ניקולאי קוסטומרוב
 | |
| ניקולאי קוסטומרוב | |
| פעילות בולטת | היסטוריון, משורר ואתנוגרף רוסי ממוצא אוקראיני |
|---|---|
| השקפה דתית | הכנסייה הרוסית האורתודוקסית |
נִיקוֹלַאי אִיוַנוֹבִיץ קוֹסְטוֹמַרוֹב (ברוסית: Никола́й Ива́нович Костома́ров) או מִיקוֹלַא אִיוַנוֹבִיץ קוֹסְטוֹמַרוֹב (באוקראינית: Микола Іванович Костомаров; 16 במאי 1817 – 19 באפריל 1885) היה אחד ההיסטוריונים האוקראינים[1] והרוסים[2][3][4] המכובדים ביותר, פרופסור להיסטוריה רוסית באוניברסיטת ולדימיר ה"קדוש" בקייב ולאחר מכן באוניברסיטת סנקט פטרבורג, חבר פעיל של מועצת המדינה (אנ') של רוסיה, מחברם של ספרים רבים, כולל הביוגרפיה המפורסמת שלו על המאה השבע-עשרה ההטמאן בוגדן חמלניצקי, המחקר על האוטאמן של הקוזקים של הדון (אנ') סטפן ראזין וההיסטוריה הרוסית היסודית שלו בת שלושה כרכים: "ההיסטוריה הרוסית בביוגרפיות של דמויותיה העיקריות" (Русская история в жизнеописаниях её главнейших деятелей).
קוסטומרוב נודע גם כדמות ראשית של חברת התחייה הלאומית האוקראינית הידועה בעיקר כאחוות ה"קדושים" קיריליוס ומתודיוס (אנ'), שפעלה בקייב מינואר 1846 עד מרץ 1847. קוסטומרוב היה גם משורר, אתנוגרף, פאן-סלבי (אנ') ומקדם של מה שנקרא תנועת הנרודניקים באימפריה הרוסית.
ביוגרפיה
נעורים
אביו היה בעל אדמות רוסי, איוון פטרוביץ' קוסטומרוב, והוא השתייך לאצולה הרוסית (אנ'). שורשיו המשפחתיים הרחוקים היו בדוכסות הגדולה של מוסקבה מתקופת שלטונו של בוריס גודונוב. אמו טטיאנה פטרובנה מלניקובה, הייתה איכרה אוקראינית אתנית ואחת מהצמיתים של אביו; לכן דה יורה ניקולאי קוסטומרוב היה "צמית" של אביו. אביו בסופו של דבר התחתן עם אימו, אבל הוא נולד לפני זה. אביו רצה לאמץ את ניקולאי הצעיר, אך הוא לא קיבל הזדמנות לפני שנרצח בידי צמיתיו, ב-2 ביולי 1828, כאשר ניקולאי היה בן 11. אביו היה ידוע כמתאכזר לצמיתיו, ולפי הדיווחים הם גנבו את כספו של אביו לאחר שהרגו אותו.[5]
הרצח העמיד את ניקולאי ואימו במצב כלכלי ומשפטי קשה, כי העובדה שהוא צמית גרמה לכך שהירושה עברה לקרובי המשפחה הקרובים ביותר. כתוצאה ממכירת הקרקע של 140,000 דונם, קיבלה טטיאנה פטרובנה מלניקובה 50 אלף רובל ואת חירותו של בנה. ניקולאי למד בפנימייה במוסקבה ונחשב לילד פלא (בצרפתית: enfant-miraculeux) בגלל ציוניו המעולים. עם זאת, מסיבות כלכליות הוא נאלץ לעבור לפנימיית וורונז', שהייתה קרובה יותר לבית אימו. השיעורים בפנימייה שיעממו ולא אתגרו אותו, ולאחר שנתיים גורש מהפנימייה בגלל מעשי הקונדס שלו והוא עבר לגימנסיה של וורונז', אותה סיים ב-1833 ולאחר מכן למד בפקולטה להיסטוריה ופילולוגיה של אוניברסיטת חרקוב.
