ניקוגאיוס אדונץ
| תרומות עיקריות | |
|---|---|
| חקר ארמניה בימי הביניים - "ארמניה בתקופת יוסטיניאנוס" וכו' |
ניקוגאיוס גבורגי אדונץ, שמו בלידה: ניקוגאיוס טר-אבטיקיאן (בארמנית:Նիկողայոս Գևորգի Ադոնց, בתעתיק מדויק:ניקור'איוס אדונץ, ברוסית:ניקולאי גאורג'ביץ' אדונץ Никола́й Гео́ргиевич Адо́нц, בצרפתית:Nicolas Adontz, באנגלית:Nicholas Adonz 10 בינואר 1871 - 22 בינואר 1871 לפי הלוח הגרגוריאני - 27 בינואר 1942) היה מזרחן, היסטוריון ופילולוג ארמני, מומחה בהיסטוריה של ארמניה והאימפריה הביזנטית. שפעל ברוסיה ובבלגיה. נודע, בין השאר, בספרו "ארמניה בתקופת יוסטיניאנוס" (L'Arménie à l'époque de Justinien), מחקר חשוב ומשפיע של המבנים החברתיים והפוליטיים בשלבים הראשונים של ימי הביניים בארמניה.
קורות חייו
ילדות וצעירות
_phot._Vruyr.JPG)
אדונץ נולד בשנת 1871 בשם ניקוגאיוס טר--אבטיקיאן במשפחת איכרים ארמנים בכפר ברנקוט, קרוב לסיסאן, במחוז זנגזור (כיום סיוניק) בפלך ילזבטפול באימפריה הרוסית, כיום בשטח ארמניה העצמאית. עם אבותיו נמנה טר-אבטיק, לוחם ארמני מן המאה ה-18, אחד מבני בריתו של דוד בק הוא למד זמן קצר בבית הספר הפארוכי של המנזר טאטב והמשיך אחר כך בסמינר התאולוגי גבורקיאן באצ'מיאדזין. להבוף עבר לגור בטביליסי, שם למש למשך שנה את השפה הרוסית ובשנים 1892–1894 למד בגמניסה ארוסית המקומית. הוא אימץ את שם המשפחה אדונץ, לפי אחד מאבות המשפחה, כדי להימנע מרוסיפיקציה של שם המשפחה שלו ל"טר אבטיקוב".[1] אדונץ הגשים את חלום להמשיך בלימודים אקדמיים הודות לנדיב אלכסנדר מנטאשוב (מנטשיאנץ). התקבל ללימודי מזרחנות, היסטוריה ופילולוגיה באוניברסיטת סנקט פטרבורג שבה היה תלמידו של ההיסטוריון והבלשן ניקולאי מאר.[2] אדונץ למד שם גם את השפות לטינית ויוונית. בסתיו 1899 סיים את לימודי המזרחנות עם מדליה על עבודתו על חיי הקדושים הארמנים. עבודת גמר זו פורסמה מאוחר יותר בשפה הצרפתית. אחר כך בסיועו של מנטאשוב, שהה שלוש שנים (1902-1899) באירופה לצורך השתלמויות בעיקר בלימודים ביזנטיים - בין היתר, באוניברסיטת מינכן, בסורבון בפריז ובאוניברסיטת אוקספורד. במינכן ביקר בסמינר של קרל קרומבאכר ובפריז בקורס של שארל דיל. נסע באותה תקופה גם לוונציה, ללונדון, לפריז ולווינה .עד שנת 1901 עבד עם מאר בחקר ההיסטוריה והתרבות הביזנטית. בשנת 1902 חזר לסנקט פטרבורג וסיים שם את התואר השני בבלשנות ארמנית.[2] ב-1903 שב אדונץ לקווקז, למד את השפה הגאורגית וחקר כתבי יד ארמניים במטנדראן באצ'מיאדזין. בשנים 1903–1904 פרסם אדונץ כתב עת לספרות ולאמנות הארמנית- Banber grakanutian yev arvesti) (1903-1904))[1]
תחילת הקריירה האקדמית והמחקרית
בשנת 1908 סיים אדונץ את עבודת המסטר שלו על "ארמניה בתקופת יוסטיניאנוס" ובשנה הבאה התמנה למרצה באוניברסיטת סנקט פטרסורג. ב-1915 סיים את הדוקטורט בפילולוגיה ארמנית עם עבודה על "דיוניסיוס התראקי ופרשניו הארמניים", המבוססת על 30 כתבי יד. בקיץ של שנת 1916, בחסות האקדמיה הקיסרית הרוסית למדעים, יחד עם הארכאולוג אשחרבק כלנתר בימי הכיבוש הזמני של האזור על ידי הצבא הרוסי השתתף במסע החפירות הארכאולוגיות השני בוואן ובמוש. אחרי שנה נוספת התמנה למנהל לשם כבוד של ה"מכון ע"ש לזרב" לשפות מזרחיות" במוסקבה. אחרי מהפכת אוקטובר הצליח למנוע את העברתם של כתבי היד הארמנים מאצ'מיאדזין, ממכללת לזרב ומכנסיות מוסקבה אל הספרייה על שם אלכסנדר השלישי במוסקבה.
