סרבנות גט

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף סרבן גט)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סרבנות גט הוא מצב שבו אדם נשוי הלכתית אינו מסכים לסיים נישואיו על ידי גט, אף על פי שהבעל או האישה מבקשים זאת בבית הדין. הסיבה העיקרית לסרבנות גט בימינו היא רצון של הסרבן להשיג תנאים מסוימים בהסכם הגירושין[דרוש מקור], מקרים אלו מכונים לעיתים סחטנות גט[1][2].

רקע לבעיה

התורה מחייבת שגירושין יתבצעו על ידי מתן גט מהבעל לאישה. על פי ההלכה הגט חייב להינתן על ידי הבעל מרצונו ואם הבעל נותן את הגט שלא מרצונו הגט עלול להחשב גט מעושה שהוא פסול. ניתן על פי התורה והן על פי ההלכה (רמב"ם ושו"ע) לתת לאישה גט בעל כורחה, אלא שהדבר נאסר לאשכנזים בחרם דרבנו גרשום ובקום המדינה אף לכלל היהודים הישראלים הדתיים והחילונים על ידי חוק שיווי זכויות האישה תשי"א-1951 אשר קבע שמעשה זה הוא עברה פלילית מסוג פשע ("התיר האיש קשר הנישואין על כורחה של האישה, באין פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך המחייב את האשה להתרת קשר הנישואין - האיש אשם בפשע ודינו מאסר עד חמש שנים."). מדינת ישראל כיום היא המדינה היחידה בעולם שבה אסור לגבר לגרש אישה בעל כרחה. בשאר העולם זכותו של כל גבר לגרש את אשתו מבלי רצונה, וכן להפך. בקרב חוקרי ההיסטוריה של המשפט מקובל לומר שהחוק הנ"ל נחקק בהשראה פמיניסטית תוך תמיכת הרבנות שביסודה חוקיה נוסדו על ההלכה האשכנזית, כך שבמקרה זה יצא ש"זה נהנה וזה לא חסר", ושני הממסדים - הן הדתי והן החילוני מרוצים ממנו כל אחד מזווית ראות עיניו. אשר לכך, בתי דינים בחו"ל אינם מחויבים לקיום חוק זה מכיון שאינם כפופים לחוק הישראלי בנושאים אלה.

הפסיקה הספרדית לעומת זאת, המשיכה בפסיקה התלמודית ולא קיבלה את חרמו של רבי גרשום שהיה בסמוך לדורו של הרמב"ם, הרמב"ם עצמו לא הכיר את החרם הזה ופסק שמותר לגרש אשה בלא רצונה. פסיקה ברוח זו המשיכה אף בתקופתו של רבי יוסף קארו שהכיר את החרם ולא קיבל אותו, וכך הוא פסק בספרו שולחן ערוך (אבן העזר הלכות גיטין סימן קיט סעיף ו): "יכול לגרשה בלא דעתה". למרות זאת, הרבנות ביסודה קיבלה את פסקי עדות אשכנז בדברים רבים, ובין היתר גם את חרמו של רבי גרשום. דבר שחשף ועדיין חושף אותה לביקורת מצד אנשי עדות המזרח אשר טוענים כי הרבנות כופה עליהם הלכות שהתאימו לרוב מייסדיה האשכנזים. כך לדוגמה, הרב עובדיה יוסף הביע ביקורת על כך וכתב בספרו שו"ת יביע אומר (חלק ח' אה"ע סימן ב) "בשומעי כי יש בתי דין שפוסקים להחמיר גם על הספרדים ועדות המזרח בעניין זה, בהחילם חרם דרבינו גרשום גם על עדות המזרח בפסקיהם, ושגגה היא בידם..." בהמשך הביא הוכחות מדברי הראשונים והאחרונים.

אף הפסיקה האשכנזית, וחרמו של רבי גרשום בכללה, אינם אבסולוטיים, ומאפשרים לפעמים לגרש אישה בעל כרחה. בשולחן ערוך אהע"ז סימן קי"ז סעיף יא:

"מי שנודע לו שאשתו נכפית, ורוצה לגרשה ואינו משיג כדי כתובתה, כופין אותה לקבל גט ואין בזה משום תקנת רבנו גרשום, ויתן הנמצא בידו לכתובתה, והמותר כשתשיג ידו, ואם תמאן לקבל גט, ימנע ממנה שאר כסות ועונה. הגה: ודוקא במום גדול כזה שאילו היה באיש היו כופין לגרש מדין התלמוד, ולא תקן רבנו גרשום שתהא האשה עדיפא מאיש (תשובת הרא"ש כלל מ"ב), אבל משום שאר מומין אינו יכול לגרשה בעל כרחה, אבל מכל מקום אין כופין אותו להיות עמה, מאחר דמאיסה עליו ורוצה לגרשה ולתת כתובתה (מהרי"ק שורש ק"ז)"

על פי ההלכה ועל פי חוקי מדינת ישראל מסורבי הגט נותרים נשואים, ועל כן אינם יכולים להתחתן בשנית. אומנם לגבי גברים ישנה אפשרות של היתר מאה רבנים, בו מתירים לאיש לשאת אישה שנייה על פני הראשונה. לפי ההלכה, מסורבת גט ככל אישה נשואה, אסורה לכל אדם אחר ואם הייתה עם איש אחר עוברת על איסור ניאוף, והם נאסרים להינשא זה לזה אף לאחר סיום הנישואים הנוכחיים.

בנוסף, צאצאים הנולדים כתוצאה מיחסים אלו יחשבו לממזרים. הבעל או האישה יכולים להשתמש בהגדרת בן הזוג כנואף או נואפת כדי לנסות להשיג הישגים ממוניים בבית הדין. לעומת האישה, הגבר יכול לקיים יחסי אישות עם אשה אחרת בלי שהדבר יחשב לניאוף הלכתי, אך כן ייחשב לחטא.

