
- ^ א.אשחר, קורות היהודים בספרד המוסלמית, כרך ראשון: מכיבוש ספרד עד שקיעת הח'ליפות (1002-711), (קריית ספר: ירושלים, 1966), עמ' 30.
- ^ עלי אִבְּן חַזְם האנדלוסי, ענק היונה: על אהבה ואוהבים, תרגום ומבוא :אלה אלמגור (ביאליק: ירושלים, 2002), מבוא: עמ' 10.
- ^ The entry " 'Abd ar-Rahman I", Encyclopedia Britanica, Vol.1, pp.17, 1998 Edition.
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 אבן חזם, ענק היונה, עמ' 10.
- ^ 5.0 5.1 שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםency-islam - ^ Anwar G. Chejne, Muslim Spain: Its History and Culture, (The University of Miniesota Press: Minneapolis, 1974), pp.14.
- ^ 7.0 7.1 אשחר, קורות היהודים, עמ' 30.
- ^ 8.0 8.1 8.2 Chejne, Muslim Spain, pp.14.
- ^ אשחר, קורות היהודים, עמ' 31-32.
- ^ אבן חזם, ענק היונה, עמ' 10.
- ^ 11.0 11.1 11.2 Chejne, Muslim Spain, pp 18.
- ^ Chejne, Muslim Spain, pp 15-17.
- ^ Franco Cardini, Europe and Islam, translated by Caroline Beamish, (Blackwell Publishers: 2001), pp. 11-12.
- ^ אשחר, קורות היהודים, עמ' 34.
- ^ אשחר, קורות היהודים, עמ' 36.
- ^ אבן חזם, ענק היונה, עמ' 10-11.
| ח'ליפי ואמירי בית אומיה | ||
|---|---|---|
| ח'ליפות דמשק | מועאויה הראשון • יזיד הראשון • מועאויה השני • מרואן הראשון • עבד אל-מלכ • וליד הראשון • סולימאן אבן עבד אל-מלכ • עומר השני • יזיד השני • השאם אבן עבד אל-מלכ • אל-וליד השני • יזיד השלישי • איברהים • מרואן השני | |
| אמירי בית אומיה בקורדובה | עבד א-רחמן הראשון • הישאם הראשון • אל-חכם הראשון • עבד א-רחמן השני • מוחמד הראשון • אל-מונד'ר • עבדאללה אבן מוחמד • עבד א-רחמן השלישי | |
| ח'ליפות קורדובה | עבד א-רחמן השלישי • אל-חכם השני • הישאם השני • מוחמד השני • סולימאן השני • הישאם השני (בפעם השנייה) • סולימאן השני (בפעם השנייה) • עבד א-רחמן הרביעי • עבד א-רחמן החמישי • מוחמד השלישי • הישאם השלישי | |
24848474עבד א-רחמן הראשון