נוכחלק

נוכחלק

קבוצות אתניות קשורות
סאליש של החוף

שחזור של בית מצויר של הנוכלק במוזיאון הציווליזציה של קנדה

מסכת התמרה של הנוכלק

עמוד טוטם שהעניקו בני הנוכלק לארגון גרינפיס

החריתה של אלכסנדר מקנזי

מסכה של בני הנוכלק

נוּכָלק (באנגלית: Nuxalk או Nuxálk, כשה-x מייצגת עיצור וילוני, חוכך, אטום), לשעבר בלה קולה (Bellacoola) הוא קבוצה אתנית של ילידים הדוברים שפה המשתייכת למשפחת השפות של הסאליש .

הם גרים על גדות הנהר בלה קולה בקולומביה הבריטית, בכפר דייגים שהיה מבודד עד 1955. כיום הכפר קומקוטס (Qomqots) שוכן ליד העיירה בלה קולה . מבחינה תרבותית הם שייכים למכלול הקבוצות האתניות המכונה סאליש של החוף .

בלה-קולה הוא שיבוש של המילה שבה מכנים בני הקבוצה האתנית של ההיילצוק את ה"נוכחלק". במקור השם כלל את השבט בעל אותו שם, אך גם את בני הטליו (Talio), קימסקוויט (Kimsquit) וכמה מבני הקוואטנה (Kwatna) שהתגוררו בכפרים במפרצים המכונים זרוע בנטינק דרום (South Bentinck Arm) וזרוע בנטינק צפון (North Bentinck Arm) ובעמק בלה קולה, אך גם סביב המפרצים תעלת דין וקוואטנה (Kwatna). אולם בשנות העשרים של המאה העשרים נטשו שבטים אלה את כפריהם והתמזגו עם הנוכלק. רק בסוף שנות השבעים החלה הקבוצה האתנית של הבלה קולה לקרוא לעצמם "אומת הנוכלק" (Nuxalk Nation).

שפתם שייכת למשפחת השפות של הסאליש, ובכך הם יוצרים מובלעת בין העמים הסמוכים, הדוברים שפות ממשפחות השפות ואקש או אתבסקה. תוך כדי כך הם פיתחו קווי דמיון תרבותיים גדולים עם הקבוצה האתנית של ההיילצוק, שכניהם, המדברים בשפת ואקש.

הנוכלק, אשר 1,714 מהם (נכון ל-2016) מוכרים כחברים בשבט, שייכים למועצה שבטית, מועצת השבט וויקינוך-קיטאסו-נוכלק .

היסטוריה

הכפר הראשי לשעבר של בלה קולה, קומקוטס (Qomq'-ts), שכן בשפך הנהר באותו שם. כמו בכל הקבוצות האתניות השייכות לסאליש של החוף, החברה חולקה לשלושה מעמדות: המעמד העליון האריסטוקרטי, חברי השבט ועבדים פשוטים. הבתים המצוירים היו שייכים למשפחות במעמד הגבוה ביותר.

כל בן שבט היה קשור לאב קדמון מיתלוגי על ידי שושלות יוחסין. כל אחד מאבות קדמונים אלו הגיע מאחת מפסגות ההרים שמסביב וירד מהן כדי לבסס שושלת. קשרי נישואין קישרו בין השושלות והכפרים זה לזה, כאשר מקום המגורים נבחר בעיקר על פי משכנה של משפחת הגבר. עם זאת, זה לא היה מחויב. בבתי לוחות העץ הגדולים שכנו עד שש משפחות.

הטקסיים השבטיים היו מורכבים, אפילו בסטנדרטים של סאליש של החוף. האלמנטים הדומיננטיים היו הפוטלאץ' ושתי אגודות סודיות, סיסאוק (Sisaok) וקוסיוט (Kusiut). רק ילדים של הצ'יף וקרובי משפחה מסוימים היו יכולים להיות חברים, אך רק לאחר טקס חניכה. הטקס כלל פרישה מהקהילה ובשובו, הופעה בדמות במסכה המייצגת את עמדתו החדשה של החבר. רוב חברי שתי האגודות הופיעו בפוטלאצ'ים ובהלוויות.

חברי הקוסיוט שלטו בטקסי החורף, כל אחד מהם קיבל שם ופטרון על טבעי שאת ריקודו ביצע.

הנוכלק חיו בעיקר מדיג אלתית, כמו גם מין הסמלט Thaleichthys pacificus (באנגלית Eulachon או גם Candlefish), שאותו עיבדו לייצר שמן. את האילתית נהגו לייבש ולמכור כמוצר מסחרי.