מאידך, גבר נשוי ובכלל זה מסורב גט, מחויב במזונותיה של אשתו כל עוד הם נשואים, אפילו אם נפרדו. האישה גם עשויה לנצל את חובות הבעל כלפיה בדין ההלכתי והאזרחי כאמצעי לחץ עליו לשם השגת הסכמתו לויתורים שונים בהסכם הגירושים.

הסיבות לסרבנות

סיבה נפוצה לסרבנות גט היא "סחטנות גט", אשר בהם גברים ונשים אינם מסרבים קטגורית לתת גט או לקבלו, אלא מציבים תנאים מוקדמים, לעיתים קשים, לכך, למשל מתוך רצון לשפר את מעמדם במאבק הרכוש בסכסוכי גירושין, או את מצבם בסכסוכים על ענייני משמורת וילדים. תביעת שלום בית משמשת לעיתים כאמצעי לאכוף את המשך הנישואין על הצד האחר או כטקטיקה במסגרת ניסיונות להשיג עמדות יותר טובות בהסכם הגירושין[3]. האפשרות לסחטנות גט ירדה משמעותית בשנים האחרונות היות והמחוקק ובתי הדין הרבניים ניתקו את התלות שהייתה בעבר בין קבלת הגט להסדרת ענייני הרכוש והילדים.[4]

סיבות נוספות לסרבנות גט הן נקמנות או קנאה כלפי בן הזוג, או התנגדות עקרונית למתן גט הלכתי, למשל במקרה של אדם שהמיר את דתו. פעמים שהסרבנות נובעת מרצון כנה של בן הזוג להגיע למצב של שלום בית.

היקף התופעה

מספרן של מסורבות הגט שנוי במחלוקת, עקב הבדלים בהגדרות של מי היא מסורבת גט. הנהלת בתי הדין הרבניים מגדירה מסורבת גט כמי שלא קיבלה גט שנתיים מפתיחת התיק בבית הדין הרבני בגלל סירוב בן הזוג, ומספר מסורבות הגט על פי הגדרה זאת עמד על 180 בתחילת 2009[5]. בדו"ח של מערכת בתי הדין הרבניים נאמר שבסוף שנת 2006 עמד מספר התיקים הפתוחים מעל שנתיים שלא נסגרו בגט על 942 ומדגימה של 346 תיקים מתוכם הוערך שמספר מסורבי הגט עומד על כ-190 גברים ו-180 נשים[6]. בשנת 2005 עמד מספר הנשים שלא קיבלו גט אף על פי שתיק בבית הדין נפתח לפני יותר משנה, על 963[7].

סרבנות גט היא רק אחת הסיבות לאי סגירת תיק תוך שנתיים. בדיקת בתי הדין לגבי סוף שנת 2006 הסיקה את הפילוג הבא לגבי הסיבות לאי סיום הליכי גירושין בגט:

  1. סרבנות האישה (20% מכלל המקרים)
  2. סרבנות הבעל (19% מכלל המקרים)
  3. זניחת התביעה (18% מכלל המקרים)
  4. סכסוכי ממון (13% מכלל המקרים)
  5. אי הופעת בני הזוג לסידור הגט (11% מכלל המקרים)
  6. הליכי שלום בית (5% מכלל המקרים)

פרופ' רות הלפרין-קדרי הגדירה מסורבת גט ככל מי שלפי הצהרתה בשלב כלשהו במהלך חייה בעלה סירב לתת לה גט (בין אם התגרשו לבסוף או לא), או התנה את נתינתו בתנאי החורג מוויתור שלו על משמורת הילדים, תשלום מזונות עבורם וחלוקת רכוש שוויונית, או שהיא נמנעה מפתיחת הליכי גירושין והמשיכה לחיות עם בעלה מתוך חשש שתהפוך למסורבת גט. סקר שיזמה העלה שמספר הנשים בישראל העונות להגדרה זו בשנת 2005 הוא כ-75,000, אולם מאחר שהערכה זו גובשה ב"דרך המעטה", העלתה אותה למאה אלף. הערכה זו אומצה בידי יושבת ראש הוועדה לקידום מעמד האישה, אתי לבני[8].

עד סביבות שנת 2005 הגדירה הנהלת בתי הדין מסורבת גט כמי שלא קיבלה גט שלושה חודשים לאחר החלטה על חיוב או כפיית גט או הטלת סנקציות על סרבן גט. על פי הגדרה זאת הוצג מספר המסורבות בסוף שנת 2004 כ-238 ובאוגוסט 2005 כ-135. כנגד הגדרה זאת הופנתה ביקורת של ארגוני נשים בטענה שיש נשים רבות הסובלות מסחבת של הבעל המסרב לתת גט ובתי הדין אינם נותנים החלטה של חיוב גט. מבקר המדינה הצטרף לביקורת והציע להוסיף להגדרת מסורבות הגט גם נשים שניתן בעניינן המלצה או הצעה לתת גט[9]. הרבנית מרים גולדפישר מאמונה ציינה שעל פי הגדרה מורחבת כזאת יש להוסיף עוד כמה מאות נשים למספר מסורבות הגט[10].

אולם נציגות אחרות של ארגוני נשים נוהגות לנקוב במספרים של אלפי מסורבות גט. למשל, אלה גרא, מנכ"ל שדולת הנשים, נקבה במספר 5,000 מסורבות גט[11] ובכנס של ארגוני נשים שאורגן על ידי פרופ' הלפרין-קדרי הועלתה הערכה שיש מעל 10,000 מסורבות גט בישראל[12]. כנגד מספרים אלו טען מנהל בתי הדין הרבניים הרב אלי בן דהן שאין בינם ובין המציאות כלום, וחבר הכנסת אברהם רביץ טען שמדובר בהגזמות של ארגוני הנשים להדגיש את חשיבות קיומן, אך מזיקות לפתרון הבעיה של מסורבות הגט האמיתיות[13].