לימודים אקדמיים
אף על פי שמרבית לימודיו של ניקולאי קוסטומרוב היו בתחום הלימודים הקלאסיים והספרות הצרפתית, הוא בתחילה לא ממש התלהב מהלימודים. מצד אחד, זה נבע מרמת ההשכלה הנמוכה של המורים שם ומצד שני, מהלימודים הבלתי מודרכים ובלתי שיטתיים. מאוחר יותר תיאר קוסטומרוב את ימי הסטודנט שלו כ"כאוטיים". רק כאשר מ.מ. לונין נכנס לתפקידו באוניברסיטת חרקוב ב-1835, התחיל קוסטומרוב, בהשפעת הרצאותיו של לונין, לעסוק ברצינות ובשיטתיות בהיסטוריה. עם זאת, הרעיונות על הייעוד שלו עדיין היו כה מעורפלים עד שקוסטומרוב אפילו הצטרף לצבא לאחר לימודיו. כשהגדוד שלו התמקם באוסטרוגוז'סק (אנ') התעמק קוסטומרוב בארכיון בית משפט השלום המקומי. זה נתן לו השראה לכתוב את ההיסטוריה של גדודי הקוזאקים הסלובודסקיים (слободских казачьих полков). בעצת הממונים עליו הוא עזב את הגדוד בשנת 1837, וחזר לחרקוב להעמיק את הידע ההיסטורי שלו.
במהלך לימודיו פיתח קוסטומרוב השקפה על היסטוריה מנוגדת לזו שרווחה אז בקרב היסטוריונים רוסים. הוא תהה מדוע בספרות ההיסטורית אפשר לקרוא הכול על המדינאים המפורסמים, מדי פעם גם על החוקים והמוסדות, אבל שום דבר על פשוטי העם. לא היה שום דבר על "האדם הפשוט", שום דבר על חייו, אמונתו וחיי היומיום שלו. המחשבה על ההיסטוריה של פשוטי העם, על החיים הרוחניים שלהם בניגוד לתולדות המדינה, הפכה לרעיון המנחה שעיצב באופן מכריע את השקפותיו ההיסטוריות של קוסטומרוב. עם ראייה מורחבת זו של ההיסטוריה, הרחיב קוסטומרוב גם את מקורותיו. לכן, לדעתו, היה צריך לא רק ללמוד את הכרוניקות והרשימות הכתובות, אלא גם לראיין אנשים חיים. הוא למד את השפה האוקראינית, קרא את שירי העם האוקראינים שפורסמו בדפוס וספרות מודפסת בשפה האוקראינית. הוא שהה באביב 1838 במוסקבה, שם חיזקו הרצאותיו של סטפן שבירוב (אנ') את דעתו על פשוטי העם. בשנים 1839–1841 פרסם שני מחזות וכמה אוספי שירים, הן בשפת המקור והן בתרגומים, תחת שם העט "ירמיה גלקה" (Иеремия Галка).
קוסטומרוב המשיך להרחיב את הידע שלו בהיסטוריה, ובשנת 1840 קיבל את התואר השני. ב-1842 פרסם את עבודת הדוקטורט שלו "על הסיבות והטבע של האיחוד במערב רוסיה", אך לא הצליח לקבל איתה את הדוקטורט. הארכיבישוף של חרקוב מצא את תוכן העבודה שערורייתי. אף על פי שזה היה רק עניין של כמה ניסוחים שליליים, העניק פרופסור ניקולאי גרסימוביץ' אוסטריאלוב (אנ') מאוניברסיטת סנקט פטרבורג, שתיקן את העבודה, הערכה חריפה מטעם משרד החינוך, שהביאה לשריפת העבודה. קוסטומרוב הורשה להגיש תזה נוספת לתואר השלישי, ובשנת 1843 הציג את העבודה שכותרתה "על המשמעות ההיסטורית של שירה עממית רוסית". הוא הגן עליה בתחילת שנת 1844.