חייו במערב אירופה
באביב 1920 נשלח על ידי אקדמיה הרוסית למדעים למסע מחקר ממנו לא חזר. החליט לא לחזור לרוסיה הסובייטית ונסע ללונדון בה פרסם את ספרו "לעבר פתרון השאלה הארמנית". ב-1921 התיישב למשך עשר שנים בפריז, שם שימש כיועץ למשלחת הלאומית הארמנית בוועידת השלום. הוא התחתן עם הזמרת אולגה חובנתניאן. נהנה מתמיכת של הנדבן אברהם גוסקציאנץ והמשיך בכתיבה ובהרצאות.[1] בשנת 1931 במרכז למזרחנות של אוניברסיטה החופשית של בריסל מיוזמת הביזנטינולוג אנרי גרגואר הוקמה קתדרה ללימודים ארמניים. היא מומנה בעזרתם של המיליונר רוברט ורנר, של אווה זרוחי נובר, הרוזנת ד'ארסכוט-סכונהובן (בתו של בוגוס נובר פאשה, יושב ראש מייסד של האיחוד הכלל הארמנית לנדבנות) ושל הקהילה הארמנית בבריסל. אדונץ התמנה בראש הקתדרה ולימד במסגרתה את השפה הארמנית העתיקה ואת השפה הארמנית המודרנית,[1] וקרא יחד עם התלמידים טקסטים מאת מחברים ארמנים עתיקים. בהרצאותיו. התמקד במיוחד בקשרים בין ארמנים לתרבות הביזנטית. הוא שיתף פעולה עם אנרי גרגואר ועם המזרחן מריוס קאנאר ופרסמו ביחד עבודות המבוססות על השימוש במקורות בשפות שונות. בשנת 1935 נפטרה אשתו אחרי מחלה ממושכת ואבדה זו השפיע לרעה על בריאותו. במאי בלגיה נכבשה על ידי גרמניה הנאצית. האוניברסיטה החופשית נסגרה. אדונץ נשאר ללא פרנסה וחלה בשחפת. אדונץ התאשפז באוקטובר 1941 ונפטר בינואר 1942. הוא הובא לקבורה בבית קברות בבריסל.[1] אחרי מותו כתבי היד שלו הועברו לפריז ונשמרו בוועד לסיוע הארמני, בעוד שספריו נרכשו על ידי הקהלה הארמנית של בריסל. עם תלמידיו נמנו סיריל טומנוף ופיטר פאניוטיס חאראניס.
מחקריו
את מאמרו המדעי הראשון פרסם אדונץ בשנת 1901 בעיתון המדעי "האנדס אמסוריה". עם מחקריו החשובים נמנו "האיכרים בארמניה העתיקה", "אמנותו של דיוניסיוס המדקדק ופרשניו הארמניים", ו"סיעות פוליטיות בארמניה העתיקה". ספרו "ארמניה בתקופת יוסטיניאנוס" במקור ברוסית, המבוסס על תזת המסטר שלו, נחשב לאחר המחקרים החשובים ביותר בלימודים הארמניים במאה ה-20. בשנת 1970 הוא פורסם באנגלית על ידי נינה ג. גרסויאן. בעבודה חשובה אחרת "מסרופ משטוץ ותלמידיו לפי מקורות זרים" קבע תיארוך חדש ליצירת האלפבית הארמני בשנים 382–392, כשני עשורים לפני התאריך המסורתי 405. הקדיש מאמרי מחקר על הטקסטים של ההיסטוריונים הארמנים מובסס חורנאצי, פאבסטוס בוזאנד, וקוריון. בשנים הארחונות לחייו תכנן אדונץ לכתוב היסטוריה של ארמניה מתחילתה ועד למאה ה-20. הספיק לכתוב רק את הכרך הראשון שפורסם בפריז ב-1946 ותורגם לארמנית ב-1972. ב-1965 אחרי מותו פורסם בצרפתית אוסף של מחקריו החשובים על הקשרים הארמנו-ביזנטיים. ב-1970 ההיסטוריונית נינה גרסויאן פרסמה בתרגום אנגלי את ספרו על ארמניה בתקופתו של יוסטיניאנוס. ספר זה תורגם לארמנית ב-1987. ספרו על סיוניסיוס התראקי והמפרשים הארמנים פורסם בצרפתית ב-1971. אחרי 1989 פורסומו הרבה מעבודותו בארמניה, כולל אוסף ב-6 כרכים (2011-2006).[1]
כתביו על השאלה הארמנית
בתחילת המאה ה-20 מיוזמת ממשלת רוסיה הוקמו ועדות בנוגע לשאלה הארמנית בסנקט פטרסבורג, מוסקבה וטביליסי. אדונץ היה חבר בוועדה בסנקט פטרבורג. מיוזמת הממשל הקיסרי אדונץ יחד עם הנציג בדומה הממלכתית הרביעית, מ. י. פפג'אנוב, ביקר בסוף שנת 1912 באיסטנבול, בה פגש נציגי האליטה הארמנית המקומית. השניים שוחחו עם בני שיחם על המצב המעורער של הארמנים בטורקיה, בהקשר מלחמות הבלקן והאידאולוגיה הלאומנית של הטורקים הצעירים. החל מתחילת שנת 1915 עבד אדונץ במסגרת הוועד הארמני בסנקט פטרבורג והשתתף בהענקת סיוע חומרי ותמיכה מורלית לפליטים הארמנים מאנטוליה ולילדים היתומים שבקרבם. באותה תקופה עבר הטריומוויראט של הטורקים החדשים לשלב מכריע של רצח העם הארמני בשטחי טורקיה. יחד עם הגנרל אקופ בגרטוני, השתתף אדונץ בהקמת קורפוס צבאי ארמני ונמנה עם חברי הוועד הצבאי הארמני.