סנקציות כנגד סרבני גט

הכלל היסודי של "כופים אותו עד שאומר רוצה אני" הוא הבסיס ההלכתי של הצבת סנקציות על סרבן הגט: "...וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" (בבלי, מסכת ערכין, דף כ"א, עמוד א). ההלכה דורשת שהפעלת הסנקציות תהיה כזו שלא תישלל לחלוטין זכות הבחירה שכן גט שניתן שלא מבחירה, עלול להיכנס בקטגוריה של "גט מעֻשֶׂה", ולהיפסל משום כך.

הרב שלמה דיכובסקי והרב ציון בוארון כתבו באחד מפסקי דינם: "במשך מאות בשנים, אם לא למעלה מכך, היו בתי הדין הרבניים ברוב תפוצות הגולה מוגבלים מאוד ביכולתם לפעול נגד סרבני גט שניתן נגדם פסק דין לגירושין, יהיה זה בגדר המלצה, מצווה, חובה או כפיה לגרש. חוסר האונים הזה הביא בצדו לצמצום מסוים של השיח ההלכתי בכל הקשור לדרכים העומדות בפני בתי הדין להביא לאכיפת פסקי דין לגירושין על פי ההלכה."[14]

בימי המנדט הבריטי הסכימו השלטונות לכפות צווים כספיים של בתי הדין הרבניים, אך לא את שאר הצווים, אף על פי שבאופן תאורטי היה בסמכותם של בתי הדין לתת את הצווים. במדינת ישראל ניתנה בידי בית הדין הרבני האפשרות לכפות מתן גט על ידי עונש מאסר. בשנת 1995 חוקק חוק המרחיב את מגוון הסנקציות שניתן בידי בית הדין להפעיל כנגד סרבני גט.

הסנקציות:

  • מזונות עונשיים: הסנקציה המרכזית, והקלה ביותר להפעלה כנגד סרבני גט גברים היא קביעת מזונות אישה גבוהים (מזונות עונשיים) אותם יצטרך לשלם לאשתו, שמצידה תוכל להשתמש בחובה זו כקלף מיקוח לקבלת הגט. אין סנקציה דומה כנגד סרבניות גט.
  • ביטול זכאות למזונות: גבר יכול לנסות להתגונן מהצורך לשלם מזונות אישה, ובכך לעקר אולי את הסיבה לסרבנותה, באמצעות בקשה לבית הדין הרבני להכריז על אשתו שהיא מורדת, כלומר, מסרבת לגור עמו, מסרבת לקיים עמו יחסי אישות, או שאינה ממלאה את תפקידה בכלכלת הבית. אלא, שדי לאישה להביא "אמתלה קלה כנוצה" (משמע מתן צידוק מינימלי לעזיבתה), כדי שבית הדין ידחה את הבקשה להכריז עליה כמורדת[15].
  • ביטול קבלת קצבאות מביטוח לאומי: הביטוח הלאומי רשאי בנסיבות מסוימות בהם[16] "במקרי עגינות קשים אשר בהם דרכי הכפיה הרגילים המצויים בחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995 אינם אפקטיביים", למנוע מסרבן הגט קצבאות אותן הוא רשאי לקבל מהביטוח הלאומי.
ערך מורחב – הרחקות דרבנו תם
  • הרחקות דרבנו תם: שורה של סנקציות שניתן להפעיל על הבעל הסרבן, הכוללות נידוי חברתי של הסרבן, איסור על עלייתו לתורה, צירופו למניין, לימודו תורה, מילת בניו, קבירת בני משפחתו בקבר ישראל[17], ושאר איסורים. רוב הפוסקים סוברים כי הרחקות דרבנו תם אינן בגדר חרם ונידוי. שכן, בעוד שחרם ונידוי מכוונים ישירות כלפי הנדון ויש בהם פגיעה בבעל עצמו, הרחקות דרבנו תם מופנות אל הציבור ולא אל הבעל, ועיקרן הוא בהימנעות בני הציבור מלעשות טובה עם הבעל, על ידי התרחקותם ממנו[18]. הרחקות דרבנו תם לא הופעלו כדבר שבשגרה, ועל כך כתב המהריב"ל בשו"ת "תעלומות לב", ח"ב סימן יח, "לא ראינו לרבני הדור הזה שנהגו בכך", אלא במקרים מתאימים.[דרושה הבהרה] עתירה שהוגשה לבג"ץ, בדרישה למנוע הטלתן של הרחקות דרבנו תם נדחתה ברוב קולות[19]. הרחקות דרבנו תם אינן מופעלות כנגד סרבניות גט.

סנקציות אזרחיות ומאסר

בעוד שההלכה מתירה אכיפת גט, במקרים מסוימים, אף באמצעים אלימים, החוק הישראלי[20] מתיר לבית הדין הרבני להפעיל שורת סנקציות אזרחיות מוגדרות כנגד סרבני גט, הכוללות מניעת רישיון נהיגה וחשבון בנק, מאסר לתקופה של עד עשר שנים, חבישה בצינוק ומניעת זכויות מעציר או אסיר, עיכוב יציאה מן הארץ, איסור על קבלה, החזקה או הארכה של דרכון, איסור על קבלה החזקה או חידוש של רישיון נהיגה, מניעה מלהיבחר למשרה על פי דין, או לשאת במשרה גוף מבוקר, מניעות מעיסוק מוסדר על פי דין או הדורש רישוי או היתר ועוד.

ביוני 2011 הורה בית הדין הרבני בירושלים באופן תקדימי להאריך את מעצרו של סרבן גט לתקופה בלתי מוגבלת, בעקבות המשך סירובו לתת גט לאשתו גם לאחר שסיים לרצות תקופת מאסר של עשר שנים[21]. במרץ 2016 הטיל בית הדין הרבני עונש מאסר על אביו של סרבן גט, לאחר שקבע שהאב עומד מאחורי הסרבנות של בנו[22].