תקופת הזוהר של הכתיבה
מיד לאחר שסיים את עבודת הדוקטורט השנייה שלו, החל קוסטומרוב לעבוד על ההיסטוריה של בוגדן חמלניצקי. כדי להיות קרוב למקומות שבהם התרחשו האירועים, קיבל תחילה תפקיד כמורה בבית ספר תיכון ברובנו, ולאחר מכן (1845) עבר לבית הספר התיכון הראשי של קייב. ב-1846 מונה קוסטומרוב לפרופסור להיסטוריה רוסית באוניברסיטת קייב, ובסתיו של אותה שנה החל להרצות. הרצאותיו זכו מיד לפופולריות רבה ועוררו עניין רב. בקייב ובחרקוב נוצר סביב קוסטומרוב חוג של אנשים שהתמסרו לרעיון ה"נארודנוסט" (עממיות). לחוג זה השתייכו פנטלימון קוליש (אנ'), אופנס מרקוביץ' (גר'), מיקולה הולאק (אנ'), ואסיל בילוזרסקי (אנ') וטאראס שבצ'נקו. האינטרסים של מחוז קייב לא הוגבלו ללאומיות האוקראינית. החברים בחוג חלמו על הדדיות כל-סלאבית, שהכילה את התשוקה לקדמה פנימית במולדתם. הם ראו בדמיונם את חקיקתם של חוקים וזכויות יסוד משותפים לכל הפדרציות; הכנסת מידות, משקלות ומטבעות אחידים; וביטול המכסים. יש להקים רשות מרכזית בעלת סמכות על הצבא והצי. עם זאת, על כל פדרציה לשמור על אוטונומיה מלאה בתחומים של מוסדות פנימיים, מנהל פנימי, הליכים משפטיים וחינוך ציבורי. מטרה נוספת הייתה ביטול הצמיתות והנחלות. על מנת לקדם את הפצת הרעיונות הללו, הוקמה חברת התחייה הלאומית האוקראינית הידועה בעיקר כאחוות ה"קדושים" קיריליוס ומתודיוס (אנ').
התוכניות הפאן-סלאביות של החברים הצעירים בחוג סוכלו. תלמיד שמע את שיחותיהם והודיע לרשויות. באביב 1847 כולם נעצרו, הואשמו בפשעים נגד המדינה וקיבלו עונשים שונים. אף על פי שהיה פאן-סלאבי, התנדנד קוסטומרוב בין העמדה שיש "שתי אומות רוסיות" (אחת מכותרות ספרו; כלומר רוסים גדולים ורותנים) או עם רוסי מאוחד. זה האחרון התאים לעמדה הצארית, שנלחמה נגד הבדלנות התרבותית של אוקראינה. אך במיוחד, כמו אינטלקטואלים אוקראינים אנטישמים אחרים, הוא גינה את הכובשים הפולנים של העם האוקראיני, שלכאורה שללו את חירותם מהאיכרים בעזרת סוכניהם היהודים.
לאחר שנת מאסר במבצר פטרופבלובסקיה, הועבר קוסטומרוב לסראטוב והוצב תחת פיקוח המשטרה המקומית. נאסר עליו ללמד ולפרסם. במהלך גלותו התוודע קוסטומרוב לפער בין האידיאלים שלו למציאות, אך הוא לא איבד את מרצו והתלהבותו מעבודתו. בסראטוב המשיך את העבודה על "בוגדן חמלניצקי" ובמקביל החל במחקר חדש על פעולתה הפנימית של נסיכות מוסקבה במאות ה-16 וה-17. קוסטומרוב ערך טיולים אתנוגרפיים, אסף סיפורים ושירים. בשנת 1855 קיבל קוסטומרוב אישור לנסוע לסנקט פטרבורג. הוא ניצל נסיעה זו כדי לסיים את עבודתו על בוגדן חמלניצקי. שנה לאחר מכן בוטלו גם איסור הפרסום וגם המעקב. לאחר טיול מחוץ לרוסיה, השתקע קוסטומרוב בסראטוב. כאן כתב את "מרד סטנקה ראזין" והשתתף כסופר בהכנת רפורמות האיכרים בוועד המקומי לשיפור חיי האיכרים.
