משרד האספקה והקיצוב
| משרד האספקה והקיצוב בבניין מלון פאלאס בירושלים, 1949-1950 | |
| משרד האספקה והקיצוב בבניין מלון פאלאס בירושלים, 1949-1950 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| תאריך הקמה | 1949 |
| תאריך פירוק | 1950 |
| ממשלה | ממשלת ישראל |
משרד האספקה והקיצוב היה משרד ממשלתי שהוקם בימיה הראשונים של מדינת ישראל, במטרה לבצע את מדיניות הקיצוב ("תקופת הצנע") שהונהגה באותה התקופה כדי להתמודד עם העלייה ההמונית למדינה.
תפקיד המשרד, כפי שניתן ללמוד משמו, היה לקבוע אילו מצרכים נחוצים לקיומם היום-יומי של אזרחי ישראל, לקצוב את כמותם ולוודא את הספקתם לציבור. הוא הוקם באפריל 1949 על ידי ראש הממשלה דוד בן-גוריון ובראשו הועמד השר ד"ר דב יוסף. באוקטובר 1950 הוחלט על סגירתו ובנובמבר 1950, עם הקמת ממשלה חדשה, הוא חדל לפעול.
עיקרי פעילות המשרד
כנגזר מתפקידו, היה משרד האספקה והקיצוב מעורב בניהול כל הפעילות הכלכלית הבסיסית במדינת ישראל, באופן שנגע לכל אזרח ואזרח: מה אזרחי המדינה יאכלו וילבשו, אילו מוצרים ייוצרו בארץ ולפי אילו מכסות (בפרט בכל הנוגע לייצור חקלאי), אילו מוצרים ייובאו מחוץ לארץ וכמה, וכיצד יופצו ויחולקו המוצרים הללו לציבור. המשרד התמקד בנושאים הבאים:
סל מצרכים – המשרד הכין רשימה של מוצרי יסוד שכללו מזון, לבוש, הנעלה, רהיטים, כלי בית ובהמשך אף חומרי בניה, וקבע סל מצרכים לכל אזרח, ללא הבדל דת, גזע, מין, הכנסה או ותק, תוך הבחנה בין צורכיהם השונים של חולים, נשים בהריון ילדים וזקנים. מטרתו של סל המצרכים הייתה לדאוג לאספקת המוצרים היסודיים לכל אזרח בישראל, לבלום את האינפלציה הדוהרת ולהוריד את מדד יוקר המחיה שבתקופה שלאחר מלחמת העצמאות.[1]
חלוקת מנות – המשרד דאג לחלוקת פנקסי תלושים לאזרחים בעזרתם יוכלו לקבל את סל המוצרים לנפש בהגיעם לנקודות צריכה שונות. כל אדם או משפחה היו יכולים לרכוש את מוצריהם רק בחנויות שנקבעו לגביהם מראש, כגון מכולת, חנות ירקות, אטליז וכדומה.
מסחר ותעשייה - המשרד ניהל את היבוא והייצוא של מדינת ישראל וכן את הייצור המקומי, עם ההתמקדות ביבוא ובייצור: מחד, קבע את היקף היבוא ואילו חומרי גלם וסחורות יסופקו לסוחרים ולתעשיינים. מאידך, ניהל את הייצור, קבע מה יגדלו החקלאים, ארגן הובלה ואחסון והחליט על תוצר התעשייה. כל זאת כדי להקטין ואף למנוע את תלותה של המדינה ביבוא מן החוץ, לחזק את הייצור והייצוא ולצמצם את תלותה של המדינה במטבע חוץ.[2]
פעולות נוספות של המשרד
נחישותה של הממשלה להמשיך בתוכנית הצנע, כמו גם הרצון לעודד את רוחם של האזרחים, הביאו את המשרד להרחיב את סל המוצרים הבסיסיים ולפעול ליצירת שורה של מוצרים עממיים. כדי לקדם רעיון זה, הכריז המשרד ביוני 1949 על תחרות בין אדריכלים, מהנדסים ויצרנים על ייצור 'רהיטי לכל'. הדרישות לעיצוב הרהיטים היו צנועות וסגפניות למדי, כללו רהיטים פשוטים ושימושיים.