הפעלת אמצעי כפייה על סרבניות גט נדירה יותר, אך ידועים מקרים שבהם הטיל בית הדין הרבני סנקציות ואף הטיל עונש מאסר על סרבנית הגט[23], אך המאסר לא יצא לפועל[24]. סמכות המאסר של סרבניות גט נקבעה בחוק מאוחר יותר מסמכות המאסר של סרבנים גברים, והיא מותנית באישור נשיא בית הדין הגדול לאחר שאיפשר לצדדים לטעון בפניו[24].

סנקציות פליליות

בנובמבר 2016 פרסם פרקליט המדינה הנחיה חדשה, שהסמיכה את הפרקליטות להגיש כתב אישום פלילי בגין "אי קיום צו שיפוטי של בית הדין הרבני למתן או קבלת גט". ההנחיה התבססה על הבנה, לפיה סרבנות גט, בניגוד להוראת בית הדין מהווה "הפרת צו שניתן לשם הגנה על חייו, גופו או שלומו של אדם אחר", שהיא עבירה פלילית שדינה 4 שנות מאסר. לפי הנחיית פרקליט המדינה, כתב אישום מסוג זה יוגש רק בכפוף להתייעצות עם מערכת בתי הדין, וזאת כדי למנוע חשש לגט מעושה[25].

בשנת 2017 אישר הרכב של בית הדין הרבני בירושלים, בראשות הרב אוריאל לביא לפתוח הליכים פליליים נגד סרבן גט. מאסר בגין עבירה פלילית עשוי להרתיע יותר מהאפשרות למאסר אזרחי שהייתה קיימת גם קודם לכן, מכיוון שהמאסר הפלילי חמור יותר בכמה היבטים; המאסר הפלילי נמשך גם לאחר מתן הגט (בניגוד למאסר האזרחי אותו יכול היה סרבן הגט לבטל בכל עת באמצעות הסכמה למתן הגט), אסיר פלילי משוכן לרוב בבית כלא קשה יותר לעומת אסיר אזרחי ובגין עבירה פלילית ניתן ביתר קלות לנקוט בהליכי הסגרה כאשר סרבן הגט נמלט מחוץ לישראל[25].

ארגונים 'אזרחיים' הביעו התנגדות להנחיית הפרקליט, בטענה שהיא מערבת הליכים פליליים בעניין דתי ביסודו, אך לפי עמדת פרקליט המדינה, מערכת אכיפת החוק מכירה בעוול המוחשי שנגרם בגין הכלא הווירטואלי של העגינות וצריכה גייס את כל הכלים המשפטיים כדי למנוע זאת[25].

התנאים להטלת סנקציות

תנאי סף להפעלת סנקציות נגד סרבן הגט, הוא פסיקה של בית הדין הרבני ברמת "כופין" לתת גט לאישה. פסק דין ברמה של "'המלצה" או "מצווה" לא יספיק לצורך הפעלת הסנקציות[26].

ברוב המקרים בעלים נענים לסנקציות ומוסרים לאישה גט, אף לפני הפעלתם. אולם היו גם מקרים בהם גברים התמידו במשך שנים בסירובם לתת גט. ידוע המקרה של יחיא בן יחיא אברהם, אשר רק מותו לאחר שלושים ושלוש שנות מאסר בגין סרבנות גט שחרר את אשתו מעגינותה[27].

אל מול בעיית הסרבנות, עלו טענות שונות לגבי הסיבות לאי היענות הבעלים לסנקציות. בית הדין הרבני הגדול, בפסק דין מיום 17.9.2008[28] מתאר את הקשיים שהציב המחוקק על אכיפת פסקי דין של בתי הדין הרבניים, ומנסה לבור בין אלו את הדרך המשפטית הראויה לשם אכיפת פסק דין לגט, תוך הרחבת סמכויות אלו אף מעבר לאלו שניתנו לבתי הדין במפורש בחוק. בין השאר, ממליץ פסק דין זה על סנקציות קשות על סרבן גט - כולל המלצה לאיסור שינה על מזרן, כליאה יחד עם אסירים ביטחוניים, כליאה בבידוד לסירוגין לתקופות ארוכות של 90 יום, כאשר הסרבן יימצא שבעה ימים בבידוד ושבעה ימים במאסר רגיל, וחוזר חלילה, איסור רכישת מצרכים בקנטינת בית הסוהר, מניעת הזכות לקבל אוכל כשר למהדרין, ועוד. פסק דין זה אף ממליץ למחוקק כי יתיר לבתי הדין הרבניים לאסור סרבן גט אף ליותר מעשר שנים.

הוויכוח סביב הפעלת הסנקציות

יש הטוענים כי בית הדין הרבני מהסס יתר על המידה טרם הפעלת סנקציות. מאידך, יש הטוענים כי המאבק למען העגונות מנוצל ככלי "לניגוח התורה"[29]. עוד נמתחה ביקורת על בית המשפט העליון על כך שהוא מגביל את סמכויותיו של בית הדין הרבני, ובכך מקשה עליו להתיר עגונות[30].

ביקורת נוספת נמתחה על כך שהמאבק למען העגונות ומסורבות הגט מנוצל לשם פגיעה מכוונת בגברים מסורבי גט. בפסק דין של בית הדין הרבני הגדול, אמר הרב שלמה דיכובסקי כי: "אני חייב לציין, שהחוק הנ"ל (החוק לכפיית פסקי דין של גירושין) הוא חוק מפלה במכוון. ישבתי בשעתו בוועדת הכנסת למעמד האישה, וחברות הכנסת הנכבדות הצהירו במפורש על רצונן להכניס בחוק סעיף שבו "אפליה מתקנת" לטעמן, לטובת הנשים. אני מתקשה מאוד להבין את פשר האפליה "הלא מתקנת" הזו. מה בצע להכביד על גבר מסוים שגורלו המר הביא אותו בברית הנישואין עם אשה סרבנית גט, כדי ללמד לקח גברים אחרים המתעמרים בנשותיהן? במה יתוקן מעמד האישה, אם נאמלל גבר שזכה בתביעת הגירושין כנגד אשתו, כדי ללמד לקח גברים אחרים סרבני גט?"[31]