מהמפגש עם האירופאים

בשנת 1793 הגיע ג'ורג' ונקובר למימי הנוכלק. כעבור כמה שבועות הגיעה לאזור משלחתו של אלכסנדר מקנזי שהתקבלה בכבוד רב והתייחסו אליה בנדיבות רבה. בנוסקלסט (Nusqalst, "כפר גדול") הוא מצא ארבעה בתי לוחות עץ גדולים על גבעות, בתוספת שבעה קטנים יותר. הוא הגיע גם לקומקוטס, שם מקנזי ותשעת חבריו עברו תחילה על פני בתים קטנים רבים, ושם פגשו לבסוף שישה בתים גדולים מאוד. בהם התגוררו ארבעה גברים בלבד, ככל הנראה הצ'יפים ובני משפחותיהם. לבסוף, מקנזי חרת כתובת על סלע בחוף האוקיינוס השקט שהגיע לחוף זה ברגל מקנדה ב-22 ביולי 1793 (למעשה יום קודם).

אזור המסחר של הנוכלק היה עצום, ומקנזי תהה כיצד הגיע לידיו של אחד הצ'יפים כפתור בדיל. באותה תקופה הם כבר העבירו פרוות להיילצוק, שבתורם יצרו קשר עם סוחרי הפרוות האירופיים. תחנת המסחר של חברת מפרץ הדסון בבלה קולה, פורט מקלפלין (Fort McLoughlin), ששכנה באי קמפבל, הייתה שם מאז שנות ה-30 של המאה ה-19.

עם הבהלה לזהב של קאריבו בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-19, הגיעו אלפי מחפשי זהב לבלה קולה. בשנת 1862 השתוללה מגפת אבעבועות שחורות, שהרגה ככל הנראה בין 70% ל-90% מאוכלוסיית השבט. רוב הניצולים ויתרו על כפריהם והתגוררו בקומקוטס לאחר שנת 1863.

חברת מפרץ הדסון הקימה שם תחנה בשנת 1867, תחילה על ספינה ואחר כך ליד הכפר. עם זאת, החברה ויתרה על התחנה בשנת 1882 ומכרה אותו לג'ון קלייטון (John Clayton), שמשפחתו המשיכה לנהל אותה לתוך המאה ה-20. אך סחר הפרוות כבר לא היה דומיננטי, אלא ייצוא של תפוחי אדמה, סלי קש ותגליפים. גילופי החוף הצפון-מערבי, ובמיוחד עמודי הטוטם, התפרסמו בעולם תוך מספר שנים והפכו לפריט אספנות נחשק.

ובכל זאת, ממשלת קנדה ניסתה למחוק את התרבויות האינדיאניות. הילדים של בלה קולה, כמו כל ילדי הילידים, חויבו ללכת לפנימיות לילדי האינדיאנים שבהם כבר לא הורשו להשתמש בשפת האם שלהם. פולחנים נאסרו בתכלית, ובאחת הפעמים אפילו הופיעה ספינת תותחים מול הכפר כדי לאכוף בכוח את האיסורים, במיוחד של הפוטלאץ' (1884).

ב-30 באוקטובר 1894 הגיעו לבלה קולה 79 נורווגים ששמם ידוע. עד אז התגוררו בקרב הנוכלק רק 8 אנשים לא ילידים. הכומר כריסטיאן סאוגסטאד (Christian Saugstad) הביא לכאן את 74 האנשים מקרוקסטון במינסוטה, שעקרו משם עקב סכסוכים דתיים בתוך הכנסייה הלותרנית, ושנמשכו למקום על ידי התיאורים החיוביים של האתנולוג הנורווגי ב. פ. ייקובסן (BF Jacobsen), ותנאי ההתיישבות הנוחים באותה מידה שהציעה ממשלת הפרובינציה. אליו הצטרפו חמישה נורווגים אחרים מסיאטל. אחרי קבוצה זו הגיעו עוד 98 מתיישבים בשנה שלאחר מכן, כשכל אחד מהמתנחלים קיבל 160 דונם אדמה שעליהם היה אמור להקים בית. סניף דואר הוקם בקריסטיאניה (Kristiania, שלימים נקראה האגנסבורג (Hagensborg) על שם הבעלים) ובית ספר.

בשנת 1904 החליטו המתיישבים להעביר את היישוב העיקרי שלהם לצדו הצפוני של הנהר, החלטה שגם בני הנוכלק יישמו. למקום החדש היה קל יותר להגיע באמצעות ספינה. נבנו גשרים והמקום שגשג עד שנות השלושים. אך שיטפון כבד אילץ את המתיישבים לחזור ליישוב הישן בצד הדרומי, ולוותר על העיירה החדשה.

ספינות הקיטור של חברת יוניון הציעו שירות שבועי מוונקובר לבלה קולה משנת 1906 ועד אמצע שנות החמישים של המאה ה-20. ביבשה היו רק שבילים מכאן עד לאזור צ'ילקוטין (Chilcotin area), ומשם שבילים לבהמות משא התפתלו בנוף הפראי. עם זאת, האזור כנראה היה מתפתח אחרת לגמרי ללא מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1912 חלה תנופה קרקעית אמיתית בצפון-מזרח נפת אגם אוטסה (Ootsa Lake District). חברת הרכבת של האוקיינוס השקט ומפרץ הדסון (Pacific and Hudson's Bay Railway) ראתה את האזור כנקודת סיום אפשרית למסילת הרכבות חוצה היבשת שלהם. אך מלחמת העולם הראשונה ואז שקיעת הרכבות באמריקה הצפונית שמו קץ לפרויקט.