בנוסף נאלץ המשרד לטפל בעל כורחו בבעיות פנים משפחתיות, שנוצרו עקב פנקסי התלושים והבירוקרטיה שנלוותה אליהם.[1]
התמודדות עם השוק השחור
כדי להתמודד עם השוק השחור בתקופת הצנע, הפעיל משרד האספקה והקיצוב אמצעי אכיפה קפדניים, מערכת של פקחים ובתי דין מיוחדים, ואף נעזר בשב"כ. בנוסף נוהלה מערכה הסברתית על ידי ראש הממשלה בן-גוריון ושר האספקה והקיצוב דב יוסף, אשר ניצלו את הבמה התקשורתית כדי לטעון בעד מדיניות הקיצוב והצנע ונגד מפיריה, שגרמו לדבריהם נזקים למדינה.[2]
מבנה המשרד
משרד האספקה והקיצוב הורכב מבחינה אדמיניסטרטיבית מארבעה אגפים, אשר פיקחו על הייצור, הייבוא, המסחר והקיצוב של כל מצרכי המזון, ושל רוב הסחורות וחומרי הגלם לתעשייה הכבדה והקלה:
אגף המזון
תפקיד האגף היה לדאוג ליבוא מזון לארץ ולחלוקתו, מה שהצריך פתיחת נתיבי הובלה בפנים הארץ ומחוצה לה כדי שהאספקה תהיה סדירה. זאת לאחר תקופת המעבר משלטון מנדאטורי לשלטון יהודי בארץ ישראל שהיה מלווה באנדרלמוסיה ואנרכיה.
תפקידי מחלקות האגף
מחלקת היבוא:
- לקשור קשרים חדשים עם ממשלות, עם גופים בינלאומיים ועם חברות פרטיות
- לקבל הקצבות של מטבע חוץ לקניות
- להשיג את המצרכים במחירים זולים
- להפסיק הבאת מצרכי מותרות
- למצוא את הדרך לחלוקה צודקת של הרישיונות לייבוא
- להדריך את היבואנים בבקשת מקורות אספקה חדשים בעולם
מחלקת החקלאות:
- תיאום הייבוא של תוצרת חקלאית עם הייצור המקומי
- תיאום השיווק של התוצרת המקומית והייבוא לפי הביקוש ויכולת הצריכה
- שיטת מחירים המתחשבת בהוצאות הייצור של המשק החקלאי
מחלקת התעשייה:
- הגברת הייצור, חלוקת חומרי גלם בצורה המבטיחה ייצור יעיל ורווחי
- פיתוח תעשיות חדשות, כגון תעשיית טחינה וגלוקוזה ועידוד הייצור של כוהל מפרי הדר במוצרים מקומיים
המחלקה נקטה במספר דרכים כדי להשיג את מטרותיה:
- בדיקות מעבדה שיטתיות של מצרכי מזון במעבדות קטנות שונות
- הוצאת צווים ביחס לתרכובות של מוצרים מסוימים (חלבה, מיצים, רסק עגבניות וכדומה)
- איסור ייבוש מצרכים שערכם התזונתי ירוד (אפונה מחודשת, לפתנים מפרי הדר וכדומה) ותכנון הייצור בכללותו
- אמצעים אדמיניסטרטיביים להבטחת ביצוע ההוראות והצווים – בשיתוף עם מחלקת הפיקוח.
פעולותיה של המחלקה הראו תוצאות, כך הוגבר הייצור התעשייתי, והוחלפו כמה מצרכי ייבוא במצרכים מקומיים. כמו כן ניכר שיפור בטיב המזונות המיוצרים.
מחלקת הקיצוב:
- לספק מזונות לאוכלוסייה האזרחית כאשר הקו שהנחה את החלוקה אלו הם מספר דברים:
- לחלק מקסימום של מצרכים במנות קצובות
- להבטיח שכל אזרח יקבל את מנתו
- לתכנן תוכנית של ייבוא וקיצוב מותאמים.