עוד נאמר כי המאבק למען העגונות ולמען מסורבות הגט, מנוצל באורח ציני לשם הצדקת חוקים המפלים מגדרית נגד גברים[32]. ואכן, פסק דין של השופטת נילי מיימון, שעליו נמתחה ביקורת[33], שעסק במקרה בו 3 ילדים היו במשמורת האב וילד אחד במשמורת האם, והטיל תשלום מזונות בסך 1,600 ש"ח על האב עבור הילד שאצל האם, ואילו על האם הטיל מזונות בסך 500 ש"ח בלבד עבור כל 3 הילדים שאצל האב. את אי-השוויון ההלכתי בין גברים לנשים הצדיק פסק הדין באומרו: "כמו כוח המיקוח של האיש בענייני רכוש העולה על זה של האישה, כתוצאה מכך שהאישה אינה יכולה להתגרש ללא הסכמת האיש ושיתוף פעולה מצידו. האישה, בניגוד לאיש, גם אינה יכולה לקבל היתר נישואין כאשר בעלה מסרב להתגרש ממנה או במקרים בהם הוא חסר דעה".

סמכות לכפות גט אינה נתונה לבתי דין רבניים מחוץ לישראל, שבשונה מבישראל, אינם זוכים לחיזוק על ידי חוקי המדינה שבה הם פועלים. כתחליף לכך, מחוץ לישראל נפוצים מאוד הסכמי קדם-נישואין או עשיית קידושין 'על תנאי' במטרה להתמודד עם מקרים של סרבנות[34].

במערכת אזרחית

כאשר מערכת המשפט אינה דנה לפי דין תורה, נוצרים מצבים בהם מערכת המשפט קובעת שזוג עבר גירושין, בעוד מבחינת התורה הזוג נחשב לנשוי. מערכות משפט שונות דנו בתביעות של נשים גרושות בדין האזרחי, אך מסורבות גט, לכפות על בעליהן לתת להן גט. היו שופטים שסירבו לכפות את מתן הגט על הבעל, מכיוון שמדובר בטקס דתי, בעוד אחרות כפו את מתן הגט בגלל הנזק הנגרם לאשה[35].

התרת נישואין נוספים

לא קיים מנגנון הלכתי המתיר לאישה נשואה לשאת בעל נוסף, והיתר למסורבת גט להינשא יכול להיעשות רק באמצעות קביעה הלכתית כי קידושיה היו בטלים מלכתחילה. לעומת זאת, גברים מסורבי גט היו רשאים בעבר לשאת אשה נוספת, אך על פי חרם דרבנו גרשום התקף לאשכנזים, והתחייבות בכתובה של בני עדות המזרח, כמו גם חוקי מדינת ישראל ומרבית המדינות, הם מנועים עתה מלעשות כן.

עם זאת, עגינותו של גבר מסורב הגט ניתנת להתרה על ידי פסק דין של בית דין רבני המתיר את החרם, והזוכה להסכמה של מאה רבנים משלוש מדינות. היתר כזה לנישואין ניתן רק בתנאי שהעגון ישליש גט לאשתו בבית הדין ויפקיד לה את כתובתה (אם היא זכאית לכך). אם הפסק מאושר גם על ידי נשיא בית הדין הרבני הגדול, הרי הוא גובר על איסור הביגמיה, שבסעיף 176 לחוק העונשין.

פסק דין המתיר לאיש לשאת אשה שנייה, והשגת הסכמת מאה רבנים לפסק, צריכים לגבור על מכשולים הלכתיים משלושה סוגים Wayback Machine, web.archive.org, ‏2011-11-03:

  1. קיימת מחלוקת הלכתית בין הסוברים כי חרם דרבנו גרשום נועד רק להגן מפני מצבים שבהם גבר רוצה לגרש אישה החפצה בו, ובין הגורסים כי החרם תקף גם למקרים שבו האישה מסרבת לקבל את הגט מטעמי נקמנות גרידא. על פי האחרונים, לא ניתן להתיר את החרם כלל.
  2. גם לדעת מי שסבור כי את החרם ניתן להתיר במקרים בהם האישה רוצה להחזיק בבעלה כבן ערובה, נדרשת זהירות מופלגת בטרם יעשה כן. החשש מפריצת גדרות החרם מביא למסקנה כי יש להגביל היתרים כאלו למקרים נדירים ביותר ("מילתא דלא שכיחא"), של פירוד בו ניכר כי אין סיכוי לחידוש הקשר בין בני הזוג (למשל בפרידה של עשר שנים ויותר).
  3. אף אם מתברר כי אין סיכוי לחידוש הקשר בין הבעל והאישה, נדרש לקבוע כי מאיסת הבעל באשתו נובעת מסיבה ממשית ("אמתלה מבוררת"). מנגד, כאשר עולה חשש כי אחת מהסיבות לרצונו של הגבר להתיר את הקשר היא היכנסותו בזוגיות חדשה, או אף שאיפה ליצירת זוגיות כזו, נפסק כי אין להתיר את החרם, שכן תוצאת התרה כזו עלולה להיות פריצת גדר שעל פיה בעלים הנותנים עיניהם באחרות יעשו דין לעצמם ביודעם שבית דין רבני יתיר להם לאחר אריכות זמן להינשא מחדש.

מכשול לא הלכתי אך משפטי הוא החלטת בית המשפט העליון [36] על פיה אמנם הסמכות שניתנה לבתי הדין הרבניים להתיר נישואין קיימת גם במקרים של סרבנות גט, אלא שעל הרבנים הראשיים להשגיח כי הזדקקות למוסד היתר הנישואין לא תסכל את המטרה של חיזוק היסודות המונוגמיים שבחברה שעמדה מאחורי איסור הביגמיה ושהיתר זה יינתן רק במקרים יוצאים מן הכלל ותוך דאגה לבל יגרם עוול לאישה[37].