באביב 1859 הוצעה לו הקתדרה להיסטוריה של רוסיה באוניברסיטת סנקט פטרבורג. לאחר שהאיסור האחרון על הוראה הוסר בנובמבר, החל קוסטומרוב בהרצאותיו. זו הייתה התקופה של העבודה האינטנסיבית ביותר וגם תרמה ביותר לפופולריות שלו. קוסטומרוב כבר היה ידוע כסופר מוכשר. עכשיו הוא עשה לעצמו שם כפרופסור. בהרצאותיו התייחס לא פעם לדעות שגיבש בחרקוב. במרכז יצירתו הוא שם את חיי פשוטי העם על כל ביטוייהם. בנוסף, החל קוסטומרוב לעבוד על ההיסטוריה של אוקראינה. בנוסף, פרסם בכתבי עת כמו "רוסקי סלובו (אנ')" ("מילה רוסית") וסוברמניק, שם הודפסו קטעים מהרצאותיו ומאמריו ההיסטוריים. ב-1861 היה שותף בהקמת כתב העת אוסנובה (אנ') (Основа, "בסיס") שהוקדש רובו ככולו לליבו הבעיה הלאומית האוקראינית.[6]
לאחר סגירתה של אוניברסיטת סנקט פטרסבורג ב-1861 כתוצאה מתסיסה של סטודנטים, ארגנו כמה פרופסורים, כולל קוסטומרוב, הרצאות פומביות שיטתיות בדוּמָה העירונית (מועצת העיר), הידועות בעיתונות של אז בשם "אוניברסיטה חופשית" או "ניידת". קוסטומרוב הרצה על היסטוריה רוסית עתיקה. כאשר פרופסור פבלוב, גורש מסנקט פטרבורג לאחר הרצאה פומבית על המילניום של רוסיה, כמחאה החליטה הוועדה לארגון הרצאות בדומה, לעצור אותן. קוסטומרוב לא תמך במחאה, אך בהרצאתו הבאה (8 במרץ 1862) הוא הושתק בצעקות רמות מהאודיטוריום במהלך הרצאה, והרצאות נוספות נאסרו על ידי הממשל. קוסטומרוב עזב את אוניברסיטת סנקט פטרבורג ושוב היה יעד לשלטונות. משרד החינוך אילץ אותו לדחות את ההצעות שקיבל מחרקוב ומקייב. אז נותרה לו רק יצירתו הספרותית. לאחר הטרגדיות הללו, איבד קוסטומרוב עניין בהשתתפות פעילה בשינויים של ההווה והתרכז בלימוד ההיסטוריה. עבודות על ההיסטוריה של אוקראינה, נסיכות מוסקבה ופולין הגיעו זו אחר זו.
קוסטומרוב נודע גם כמרגל ומלשין; לפיכך הוא גינה את ניקולאי צ'רנישבסקי, שהוא האמין שהוא השטן במובן הדתי בגלל דמיונו הפיזי לכאורה, וכותבים אחרים ל"זרוע השלישית", משטרת המדינה הרוסית.
שנותיו האחרונות
ב-1875 שרד קוסטומרוב את מחלת טיפוס הבהרות שהחלישה אותו מאוד. באותה שנה התחתן עם אלינה קיסל (Алиной Леонтьевной Кисель), לה התארס לפני מעצרו ב-1847. ניתן לראות שינוי גם ביצירתו של קוסטומרוב. במקומות מסוימים, הסגנון החי מפנה את מקומו למניין העובדות היבש. באותן שנים, קוסטומרוב אף הביע את הדעה שמשימתו של היסטוריון היא לשחזר את מה שמצא במקורות, בשילוב עם עובדות מוכחות. הוא עבד ללא לאות עד מותו.
קוסטומרוב מת לאחר מחלה ארוכה וכואבת, ב-19 באפריל 1885. ניקולאי קוסטומרוב קבור בבית הקברות וולקובו (אנ') של סנקט פטרבורג.
עבודתו כהיסטוריון
קוסטומרוב היה מומחה לפולקלור של סלאבים מזרחיים.[7] הוא העלה את הרעיון שיש שני סוגים של אנשי רוס, אלו של רוס של קייב, באגן הדנייפר, שאותם כינה "רוסים דרומיים", ואלה מרקע של נובגורוד, שאותם כינה "רוסים צפוניים". קוסטומרוב ראה ברוסים הצפוניים הגמון פוליטי של המדינה הרוסית.[8] כהיסטוריון, כתביו של קוסטומרוב שיקפו את המגמות הרומנטיות של זמנו. הוא היה ההיסטוריון הרוסי הראשון שהשתמש באתנוגרפיה ובשירי עם לכתיבת ההיסטוריה, וניסה להבחין ב"רוח" העם, כולל מה שמכונה "הרוח הלאומית" (народность). בשיטה זו על בסיס שירי העם וההיסטוריה שלהם, הוא אמר שהעמים של מה שהוא כינה רוס הצפונית או רוס הגדולה (אנ') מצד אחד ושל רוס הדרומית או רוס הקטנה מצד שני (רוסים ואוקראינים, בהתאמה) שונים באופיים ויצרו שני לאומים רוסיים נפרדים. במאמרו המפורסם "שני לאומים רוסים" (ברוסית: Две русские народности), נקודת ציון בתולדות החשיבה של הנרודניקים, הוא כתב את מה שחלק מחשיבים כדעה שהרוסים נוטים לאוטוקרטיה, קולקטיביזם ובניית מדינה, והאוקראינים נוטים לכיוון חירות ואינדיבידואליזם. למאמר של קוסטומרוב על בעיית המגוון הפסיכולוגי של אנשי רוס באימפריה הרוסית הייתה השפעה על המחקר המדעי של הפסיכולוגיה הקולקטיבית במזרח אירופה.