בתוך המחלקה הוקמו מדורים מיוחדים שהוקדשו לטיפול בעניינים מיוחדים כגון: ייצוב המחירים של המוצרים הבסיסיים (לחם, קפה קמח לבן, סוכר). טיפול בבעיות שקשורות באיכותם הכללית של הדגנים, החיטה והלחם. פיתוח וייצור ענפים מסוימים כגון תעשיית השמנים מרגרינה וסבון. מדור מיוחד היה אחראי לכל הנוגע למסחר הבשר בארץ, ייעץ בעניין ריכוז קניות בשר הן מייבוא והן מתוצרת פנימית.
אגף המחירים
תפקידו העיקרי לפקח על מחירי המצרכים, הסחורות והשירותים במדינה. אגף המחירים טיפל בהורדת מחירי אלפי מצרכים ושירותים ובמסגרת זו תרם להורדת מדד יוקר החיים. האגף היה בעל שלוש מחלקות שחולקו למדורים שונים. אחת המחלקות היא מחלקת השירותים אשר כללה בתוכה את מדור בתי הארחה וטיפלה בשירותים שונים כגון: מספרות, מכבסות, בעלי מלאכה וכדומה. מדור אחר הוא המדור לכלכלה וסטטיסטיקה אשר שימש בידיעות ועצות כלכליות לכל המדורים.
אגף הסחורות והמלאי
האגף היה אחראי על כל מה שקשור בפיקוח על היבוא, היצוא ומחירים של סחורות המגיעות לתעשיות השונות.
באגף זה היו מספר מחלקות:
- המחלקה לפיקוח על התעשיות הכבדות שכללה את הפיקוח על כל המתכות, העצים, המכונות והציוד לעבודות מתכת ועץ, ציוד חשמלי וכימיקלים.
- המחלקה לפיקוח על התעשיות הקלות כללה טקסטיל, עור, נייר, זכוכית, פלסטיק וכו', והציוד לתעשיות המשתמשות בחומרים אלו.
- מחלקת הטקסטיל, הוקמה באפריל 1949 כחלק ממדיניות הצנע שהוטלה גם על ענף הנעליים וצרכי הלבשה חיוניים. תפקידה של המחלקה היה לבצע את תוכניות ההלבשה צנע "לכל". בענף ההנעלה היה אחראי על הסדר יבוא שליחים, הסדר ייצור עור, קביעת תוכניות ייצור הנעלים. ובענף ההלבשה היה אחראי על הסדר ייבוא חומרי גלם, הסדר תוכניות הייצור בבתי האריגה ובבתי הסריגה, הסדר הייצור ההמוני לעונת הקיץ ולייצור סחורות טריקו.
אגף הפיקוח
האגף הוקם ביוני 1949 והועברו אליו סמכויות הפיקוח שהיו נתונות בידי שאר האגפים של המשרד. תפקידיו:
- לפקח על קיום הצווים וההוראות של משרד האספקה והקיצוב על כל אגפיו.
- לדאוג להסדר האספקה ולחלוקה צודקת.
- להגן על הצרכן, בהנחה שכל אזרח הוא צרכן.