אפילו סלילת כבישים נכשלה בשנות השלושים של המאה ה-20 בשל העלויות העצומות. במהלך מלחמת העולם השנייה, הייתה אמורה "משלחת דובי הקוטב" לבנות דרך לאגם אנאהים (Anahim Lake), אך גם פרויקט זה בוטל.

בשנים 1952–1955 בנו תושבי בלה קולה כביש בשם כביש החופש (Freedom Road), אליו הממשלה תרמה 50,000 דולרים קנדיים. כביש זה העניק לקנדה קשר שלישי לאוקיינוס השקט דרך הרי החוף.

במקביל, תעשיית העץ יצרה קרחות יער גדולים באזורי היערות העצומים. תהליך זה החל כבר בסביבות 1900, אך התגבר בשנות הארבעים של המאה ה-20. בנוסף הוקמו מפעלי דגים וחוות דגים שפגעו במלאי הדגים העצום באזור.

שמורות

הנוכלק הם בעלים של 7 שמורות. הגדולה ביותר ובצורה משמעותית היא "בלה קולה 1" (Bella Coola 1). היא משתרעת על שטח של 13.5 קילומטרים רבועים, השוכנת בשפך של הנהר באותו שם. שמורת "נוססק 2" (Nooseseck 2) (53 דונם) ממוקמת בשפך הנהר באותו שם בגרין ביי (Green Bay), על מפרץ זרוע בנטינק צפון של תעלת בורק (Burke Channel). גם מקור שמה של שמורת "טלאומי 3" (Taleomey 3‏, 2,023 דונם) הוא מנהר, אבל היא שוכנת על מפרץ זרוע בנטינק דרום. "קווטלנה 4" (Kwatlena 4‏, 530 דונם) שוכנת על הנהר קוואטנה במפרץ קוואטנה. שמורת "קמסקוויט 1" (Kemsquit 1‏, 2,032 דונם), לעומת זאת, נמצאת בפתח הנהר דין (Dean River). שמורת "צ'צקה 2" (Chatscah 2‏; 1,732 דונם) שוכנת בשפך הנהר קימסקוויט (Kimsquit) בקצה הצפוני של תעלת דין, שם ממוקמת שמורת "נהר סקוקווילץ 3" (Skokwiltz River 3‏; 324 דונם).

בשנת 1996 היו רשומים 1,185 מבני הנוכלק, מתוכם 706 התגוררו בשמורה. בסביבות 200 דיברו בשפת האם שלהם בשנת 1998. בין אוגוסט 2008 למארס 2010 עלה מספר מבני הנוכלק המוכרים מ-1,484 ל-1,533. 837 מהם (791 בשנת 2008) התגוררו בשמורה, 33 (27) בשמורות אחרות ו-663 (666) מחוץ לשמורות. ב-2016 היו 1,714 בני נוכלק מתוכם 941 התגוררו בשמורות.

המצב הנוכחי

האוכלוסייה התאוששה מאסונות המאה ה-19, אך צאצאי המתיישבים האירופאים שולטים באזור. כיום הנוכלק חיים בכפר משלהם, אך כבר אי אפשר להפריד את המבנים שלהם מאלו של העיירה בלה קולה.

השבט מנסה לשמר את המסורות הקיימות, וככל שניתן, להשיב את אלו שאבדו. ההצלחה הראשונה הייתה הקמתה של בית הספר היסודי קיי-קיי-טיי (Kii Kii Tii Nursery School) בשנות ה-70 של המאה ה-20. משאב חשוב הוא בית הספר בשם Acwsalcta, שמשמעותו "מקום הלמידה". מלמדים כאן טכניקות ואומנויות מסורתיות כמו גם שירה, ריקוד ושפת הנוכלק. הסיבה להקמתו בשנת 1982 היו בעיות גדולות שהרחיקו לכת עד כדי כך ש-38 משפחות הוציאו את ילדיהן מבית הספר הרגיל. בית הספר החדש פתח את שעריו בשנת 1987. ב-17 במאי 2007 חגג בית הספר 20 שנה להיווסדו כשהציב עמוד טוטם חדש.

לקריאה נוספת

• T.F. McIlwraith: The Bella Coola Indians, 2 Bde., überarbeitete Auflage 1992.
• Clayton Mack: Bella Coola Man: More Stories of Clayton Mack, 1994.
• Eric Faa: Norwegians in the Northwest 1858-1918, Runestad Press 1995.
• Thomas Forsyth McIlwraith: The Bella Coola Indians, University of Toronto Press 1948.
• Paula Wild: One River, Two Cultures: A History of the Bella Coola Valley, Harbour Publishing 2004.
• Jennifer Kramer: Switchbacks: Art, Ownership, and Nuxalk National Identity, Univ. of British Columbia, Vancouver 2006.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא נוכחלק בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של נוכחלק
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

• Bella Coola Digital Heritage Project
• Map of the area
• Firstnations.de, Nuxalk

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30343359נוכחלק