סעאדת חסן מנטו
 | |
| סעאדת חסן מנטו | |
| לאום |
הודי (1912–1948) פקיסטני (1948–1955) |
|---|---|
סעאדת חסן מנטו (באורדו: سعادت حسن منٹو; 11 במאי 1912 – 18 בינואר 1955) היה סופר הודו-פקיסטני ומחזאי שנחשב לאחד מכותבי הסיפורים הקצרים הגדולים בהיסטוריה של דרום-מזרח אסיה.
לאורך קריירת הכתיבה שלו הוציא 22 אוספים של סיפורים קצרים, רומן אחד, חמישה תסכיתי רדיו, שלושה קובצי מאמרים, והסיפורים הקצרים הטובים ביותר שלו זוכים להערכה רבה על ידי סופרים ומבקרים.[1] הרבה לכתוב על אמיתות אכזריות שאף אחד אחר לא העז לכתוב עליהן. מנטו ידוע בעיקר בשל סיפוריו הקצרים על חלוקת תת-היבשת ההודית מיד לאחר שקיבלה את עצמאותה בשנת 1947.[2]
ביוגרפיה
סעאדת חסן מנטו נולד בסַמְבְַּרלַה, במחוז לוּדְהִיָאנַה שבפנג'אב, בן לע'ולאם ולסארדר, ממשפחה מוסלמית קשמירית של עורכי דין. גדל באמריטסר. היה קשמירי במוצאו וגאה בשורשיו הקשמיריים ובשרידי התרבות הקשמירית ששימרה משפחתו. במכתב לג'ווהרלל נהרו כתב כי להיות "יפה" היא המשמעות השנייה של להיות "קשמירי".[3][4]
את השכלתו המוקדמת רכש בבית, ורק בשנת 1921 החל ללמוד, בכיתה ד'. הוא נכשל שלוש פעמים בבחינת הבגרות שלו לפני שעבר אותה. נקודת המפנה הגדולה בחייו התרחשה ב-1933, כשהיה בן 21 ופגש בעבדול בארי אליג (1906–1949), סופר, היסטוריון ומבקר, בארמיטסר. אליג שכנע אותו לחשוף את כישרונותיו האמיתיים ולקרוא מספרי מחברים רוסיים וצרפתיים.[5]
הקריירה הספרותית בהודו
| ” | סופר מרים את העט שלו רק כאשר הרגישות שלו נפגעת. | “ |
– מנטו לשופט בבית משפט[6] | ||
לאחר כמה חודשי עבודה סיים מנטו לתרגם לאורדו את ספרו של ויקטור הוגו, "יומו האחרון של הנידון למוות". הספר נמכר בדוכן לממכר ספרים תחת השם "סארגוזאשט-א-אסיר" (سرگذشت اسير - "סיפורו של אסיר"). זמן קצר לאחר מכן הצטרף לצוות העורכים של "מסאוואת", עיתון שהתפרסם מדי יום בלודהיאנה.
ההתלהבות הרבה דחפה את מנטו להמשיך ללמוד באוניברסיטה המוסלמית של אַלִיגַר, שבה החל ללמוד בפברואר 1934. זמן קצר לאחר מכן הצטרף לאגודה ההודית לסופרים פרוגרסיביים (IPWA). באגודה פגש את הסופר עלי סרדאר ג'עפרי (علی سردار جعفری) ובפרץ מחודש המשיך את כתיבתו. סיפורו השני, "אנקלאב פסנד" (انقلاب پسند), פורסם בכתב-עת אליגרי במרץ 1935. את אליגר עזב תוך שנה, ומשם עבר תחילה ללאהור, ואחר כך למומביי. במומביי חי וכתב במשך עשור.