בנוסף למשרד הראשי הוקמו והופעלו משרדים מחוזיים באזורים הבאים: הצפון והגליל, חיפה והשומרון, תל אביב והדרום, ירושלים. המשרדים האזוריים נעזרו בכל הנוגע לטיפול בבעיות המיעוטים במסגרת תפקידם, במדור מיוחד לענייני מיעוטים.[3]
נושאי המשרות במשרד האספקה והקיצוב[3]
| בעל התפקיד | תפקיד במשרד | סניף |
|---|---|---|
| השר | ||
| ד"ר דב יוסף |
שר האספקה והקיצוב | ירושלים, בנין "פאלאס" |
| נושאי המשרות במשרד | ||
| גב' ל. רוטשטיין | מזכיר פרטי | ירושלים, בנין "פאלאס" |
| נ. ברנארד | מזכיר כללי | ירושלים, בנין "פאלאס" |
| א. הלוי | מנהל אגף המזון | ירושלים, בנין "פאלאס" |
| מ. פלגי | מנהל מחלקת היבוא | ירושלים, בנין "פאלאס" |
| א. אוריאל | מנהל מחלקת תעשיית מזון | ירושלים, בנין "פאלאס" |
| ד"ר י. פוקר | מנהל מחלקת הקיצוב | ירושלים, בנין "פאלאס" |
| ד. לובושיץ | ד. לובושיץ | ירושלים, בנין "פאלאס" |
| ז. פוגל | מנהל המחלקה לסחורות ומלאי באגף המחירים | ירושלים, בנין "פאלאס" |
| ד"ר י. יפה | מנהל מחלקת המזון | ירושלים, בנין "פאלאס" |
| מ. קופרמן | מנהל מחלקת השירותים | ירושלים, בנין "פאלאס" |
| י. בבלי | מנהל אגף הסחורות והמלאי | ירושלים, בנין "פאלאס" |
| פ. האמבורג | מנהל מחלקת תעשיות כבדות וקלות | ירושלים, בנין "פאלאס" |
| פ. מורגנשטרן | מנהל מחלקת הטקסטיל | ירושלים, בנין "פאלאס" |
| צ. לימן | מנהל אגף הפיקוח | ירושלים, בנין "פאלאס" |
| א. סטודניץ | מנהל אגף הכספים | ירושלים, בנין "פאלאס" |
| ד"ר ב. בן-דור | יועץ לענייני תזונה | ירושלים, בנין "פאלאס" |
| י. בך | מנהל המחלקה החקלאית בפועל | יפו, 'בית חלאף' |
| א. שכנאי | מנהל אגף המזון | סניף חיפה והשומרון;חיפה |
| ד. גבעול | מנהל אגף המזון | סניף הצפון, חיפה |
| ד"ר י. אוסטרר | מנהל אגף המזון | סניף הדרום, תל אביב |
| א. בלקינד | מנהל אגף המזון | סניף תל אביב |
| י. לרנר | מנהל אגף המזון | סניף ירושלים, בניין ג'נרלי |
| ש. ברגר | מפקח מחוז הדרום | תל אביב |
| ש. תבורי | מפקח מחוז הצפון | חיפה |
| מ. לב | מפקח אזור הגליל העליון והמערבי | עכו |
| י. שחור | מפקח מחוז חדרה | חדרה |
| י. מ. מנדל | מפקח מחוז ירושלים | ירושלים, בניין ג'נרלי |
| ד"ר י. קסטנר | יחסים עם הציבור והעיתונות | הקריה, רחוב ג' |
ועדות מתחת למשרד
ועדה לטיפול בתורים הוקמה בקיץ 1949 על ידי המשרד במטרה לטפל בבעיית התורים שנוצרה עקב גידולה המהיר של האוכלוסייה, נקודות חלוקה מעטות ותחבורה ציבורית לקויה, אך ועדה זו לא השיגה את מטרותיה.
ועדת הקיצוב הוקמה באוגוסט 1950 על ידי הממשלה בעקבות שביתת הסוחרים, מטרתה הייתה להציע תיקונים לחוק הקיצוב, ועדה זו עמדה במשימתה והגישה המלצותיה בספטמבר 1950, המלצות שאומצו על ידי המשרד.[1]
ביקורת על המשרד
בתחילת דרכה התוכנית התקבלה באהדה ותמיכה, אך אט אט לא יכלו עוד האזרחים לעמוד בהגבלות הצנע ובהתמודדות עם הבירוקרטיה שגרמו הפנקסים, עם התורים המתמשכים ועם אכיפת ההגבלות על ידי המדינה. מצב זה הוביל להשמעת ביקורת הולכת ומחריפה נגד המשרד.
השוק השחור בו ניתן היה להשיג כל מחסורו של האדם, כמובן בעלות יקרה פי כמה, הלך והתפתח.