בכתביו ההיסטוריים השונים, הביע קוסטומרוב תמיד דעות חיוביות מאוד לגבי הרפובליקה של רוס של קייב ורפובליקת נובגורוד, לגבי מה שנחשב בעיניו כמערכת הווצ'ה (אנ') של אסיפות עממיות (ראו במיוחד את המונוגרפיה שלו על תפקידה של נובגורוד הגדולה בהיסטוריה הרוסית (רוסית: О значении Великого Новгорода в русской истории), ואחוות הקוזאקים הזפורוז'יאנית המאוחרת יותר, שלדעתו היא בחלקה גם יורשת של השיטה הדמוקרטית. לעומת זאת, הוא מתח ביקורת על האוטוקרטיה הישנה בדוכסות הגדולה של מוסקבה. קוסטומרוב נודע לשמצה בימיו בכך שהטיל ספק בסיפורו של איבן סוסאנין (אנ'), גיבור וקדוש מעונה מיתולוגי שנחשב כמושיע של צבא רוסיה. כתיבתו המפורטת על סטפן ראזין, אחת הדמויות הפופולריות ביותר בתולדות הסיץ' הזפורוז'י, הייתה חשובה במיוחד לאבולוציה הפוליטית של הנרודניקים.
קוסטומרוב נגד פוגודין
קוסטומרוב ניהל ויכוח ארוך שנים עם מיכאיל פוגודין (אנ') בנוגע למקור הלשוני והאתנוגרפי של המילה "רוס". קוסטומרוב סירב לקבל את הטענה שהשם "רוס" מגיע לאזור הסלאבי מסקנדינביה, בעוד פוגודין טען שאנשי רוס הראשונים הגיעו מרוסלאגן (אנ') באזור שוודיה של ימינו. פוגודין חיבר את השם "רוס" עם סקנדינביה ביחס לנתיב הסחר מהוורנגים ליוונים (אנ').[א] קוסטומרוב קישר את השם "רוס", עם האויקומנה של הסלאבים המזרחיים. הוויכוח בין קוסטומרוב לפוגודין על מקורו של השם "רוס" השפיע על בנייתן של שתי אסכולות היסטוריוגרפיות שונות ברוסיה: מה שנקרא "נורמניסטים" ו"אנטי-נורמניסטים". בהשפעת הוויכוח הזה בין פוגודין לקוסטומרוב, שהתקיים באוניברסיטה האימפריאלית במוסקבה, אמר הנסיך ונמשורר פיוטר ויאזמסקי (אנ'): "אם לא ידענו קודם לאיזה דרך אנחנו הולכים, עכשיו אנחנו לא יודעים מהיכן אנחנו הולכים גם כן″.
דת ויחסו ליהדות
קוסטומרוב היה אדם דתי מאוד וחסיד אדוק של הכנסייה הרוסית האורתודוקסית. הוא היה ביקורתי על השפעות קתוליות ופולניות על אזור אוקראינה ובלארוס לאורך מאות השנים, אך עם זאת, נחשב כפתוח יותר לתרבות הקתולית מאשר רבים מבני דורו הרוסים.