בשנים הראשונות אחרי סוף מלחמת העולם הראשונה התעניין אדונץ גם בתולדות "השאלה הארמנית" ופרסם מספר ספרים על כך, ביניהם שתי חוברות שפורסמו באנגלית ב-1918: "The Historical Basis of the Armenian Question and the Fall of Turkey (הבסיס ההיסטורי של השאלה הארמנית ונפילתה של טורקיה" ) The Dismemberment of Turkey" (התפרקותה של טורקיה). באותה שנה פרסם ברוסית את "'Turkey's Note and Western Armenia' , "השאלה הארמנית והתוכניות הגרמניות" ו"השאלה הארמנית בהסכם סוור" שפורסם באנגלית ב-1920. אדונץ גינה את המעצמות המערביות על ניצול מצוקת הארמנים באימפריה העות'מאנית במטרה להגביר את השפעתן באזור. כמו כן גינה את רוסיה הסובייטית על חתימתה את הסכם ברסט-ליטובסק שהשאיר את אזורים עם אוכלוסייה ארמנית בתוך גבולות האימפריה העות'מאנית.
הנצחה
- בשנת 1989 הוקם בסיסיאן מוזיאון להיסטוריה על שם ניקוגאיוס אדונץ. הוצב פסל לזכרו בעיר סיסיאן.[3]
- בשנת 2000 הנפיק הדואר של ארמניה בול דואר מוקדש לאדונץ
מבחר פרסומיו
אדונץ האשאיר מעל 120 מאמרים וספרים על ההיסטוריה והספרות של ארמניה בימי הביניים, על יחדים הארמנו-בזינטיים, על הפילולוגיה הארמנית-יוונית, על מיתולוגיה, דת ובלשנות. בארמנית, צרפתית, אנגלית ורוסית.
- Samuel l'Armenien, Roi des Bulgares. Bruxelles, Palais des academies, 1938, 63 p. Published also in: Etudes Armeno-Byzantines. Calouste Gulbenkian Foundation. Distributor: Livraria Bertrand. Lisbonne, 1965
(סמואל הארמני, מלך הבולגרים) (בצרפתית)
- Histoire d'Arménie, les origines du X-e siècle au VIe (av. J.C.) (תולדות ארמניה, מקורותיה, מהמאה ה-10 עד למאה ה-6 לפנה"ס) עם הקדמה מאת רנה גרוסה, פריז 1946
- ארמניה בתקופת יוסטיניאנוס:התנאים הפוליטיים על בסיס שיטת הנחרר
- דיוניסיוס התראקי והמפרשים הארמנים
- 1925 - משטוץ ותלמידיו לפי מקורות זרים
- 1920 - Towards the Solution to the Armenian Question (אל עבר פתרון השאלה הארמנית), לונדון
- Grégoire l'Illuminateur et Anak le Parthe (גרגוריוס המאייר ואנאק הפרתי"
קישורים חיצוניים
- האנציקלופדיה הפרבוסלבית" (ברוסית) גרסה אלקטרונית, הערך "אדונץ" מאת ו.א.ארוטיונובה-פידניאן - 2008
- Адонц Николай Георгиевич — Энциклопедия фонда «Хайазг», ru.hayazg.info
ביוגרפיה באתר הקרן האיאגז
לקריאה נוספת
- Karen Yuzbashyan "Նիկողայոս Ադոնցի գիտական ժառանգությունը" ("The Intellectual Legacy of Nikoghayos Adonts"). Patma-Banasirakan Handes, № 4 (19), 1962, pp. 115-128.
הערות שוליים
34148024ניקוגאיוס אדונץ