מכשול טכני אחר הוא קביעת הרב הראשי לישראל, ישראל לאו משנת 2002 כי "גבר הנשוי לסרבנית גט, לא יוכל לשאת אשה חדשה, לפני שעל אשתו יופעלו דרכי כפיה לקבל ממנו גט" [1]. על כך נוסף החוק לקיום פסקי דין של גירושין, שבסעיף 1 ד קובע כי "הוצא צו הגבלה כנגד אשה... לא תידון בקשת הבעל ליתן לו היתר נישואין עד תום שלוש שנים מיום הוצאת צו ההגבלה", כלומר "בעל אינו יכול לפעול בשני המסלולים בעת ובעונה אחת. הוא אינו יכול לדרוש הפעלת צוי אכיפה כנגד אשתו סרבנית הגט, ולחלופין היתר נישואין. עליו לבחור באפשרות אחת בלבד, ובחירה זו תקפה לשלוש שנים, מבלי אפשרות לחזרה. בדרך כלל, נאלצים רוב הבעלים להעדיף את האפשרות ה"קלה" יותר של בקשת "היתר נישואין", על פני האפשרות הכבדה יותר של הפעלת צווי אכיפה[31]."

היתר לשאת אישה שנייה אינו פוטר את הבעל מלשאת במזונות אשתו, שכן ההיתר אינו מבטל את הנישואין הראשונים[38]. ועל כן הוא מועיל פחות למסורב גט הסובל מהחובה לזון את אשתו על אף שקשר הנישואין מתקיים ביניהם בעל כורחו, מאשר למסורב גט המתקשה ליצור קשר זוגי חדש עקב קשר נישואין מעגן. כמו כן, לא תמיד היתר כזה מספק מסורב גט[39], שכן מעמדו כנשוי עשוי להרתיע בנות זוג פוטנציאליות. בתי המשפט למשפחה בישראל קבעו כי ההיתר לשאת אישה שנייה אמנם מסיר את המניעה להינשא, אך אינו מסיר את יתר הנזקים, ובהם פגיעה בחופש הבחירה והזכות להשתחרר מקשר כפוי (תמ"ש 21162/07, תמ"ש 18561/07).

היתר לשאת אישה שנייה עשוי להפוך את משוואת הכוחות, ולהפוך סרבנית גט לעגונה. היתר לשאת אישה שנייה ניתן על כן לאחר השלשת גט והפקדת הכתובה של המבקש.

על פי ההערכה, בימינו היתר כזה ניתן במקרים כ 4–5 פעמים בשנה[40].

פתרונות נוספים

אמצעים נוספים שהוצעו להתמודדות עם סרבנות גט:

  • חתימה על הסכם טרום נישואין, כגון ההסכם לכבוד הדדי, לתשלום דמי מזונות גבוהים על ידי מי שיעכב את הגירושים (אם יגיעו בני הזוג למצב זה), ובכך לתת תמריץ לבן הזוג שלא לעכב את הגירושין[41]. עם זאת, יש הטוענים כי מזונות עונשיים הנקבעים בהסכם קדם נישואין, מעוררים חשש בדבר הרצון החפשי של מי שהגט נכפה עליו באמצעי זה, ועל כן פוגעים בכשרות הגט[42]. כתחליף, הציעו המתנגדים את ההסכם לכתובה הדדית, שגם הוא הסכם קדם נישואין הבא לפתור את תופעת סרבנות גט[43], אך מתנה זאת בקבלת מרות בית הדין וכן תנאים נוספים המבטיחים את כשרותו של הגט[44].
  • הפקדת גט על-תנאי שייכנס לתוקף רק במקרים מוגדרים מראש. פתרון זה אינו נפוץ בארץ, אולם הוא נפוץ בקרב קהילות קונסרבטיביות מחוץ לישראל.
  • הכרזה על הנישואים כבטלים מעיקרם מתוקף פגם כלשהו, כך שממילא מתבטל הצורך בגט.
  • הפקעת ממון הקידושין, מה שמבטל את הנישואין בדיעבד, ואת הצורך בגט.

ברוב מדינות המערב, שבהן נהוגים נישואים אזרחיים, בתי המשפט מוסמכים לסיים נישואים גם בהיעדר שיתוף פעולה של שני בני הזוג. עם זאת, אם אישה יהודייה ומעוניינת להינשא בנישואים הלכתיים, היא תיתקל בכל הבעיות הכרוכות בעגינות, ובתי המשפט לא יציעו לה סעד.

יש הטוענים כי המאמצים הציבוריים לפתרון בעיית מסורבי הגט (להבדיל ממסורבות גט) מועטים מידי[דרוש מקור].

תביעת נזיקין כנגד סרבני גט

בינואר 2001 נתקבל לראשונה העיקרון שניתן לתבוע סרבן גט על הנזק שבאי מתן גט, כאשר השופט בן ציון גרינברגר סירב לדחות תביעה כזאת על הסף[45]. את המהלך יזמה עו"ד סוזן ווייס, שהקימה בשנת 2004 את עמותת מרכז צדק לנשים. פסק דין ראשון המחייב סרבן גט בתשלום על נזקים שגרם ניתן על ידי השופט מנחם הכהן בדצמבר 2004. גובה הפיצוי היה 425,000 שקלים. השופט נימק את הפיצוי בכך ש"אי מתן הגט מהווה פגיעה קשה ביכולתה לנהל אורח חיים סביר ותקין, דבר המגיע לכדי התעללות נפשית הנמשכת שנים רבות", כך פסק השופט מנחם הכהן, וציין כי "אין מדובר בקביעת סנקציה נוספת כנגד סרבן הגט, שתכליתה לזרז את מתן הגט, ובית משפט זה אינו עוסק באמצעים לסידור הגט בעתיד, אלא אך ורק בהשלכות הישירות הנובעות מאי מתן הגט, על זכות האישה לפיצויים נזיקיים"[46]. מאז ניתנו כמה וכמה פסקי דין בנושא[47].

