נעמי באן
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה.
נעמי באן (במקור שנברגר, בהונגרית: Bán Noémi; סגד, 29 בספטמבר 1922 – בלינגהם, 7 ביוני 2019) הייתה ניצולת שואה יהודייה-הונגרייה שהיגרה לארצות הברית בגיל 35, נואמת עטורת פרס תפוח הזהב (אנ') ומורה.
ביוגרפיה
נעמי שנברגר נולדה במשפחה יהודית כבתם של שאמו שנברגר, מורה לדת היהודית ולאחר מכן מנהל בית ספר ושל יוליאנה שנברגר. הוריה נישאו בסגד ב-27 בדצמבר 1921, והיו קרובי משפחה רחוקים.[1] כשנעמי הייתה בת שנתיים, היא עברה עם הוריה לסנטגוטהארד, עיירה במחוז ואש על גבול הונגריה-אוסטריה-סלובניה של היום וכעבור כמה שנים לעיר קישקונהלש הקרובה לסגד, עיר הולדתה, שם למדה בגן וסיימה את כיתה א'. היא הייתה הבכורה מבין שלושת ילדי המשפחה ואחריה נולדה אחותה ארז'בט, שהייתה צעירה ממנה בתשע שנים, ואחיה הצעיר, גאבור, יליד דצמבר 1943. ב-1941 מונה אביה למנהל בית ספר בדברצן ולכן משפחתה עברה לשם. היא רצתה להמשיך את לימודיה לאחר קבלת תעודת בגרות, אך עקב ההידרדרות במצב היהודים נשלחה אל דודתה שהתגוררה בבודפשט, כדי ללמוד תפירה בעיר הבירה. היא הייתה רק בת עשרים ואחת כאשר היא ומשפחתה הגיעו לגטו.
במהלך הכיבוש הגרמני של ממלכת הונגריה (מבצע מרגרטה), נשלח אביה למחנה עבודות כפייה, ואילו היא, ארז'בט, גאבור, אמה, סבתה מצד אמה, נינה, ואחד עשר קרובי משפחה נוספים נשלחו תחילה למפעל ללבנים ליד דברצן ולאחר מכן, ב-1 ביולי 1944, למחנה הריכוז אושוויץ. כל בני משפחתה שנשלחו לאושוויץ נרצחו, אך היא הועברה על ידי יוזף מנגלה בעצמו לאלנדורף, תת-מחנה של מחנה הריכוז בוכנוולד, לעבודה במפעל תחמושת.
ב-15 באפריל 1945, היא וחבריה הוצעדו ממחנה בוכנוולד למחנה הריכוז ברגן בלזן. בדרך, נמלטה עם אחד עשר מהאסירים, ואז התגלו ליד ברגן בלזן על ידי הצבא האמריקני, שזה עתה שחרר את מחנה ברגן בלזן.
בספטמבר 1945, חזרה לדברצן, שם התאחדה עם אביה, שאמו (ששינה מאוחר יותר את שם משפחתו לגאבור לזכר בנו המנוח שנרצח באושוויץ). באוקטובר של אותה השנה היא נישאה בסגד לארנה באן (לימים ארנסט באן), מורה מבודפשט, איתו עברה לבודפשט ב-1948.
לאחר ההשתלטות הקומוניסטית בין 1947 לבין 1948, לימדה כיתות ז' ו-ח'. עקב הדיכוי הסובייטי היא ניסתה להימלט לאוסטריה במהלך המרד ההונגרי עם בעלה ועם שני בניה, אישטוואן (סטיבן) וג'רג' (ג'ורג'), אך הם לא הצליחו לעבור ברכבת שחצתה את הגבול. ב-29 בדצמבר 1956, פחות מחודש לאחר מכן, למרות האיסורים, ניסו לחצות שוב והפעם הסתתרו בכדורים ענקיים של חוטי תפירה. הפעם הצליחו והם הגיעו לווינה ב-1 בינואר 1957 ולארצות הברית בתחילת פברואר.
ארצות הברית
בשנת 1957, נעמי עברה עם משפחתה לסנט לואיס, מיזורי. היא ובעלה למדו אנגלית והשיגו תעודות הוראה. בנה הבכור, סטיבן, עבר לבלינגהם, מדינת וושינגטון, לשם גם היא ובעלה עברו ב-1982. בשנת 1994, ארנסט מת ממחלת האלצהיימר.
לאחר מותו של ארנסט, נשאה באן הרצאות על השואה הן בארצות הברית והן ובכמה מדינות ברחבי העולם (גם בהונגריה ובטאיפיי). בשנת 1998 קיבלה את פרס תפוח הזהב. בשנת 2003 יצא לאור ספרה Sharing Is Healing: A Holocaust Survivor Story, בו כתבה על קורותיה בתקופת השואה ועל וויותיה כנואמת בציבור. בשנת 2007 צולם סרט דוקומנטרי בשם My name is Noémi על חייה. היא נפטרה ביוני 2019 בגיל 96.[2]
פרס תפוח הזהב
פרס תפוח הזהב הוא שם למספר פרסים שאינם קשורים זה לזה ומוענק למחנכים בבמדינות שונות בארצות הברית.
הפרס שהיא קיבלה מכיר ביחידים ובתוכניות לימוד שעושים שינוי דרמטי בחינוך במדינת וושינגטון (המדינה בה נעמי באן קיבלה את הפרס) מכיתות גן טרום-חובה עד כיתה י"ב. הפרס מוענק מאז 1992.
לקריאה נוספת
- Ban, Noemi. ˇˇSharing Is Healing: A Holocaust Survivor's Story".
- "Resource Information for Noémi Ban". Jewish Women's Archive.
- Noemi Ban Full Testimony 1996. on YouTube
- Survivor Encyclopedia. Holocaust Center Seattle
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