ב-1941 הסכים מנטו להצעה שהוצעה לו, לעבור לדלהי כדי לכתוב תסכיתים עבור השירות באורדו של תחנת הרדיו "רדיו כל-הודו" (All India Radio). הייתה זו התקופה הפורה ביותר בקריירה הספרותית שלו. בשמונת החודשים שלאחר מכן פרסם ארבעה אוספים של תסכיתי רדיו, "אאו" (آو - בוא), "מנטו כה דראמה" (منٹو کے ڈرامے - הדרמות של מנטו), "ג'נאזה" (جنازے - לוויות) ו"תין עוורתי" (تین عورتیں - שלוש נשים). הוא המשיך בכתיבת סיפורים קצרים, וקובץ הסיפורים הקצרים הבא שלו, "דהואן" (دھواں - עשן) יצא זמן קצר לפני צאת קובץ סיפורים נוסף, "מנטו כה אפסאנה" (منٹو کے افسانے - הבדיוניים של מנטו), ולפניו קובץ מאמרי אקטואליה, "מנטו כה מזאמין" (منٹو کے ادبی مضامین - המאמרים של מנטו). התקופה הפורה הגיעה לשיאה עם פרסום האוסף המעורב של כתביו - "אפסנה אוור דראמה" (افسانے اور ڈرامے - בדיוניים ודרמות) - ב-1943. בינתיים הסתכסך עם מנהל הרדיו, המשורר נ' מ' ראשיד, עזב את עבודתו וחזר למומביי ביולי 1942, שם עבד בתעשיית הקולנוע ההודית. הייתה זו תקופתו הטובה ביותר כתסריטאי, ויצאו בה סרטים כ"צ'אל צ'אל רה נאווג'אן"[7] ו"מירזה ע'אליב", שיצא ב-1954.[8] גם כמה מהסיפורים הקצרים הטובים ביותר שכתב מקורם בתקופה זו. בין הסיפורים שכתב באותה תקופה "כאלי שלוואר" (کالی شلوار - מכנסיים שחורים; 1941) ו"בּוּ" (بو - ריח; פברואר 1945). נקודת שיא נוספת בתקופת חייו השנייה במומביי הייתה יציאתו לאור של אוסף הסיפורים הקצרים שלו, "צ'וע'ד" (چغد). הוא נותר בעיר עד שעבר לפקיסטן בינואר 1948 בעקבות חלוקת הודו ב-1947.
חייו בלאהור
מנטו ומשפחתו היו בין מיליוני המוסלמים שעזבו את הודו של-ימינו לטובת לאום בעל רוב מוסלמי בפקיסטן.[9] הוא עבר לעיר לאהור; וכשהגיע לעיר ממומביי, חי בקרבת ולצד אינטלקטואלים בולטים כפאיז אחמד פאיז (אנ'), נאצר כאט'מי (אנ'), אחמד ראהי (אנ') ואחמד נדים קאסמי (אנ'). כל האישים הללו נהגו לשהות ב"פאק טי האוס" (אנ'), בית קפה ותה אייקוני בלאהור, שהיה עד לכמה מהוויכוחים הספרותיים הלוהטים ביותר והדיונים הפוליטיים הנלהבים ביותר בשנים 1948–1949. לבית הקפה מקום בזכרונות המכירים את עברה התרבותי והתוסס של לאהור: ""לא הייתה שום השפעה חיצונית, ואנשים היו חולקים את דעותיהם על כל נושא בלי פחד, אפילו בזמן משטרם של הדיקטטורים הצבאיים".[10]
כתיבתו ומורשתו
| ” | אם אתה מוצא את כתיבתי מלוכלכת, החברה שבה אתה חי היא מלוכלכת. עם הסיפורים שלי, אני אך ורק חושף את האמת. | “ |
– מנטו על כתיבתו.[11] | ||
מנטו תיאר את התוהו-ובוהו ששרר במהלך ולאחר חלוקת הודו בשנת 1947.[6][12] הוא החל את הקריירה הספרותית שלו בתרגום עבודתם של גדולי הספרות, בהם ויקטור הוגו ואוסקר ויילד ובתרגום עבודתם של סופרים רוסים בצ'כוב וכגורקי. סיפורו הראשון נקרא "תמאשא" (تماشا - הצגת ראווה), והתבסס על טבח ג'אליאנוואלה באג בארמיטסר.