היו שטענו כנגד פסקי דין אלו שאין להם בסיס בדיני הנזיקין של מדינת ישראל[49]. בית הדין הרבני הגדול קבע בפסק דין שנתן במרץ 2008 קבע שלא ניתן לתת גט לאישה שקיבלה פסק דין נזיקי מבית משפט לענייני משפחה שכן גט כזה יהיה גט מעושה[50]. כתב בית הדין: "ומה שלא מגרש היום תולה יהבו בביטול פסק-הדין בית המשפט לענייני משפחה, אחרת היה בא להתגרש בעל כורחו שלא בטובתו על רקע חרבן עולמו בהטלת דמי נזיקין גבוהים. ומה גם כנגזרת מפסק-הדין בית המשפט לענייני משפחה הנ"ל עלולה ידו של בית משפט להיות נטויה בהטלת עונש כספי נוסף עליו כל עוד האישה לא מקבלת גט, באופן שהעישוי עלול להיות מתמשך ואין לך עישוי גדול מזה, ודומה למי שקיבל מכה כדי לתת גט, ונתן גט. אפילו שהמכות כבר קיבל, נחשב גט מעושה מחשש שיקבל מכות נוספות, או שגם מצד המכות הראשונות נחשב לגט מעושה מאחר שהובילו אותו לגט על רקע מצב בלתי נסבל ואיבוד עשתונות."

בשנת 2008 קבע בית המשפט שהפיצויים ישולמו במקרים מסוימים גם עבור התקופה שקדמה לחיוב בית הדין את הבעל לתת גט. בית המשפט הזהיר את האישה שפסק דין על נזקים שבסירוב לתת גט עלול למנוע ממנה לקבל גט, אך לא נמנע מלדון בתביעה עקב כך[51].

במאי 2010 קבע השופט איתי כץ פיצויים לגבר שאשתו סירבה לקבל ממנו גט[52].

העילות הנזיקיות המשמשות לתביעת סרבני הגט

רשלנות: חובת הזהירות בין בני זוג כבר הוכרה על ידי בתי-המשפט לענייני משפחה ככוללת חובה לנהוג בבן-הזוג בכבוד, בהגינות, באנושיות וברגישות, לא לצער אותו ולא להתעלל בו נפשית ובאופן שלא יאפשר לו ניהול של אורח חיים תקין וסביר[53]. סרבנות הגט הוכרה בתנאים מסוימים כהפרת אותה חובת זהירות מתוך שהיא מפרה את החובות הללו, שכן רשלנות חלה, על-פי הפסיקה הישראלית, אף על מעשים מכוונים.

הפרת חובה חקוקה: עוולת הפרת חובה חקוקה רלוונטית בייחוד באשר להפרת החובה הפלילית שבסעיף 287 לחוק העונשין, "הפרת הוראה חוקית", אם מדובר במקרה שבו חויב הבעל לתת גט על ידי בית-הדין הרבני בתביעת הגירושין וסירב לעשות כן. שאלת הפרת הוראה חוקית פלילית זו נמצאת במחלוקת בין שופטי בית המשפט לענייני משפחה, מסיבות שונות, בין היתר עקב אופייה הפלילי ושאלת מטרת חקיקתה[54]. בחלק מפסקי-דין הייתה מוכנות לקבל גם הפרת חובה חקוקה של סעיפים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אם כי הדבר לא נעשה לאחר דיון מעמיק במהלך זה[55].

ראו גם

לקריאה נוספת

  • מוניק זיסקינד גולדברג ודיאנה וילה, זעקת דלות - פתרונות הלכתיים לבעיית העגונות בימינו, הוצאת מכון שכטר למדעי היהדות, 2006.
  • יד לאשה: האשה והגירושין על פי ההלכה: פתרון הלכתי לבעיית העגונה, מאת הרב שלמה ריסקין; עריכה: אבי שרף; תרגום לעברית: מיכל לוין -- אפרת: אור תורה סטון, 2004 תשס"ד
  • Aviad Hacohen, The Tears of the Oppressed - An Examination of the Agunah Problem: Background and Halakhic Sources, Jersey City : Ktav, 2004. מסת"ב 0881258679
  • רבקה לוביץ, מסוף העולם ועד סופו - מסע הייסורים של נשים בבית הדין הרבני, הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2017