הביקורת התעצמה עם התגברות המחלוקת הפוליטית בעניין זה, כאשר הקואליציה שכללה את מפא"י, מפלגות הדתיים, הפרוגרסיבים והספרדים תמכה בהמשך הקיצוב, והאופוזיציה התנגדה לו. מפלגת האופוזיציה מפ"ם תקפה את התוכנית בטענה כי היא פוגעת בפועלים ובעליית שכרם.
במסגרת הביקורת על מדיניות הקיצוב והצנע בכלל ועל משרד האספקה והקיצוב בפרט, החלו גם להירקם בדיחות וסאטירה על התנהלות המשרד, כשבמרכזן עמד השר הממונה על המשרד, ד"ר דב יוסף.[4]
"ד"ר דב יוסף אומר כי 99.9% מן האוכלוסייה קיבלו את כל מנותיהם במלואן. מה מוזר, נראה שבחלקו נפל להפגש רק עם אנשים השייכים לעשירית האחוז הנותרת"
הבעיות שנוצרו בעקבות מדיניות הצנע
הבעיה המרכזית הייתה התפתחות מערכת ביורוקרטית מסורבלת שטיפלה בחלוקת פנקסי המצרכים, בחלוקה עצמה, בקשר עם החנויות, ובעיקר בפיקוח:
פיקוח - במסגרת הפיקוח הייתה חדירה לחייהם של האזרחים, נערכו חיפושים באוטובוסים בסליהם של האזרחים במטרה לתפוס העברות בלתי חוקיות של עופות וביצים, מצרכים שהיו מבוקשים אך חלוקתם הייתה מוגבלת. החדירה וההתערבות בחייהם של האזרחים באה לידי ביטוי בכל תחום, והייתה בלתי נסבלת מצידם של האזרחים.
תורים – גידולה המהיר של האוכלוסייה והתחבורה הציבורית הלקויה גרמו לעומס רב בנקודות החלוקה מה שהוביל לתורים ארוכים ובלתי נסבלים.
התפתחות השוק השחור ואי הצלחת המשרד בבלימתו.
ביולי 1950 החליט משרד הקיצוב והאספקה ובראשו ד"ר דב יוסף על צמצום נוסף והוא הגבלה על קניית מוצרי ביגוד והנעלה, החלטה זו נתקבלה בעוינות רבה מצד תושבי המדינה ובמרכזן הסקטור של האזרחים שיצאו בשביתה כנגד החלטה זו בטענה כי לא ניתן לקיים כך מסחר תקין.
פירוק המשרד
ב-1 בנובמבר 1950 הוקמה ממשלה חדשה ללא משרד האספקה והקיצוב. חלק מתפקידיו הועברו למשרדים אחרים, בהם משרד המסחר והתעשייה בראשות יעקב גרי ומשרד החקלאות בראשות פנחס לבון. דב יוסף קיבל לידיו את משרד התחבורה.
משרד האספקה והקיצוב בוטל לא מפני שנכשל בפעילותו אלא כצעד ראשון בהחלטתו של בן-גוריון לרכך את מדיניות הצנע.
מאוחר יותר נתמנה שוב דב יוסף כאחראי על נושאי הצנע והקיצוב, ומשטר הפיקוח והקיצוב נמשך עד סוף שנות החמישים.[1]
לקריאה נוספת
- דב יוסף, יונה וחרב, גבעתיים, מסדה, 1975.
- קווי־יסוד לתוכנית הממשלה, שנתון הממשלה לשנת תש"י, עמ' כ"ג–ל"ד, בארכיון המדינה
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 נאור, מרדכי. "הצנע", בתוך: מרדכי נאור (עורך), עולים ומעברות 1952-1948. ירושלים: יד יצחק בן צבי, 1986.
- ^ 2.0 2.1 יגיל, לוי. "משטר הצנע", תאוריה ובקרת. 13-12, 1991
- ^ 3.0 3.1 קווי־יסוד לתכנית הממשלה, שנתון הממשלה לשנת תש"י, עמ' כ"ג–ל"ד, בארכיון המדינה
- ^ דב יוסף, יונה וחרב, גבעתיים: מסדה, 1975
29831039משרד האספקה והקיצוב