[13] אף על פי שעבודותיו המקודמות, שהושפעו מהסופרים הפרוגרסיביים בתקופתו,[14] הציגו נטייה שמאלית וסוציאליסטית מובהקת, עבודתו המאוחרת יותר החלה בהדרגה לתאר את חושך הנפש האנושית, ככל שערכים הומניסטיים נחלשו בסביבות החלוקה. עבודותיו האחרונות, שצמחו בתוך האקלים החברתי שבו חי וכתוצאה מהמאבקים הכספיים שבהם נאבק בעצמו, שיקפו תחושה פנימית של אובדן עצות אנושי כלפי החשיכה וכללו סאטירה שהובעה בקומדיה אפלה, כפי שניתן לראות בעבודתו האחרונה, "טובה תכ סינג" (ٹوبہ ٹیک سنگھ).[15] הסיפור לא הראה רק את השפעת "שדיו" האישיים, אלא גם את הטירוף הקולקטיבי שראה בעשור הבא בחייו. נוסף על כך, התיקים המשפטיים הרבים שבהם נתבע ותוכחות החברה העמיקו את השקפתו הצינית עליה, חברה שממנה הרגיש מבודד.[16]
פעמים רבות נעשות השוואות בין מנטו לבין ד. ה. לורנס,[17] בין השאר בשל כתיבתו של מנטו על טבואים בחברה ההודו-פקיסטנית. כל חלקי הקיום האנושי זכו לכיסויו, ואף טאבו לא נותר ללא פגע, בעיני סופרות רבות בנות זמננו, שפתו הציגה את המציאות והעניקה להן את הכבוד לו היו ראויות זמן רב.[18] הוא עדיין ידוע בשל תובנותיו הנוקבות על התנהגות האדם, וכן על התגלות טבעם החייתי והמבעית של אנשים נזעמים, שבולט בפרוזה שלו.[6]
מנטו היה סופר שסיפור חייו היה לנושא לדיון מתמשך ולהסתכלות פנימית.[19] במהלך שני העשורים האחרונים נעשו הפקות במתיות רבות כדי להציג את דמותו בקונפליקט עם המציאות החברתית והכלכלית הקשה של העידן שלאחר חלוקת הודו. מחזה מאת דאניש איקבאל, "אק קוטה קי קאהאני" (Ek Kutte Ki Kahani), הוא דוגמה להפקה שכזו, והוא מציג את מנטו בפרספקטיבה חדשה לרגל מאה שנה להולדתו. ב-2015 ביים והוציא לאור במאי הקולנוע סרמד ח'וסט סרט בשם "מנטו" על חייו של הסופר.[20] ב-2017 צפוי לצאת סרט נוסף (אנ') על מנטו, בבימויה של ננדיטה דאס (אנ') ובכיכובו של נוואזואדין סידיקוי (אנ') בתור מנטו.[21][22]
אישומים בניבול פה
מנטו ניצב בפני משפט בשל גסויות בכתיבתו מספר פעמים, הן בהודו והן בפקיסטן: שלוש פעמים בהודו לפני 1947 (בשל "דהואן", "בו" ו"כאלי שלוואר"); ושלוש פעמים בפקיסטן, לאחר 1947 (בשל "ח'ול-דו", "ת'נדה גוסט" ו"אופר ניצ'ה דרמיאן"). הסיבה לכך הייתה סעיף 292 בחוק העונשין ההודי (אנ'), ובחוק העונשין הפקיסטני (אנ') בשנותיה הראשונות של פקיסטן. הוא נקנס במקרה אחד בלבד.[23]
פרסים והוקרה
ב-18 בינואר 2005, יום השנה החמישים למותו, הונצח מנטו על בול דואר פקיסטני.[24] ב-14 באוגוסט 2012, יום העצמאות של פקיסטן, הוענק לסעאדת חסן מנטו, לאחר מותו, פרס נישאן-י אימתיאז (אנ') ("מסדר ההצטיינות") על ידי ממשלת פקיסטן.[25]
לקריאה נוספת
- סעאדת חסן מנטו, סיפורים מהכיס, תרגם אחיה ענזי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018
- דני רווה, "האופסימיסט: הפילוסופיה של סעאדת חסן מנטו"
, תאוריה וביקורת 44, קיץ 2015, עמ' 235–245 (כולל תרגום לסיפור של מנטו, בתרגומו של אחיה ענזי) - Life and Works of Saadat Hasan Manto, by Alok Bhalla. 1997, Indian Institute of Advanced Study. מסת"ב 81-85952-48-5.
- Pinglay-Plumber, Prachi (12 בינואר 2015). "Manto Bridge: to Manto, Bombay was about its people". Outlook. 55 (1): 72–73. נבדק ב-2016-01-06.