קישורים חיצוניים

הסכמי קדם-נישואין
פסקי דין
ארגוני סיוע לעגונות ומסורבות גט

הערות שוליים

  1. ^ מסרבים, אבל הרבה פחות: סרבנות גט במאה ה-21, באתר השילוח, ‏2020-07-12
  2. ^ חוה קליין, סרבנות גט: האם אנחנו ניצבים לפני צמצום משמעותי של התופעה. מתוך גלובס דצמבר 2016
  3. ^ בני דון-יחייא, מה פתאום שלום-בית, אני רוצה להתגרש, באתר ynet, 19.6.2007
  4. ^ עו"ד דוד ברלינר וד"ר יואב מזא"ה, מסרבים, אבל הרבה פחות: סרבנות גט במאה ה-21, באתר השילוח גיליון 20 עמ' 99-100
  5. ^ קובי נחשוני, לראשונה בישראל: מעל 10,000 מתגרשים בשנה, באתר ynet, 25 בינואר 2009
  6. ^ נטע סלע, סקר בתי הדין: יותר סרבניות גט מאשר סרבנים, באתר ynet, 26 ביוני 2007
  7. ^ דברי עו"ד שמעון יעקבי מהנהלת בתי הדין הרבניים בפרוטוקול מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה, 22 במרץ 2005, אתר הכנסת
  8. ^ פרוטוקול מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה, 22 במרץ 2005, אתר הכנסת
  9. ^ אורלי לוטן, ‏מסורבות גט בישראל - מתוקן, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 28 בנובמבר 2005
  10. ^ דברי הרבנית מרים גולדפישר בפרוטוקול מס' 38 מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה, 16 ביולי 2003
  11. ^ עמירם ברקת, לראשונה: רבנים שלחו סרבנית גט למאסר, אתר וואלה, 5 באפריל 2004
  12. ^ מסורבת גט - סיפור אישי, אתר get what2do
  13. ^ פרוטוקול מס' 38 מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה, 16 ביולי 2003
  14. ^ מס' תיק:8455-64-1, בית דין הרבני הגדול
  15. ^ סקירת דיני המזונות בדין העברי בפסק דין של בית משפט לענייני משפחה.
  16. ^ בג"ץ 104/06 "מרכז צדק לנשים" נ' הנהלת בתי הדין הרבניים, ניתן ב-19 בספטמבר 2010).
  17. ^ משה ויסברג, קבורת אשה נאסרה עד שבנה יפקיד את הגט, באתר בחדרי חרדים, י"ט אב תשע"ט 20/08/2019
  18. ^ דוגמה: קובי נחשוני, שיימינג ברשות בית הדין: זה הד"ר לפיזיקה שמעגן את אשתו, באתר ynet, 19 בפברואר 2016
  19. ^ בג"ץ 5185/13 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, ניתן ב-28 בפברואר 2017
    לילך דניאל, ‏בג"ץ נתן אור ירוק ל"שיימינג" ואימץ נוהג מימי הביניים, באתר "תקדין", 5 במרץ 2017
  20. ^ בתי הדין הרבניים, באתר GOV.IL
  21. ^ עוז רוזנברג, תקדים: סרבן הגט יישאר בכלא ללא הגבלת זמן, באתר nrg
  22. ^ קובי נחשוני
  23. ^ עמירם ברקת, לראשונה: רבנים שלחו סרבנית גט למאסר בשם "השוויון בין המינים", באתר הארץ, 5 באפריל 2004
  24. ^ 24.0 24.1 יעקב חשין, "סוגיות בנושא גירושין" - האם קיים הבדל בין הוצאת צו הגבלה לגבר לבין הוצאת צו הגבלה לאשה?"
  25. ^ 25.0 25.1 25.2 יהודה יפרח, ‏"הכרוניקה, יולי 2017", השילוח 5, יולי 2017
  26. ^ תמ"ש (י-ם) 19270/03 ק.ס. נ' ק.פ. (פורסם בנבו, 21.12.2004). 
  27. ^ דיינה הר אבן, עגונות
  28. ^ פס"ד של בית הדין הרבני הגדול הקובע סנקציות קשות לאסיר סרבן גט, ומרחיב את סמכויות בתי הדין מעבר לאלו המפורשות בחוק
  29. ^ משה גפני, מצוקת המסורבות ככלי לניגוח התורה, בשבע, גיליון 238, 19/04/07
  30. ^ אליעזר מלמד, בית המשפט החילוני אינו דואג לעגונות, באתר "ישיבה"
  31. ^ 31.0 31.1 פסק בית הדין הגדול מתאריך 24.3.2003 (ארכיון)
  32. ^ ליאור לב, הרהורים על שוויון ביום העגונה
  33. ^ יאיר תיבון, סדום 2006, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 24 באוגוסט 2006
  34. ^ רחל לבמור מנעי עיניך מדמעה – הסכמי קדם-נישואין למניעת סירוב גט 24 (2009)
  35. ^ ראו מקרה לדוגמה ב-אלג'יר, חבצלת, 27 במאי 1908
  36. ^ ד"נ 10/69 בורונובסקי נ' הרב הראשי לישראל ואח', פ"ד כה(1)7 –
  37. ^ מתן היתר לריבוי נישואין (עמ' 12), ‏1 במאי 1975(הקישור אינו פעיל)
  38. ^ הרב י. ד. הגר, ‏היתר נישואין במחלת נפש, באתר "דעת"
  39. ^ רבקה לוביץ', שחררו את מסורב הגט, באתר ynet, 15 בינואר 2008
  40. ^ השקר של ארגוני הנשים נחשף
  41. ^ נוסח הסכם לכבוד הדדי של מועצת רבני ישראל הצעיר בישראל
  42. ^ על הסכמי קדם נישואים מאת הרב דוד בן זזון, אתר "קול שמחה"
  43. ^ נוסח ההסכם לכתובה הדדית, באתר SRUGIM
  44. ^ הרב דוב ליאור מאשר לראשונה הסכם קדם נישואים, באתר סרוגים
  45. ^ תמ"ש (ירושלים) 3950/00
  46. ^ 19270/03
  47. ^ תביעות נזיקין, אתר צדק משפטי
  48. ^ לדיון בסוגיות המשפטיות ראו יחיאל קפלן ורונן פרי, על אחריותם בנזיקין של סרבני גט, עיוני משפט
  49. ^ [48]
  50. ^ תיק 7041-21-1
  51. ^ תמ"ש 6743/02
  52. ^ תמ"ש (ירושלים) 18561/07
  53. ^ תמ"ש (י-ם) 20673/04 ב.מ. נ' ב.ה.א (פורסם בנבו, 9.3.2008).
  54. ^ שופטים פסקו כי חלה כאן הפרת חובה חקוקה (ראו למשל השופט צבי ויצמן בתמ"ש (כ"ס) 19480/05). לדיון ולתמיכה בגישה שלפיה יש להכיר בעוולת הפרת חובה חקוקה במקרה זה ראו "פיצוי נזיקי למסורבות גט" המשפט יב 285, 290, 292, 297-294 (2007).
  55. ^ ראו למשל תמ"ש (י-ם) 6743/02 כ. נ' כ. (פורסם בנבו, 21.7.08), תמ"ש (ת"א) 24782/98 נ.ש. נ' נ.י. (פורסם בנבו, 14.12.2008) ותמ"ש (י-ם) 18561/07 ש.ד. נ' ר.ד. (פורסם בנבו, 26.5.2010).

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32605995סרבנות גט

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=סרבנות_גט&oldid=2182071"