קוסטומרוב היה בעד הענקת שוויון זכויות ליהודים, אבל בתנאי שיפסיקו להתבדל ושיזנחו את העיסוקים הכלכליים שעליהם השתלטו. עם זאת, הוא טען כי גם הנוצרים אשמים במצב משום שהם ותרנים. במחקרים ההיסטוריים על אוקראינה הוא תיאר את היהודים כסוכנים וחוכרי מיסים חמסנים מטעם בעלי האחוזות הפולנים. במשפט של עלילת הדם בסראטוב שהתנהל בין ל-1853 ל-1860 הוא השתתף כעד מומחה ודחה את התביעה שהאשימה יהודים ברצח פולחני של ילדים נוצרים. אבל עם זאת טען כי ייתכן שקנאים יהודים ישתמשו לרעה במצוות הדת היהודית.[6]
סופר
קוסטומרוב היה גם סופר ומשורר רומנטי, חבר באסכולה הרומנטית בחרקוב. הוא פרסם שני אוספי שירה ("בלדות אוקראיניות" (1839) ו"הענף" (1840)), שניהם אוספים המכילים שירים היסטוריים בעיקר על רוס של קייב ועל בוגדן חמלניצקי. הוא גם פרסם ניתוח מפורט של שירי העם הרוסיים הגדולים. שירתו של קוסטומרוב ידועה בכך שהיא כוללת אוצר מילים ואלמנטים אחרים של יסודות מסורתיים ושירי עם, שאסף ובחן במחקריו ההיסטוריים ביחס לאתנוגרפיה.
קוסטומרוב כתב גם דרמות היסטוריות, אולם לאלו הייתה השפעה מועטה על התפתחות התיאטרון. הוא כתב גם פרוזה ברוסית (הנובלה קודיאר (Кудеяр), 1875), ורוסית מעורבת באוקראינית (צ'רניגובקה, 1881), אך גם אלה נחשבים חסרי חשיבות.
הנצחה
רחובות בחרקוב ובוורונז' נקראים על שם קוסטומרוב. לוח זיכרון הוצב על הבית באי ואסילייבסקי שבו התגורר. בשנת 1992 הוקדש בול הנצחה לקוסטומרוב באוקראינה. ב-20 באפריל 2017, הבנק הלאומי של אוקראינה הטביע מטבע הנצחה של 2 הריבניה לציון יום השנה ה-200 (על פי התאריך היוליאני) להולדתו,[9] ב-2020 הטביע הבנק מטבע הנצחה לכבוד 175 שנים להקמת אחוות ה"קדושים" קיריליוס ומתודיוס (אנ') בערך נקוב של 5 הריבניה, שגם בו מוטבעת דמותו של קוסטומרוב.[10]
קישורים חיצוניים
- ניקולאי קוסטומרוב, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
ביאורים
- ^ ורנגים הוא השם שבו כונו הוויקינגים השוודים על ידי הסלאבים והיוונים הביזנטיים. הוורנגים היו לוחמים וסוחרים ממזרח סקנדינביה שחצו את הים הבלטי והפליגו במעלה נהרות מזרח אירופה לסחור עם האימפריה הביזנטית
הערות שוליים
- ^ Kostomarov, Mykola, Internet Encyclopedia of Ukraine
- ^ "Russian Literature (Encyclopedia Britannica)". theodora.com. 1911.
- ^ Бутаков, Я. А.; Киреева, Р. А. "КОСТОМАРОВ • Большая российская энциклопедия - электронная версия". bigenc.ru (ברוסית). נבדק ב-2022-11-13.
- ^ "Костомаров Николай Иванович | Кто такой Костомаров Николай Иванович?". Словари и энциклопедии на Академике (ברוסית). 2000.
- ^ Vernadsky, George (1978). Russian historiography : a history. S. G. Pushkarev. Belmont, Mass.: Nordland Pub. Co. p. 98. ISBN 0-913124-25-7. OCLC 4942584.
- ^ 6.0 6.1 הערך קוֹסְטוֹמַרוֹב, נִיקוֹלַי אִיוַנוֹבִיץ' באנציקלופדיה העברית, כרך כ"ט, עמוד 438
- ^ Hong, Sogu (1998). "Mykola Kostomarov and Ukrainian folklore". Edmonton, Alberta: University of Alberta. doi:10.7939/R3TT4G15R.
- ^ Thomas Michael Prymak (1996). Mykola Kostomarov: A Biography. University of Toronto Press. p. 224. ISBN 9780802007582.
- ^ Buy a coin Mykola Kostomarov 2 UAH
- ^ Banknotes and Coins of Ukraine
35622103ניקולאי קוסטומרוב