{{cite journal}}: (עזרה) - Another Lonely Voice: The Urdu Short Stories of Saadat Hasan Manto, by Leslie A. Flemming, Berkeley: Centre for South and South east Asian Studies. University of California. 1979. [1]
קישורים חיצוניים
- פרופ' דניאל רוה, מסה וביקורת – האופסימיסט: הפילוסופיה של סעאדת חסן מנטו, באתר תיאוריה וביקורת.
סעאדת חסן מנטו, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)- סיפורים מאת סעאדת חסן מנטו(הקישור אינו פעיל) באתר LITERATURE IN INDIA
- סיפורים מאת סעאדת חסן מנטו באתר rekhta
הערות שוליים
- ^ Saadat Hasan Manto, Penguin India (מתוך ארכיון האינטרנט)
- ^ Suketu Mehta, Pearls of Regret: ‘Bombay Stories,’ by Saadat Hasan Manto, The New York Times, MAY 8, 2014
- ^ Reeck, Matt; Ahmad, Aftab (2012). Bombay Stories. Random House India. ISBN 9788184003611.
He claimed allegiance not only to his native Punjab but also to his ancestors' home in Kashmir. While raised speaking Punjabi, he was also proud of the remnants of Kashmiri culture that his family maintained-food customs, as well as intermarriage with families of Kashmiri origin-and throughout his life he assigned special importance to others who had Kashmiri roots. In a tongue-in-cheek letter addressed to Pundit Jawaharlal Nehru, he went so far as to suggest that being beautiful was the second meaning of being Kashmiri
- ^ Pandita, Rahul (2013). Our Moon Has Blood Clots: The Exodus of the Kashmiri Pandits. Random House India. ISBN 9788184003901.
By virtue of his disposition, temperament, features and his spirit, Manto remains a Kashmiri Pandit.
- ^ Pakistan Post, 2005, Retrieved 12 August 2015
- ^ 6.0 6.1 6.2 Biography of Saadat Hasan Manto on Kashmir Sentinel, Feb 2003 issue
- ^ "Chal Chal Re Navjavan", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- ^ "Mirza Ghalib", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- ^ Manto, Saadat Hasan. Ganjay Farishtay. p. 190.
- ^ Abid Hussain, Not everyone’s cup of tea, Herald-Dawn, Mar 19, 2015
- ^ Muqbil Ahmar, Walking with the marginalised, The Hindu, SEPTEMBER 18, 2016
- ^ Aparna Chatterjee, Saadat Hasan Manto : A Profile, Boloji.com, 2-Apr-2006
- ^ शरद दत्त, बैरिस्टर के बेटे से लेखक होने तक, BBCHindi, 10 मई, 2005 (בהינדי)
- ^ A SHORT STORY BY SAADAT HASAN MANTO: A Biographical Sketch, Mahfil. v 1, V. 1 (1963) p. 12., Digital South Asia Library
- ^ Jasmine Sandhawalia, Manto’s undivided people & divided us, The Tribune, Sep 6, 2015
- ^ Some Closing Thoughts on Saadat Hasan Manto’s Centenary, Pak Tea House.net, December 19, 2012
- ^ Sarfraz Manzoor, Saadat Hasan Manto: 'He anticipated where Pakistan would go', The Guardian, 11 June 2016
- ^ सूफ़िया शानी, 'औरत को इंसान के रुप में पेश किया', BBCHindi, 10 मई, 2005 (בהינדי)
- ^ Tributes paid to Manto, dawn.com, May 11, 2012
- ^ Xari Jalil, Behind the scenes: How Manto, the movie, came about, dawn.com, Sep 08, 2015
- ^ Eram Agha, 'Manto Exposed Hypocrisy, He Is Paradoxically Relevant In Our Times', News18.com, April 16, 2017
- ^ Manto: Rasika Dugals' First Look as Sadat Hassan's Wife Safia Revealed, News18.com, April 14, 2017
- ^ Tariq Bashir, “Sentence First – Verdict Afterwards”, The Friday Times, March 20, 2015
- ^ Saadat Hasan Manto (1912-1955) Men of Letters, Pakistan Post Office Department, January 18, 2005
- ^ Abida Parveen, Aleem Dar among winners Posthumous awards for Manto, Mehdi Hassan, dawn.com, Aug 14, 2012
