משפט אלזה טרנק
 | |
| מידע החלטה | |
|---|---|
| ערכאה | בית המשפט המחוזי בתל אביב |
| תאריך החלטה | 14 בדצמבר 1951 |
| חברי המותב | |
| חברי המותב | מרדכי קנת, י. גביזון, ב. כהן |
| דעות בפסק הדין | |
| דעת רוב | זיכוי מביצוע פשעים נגד האנושות וביצוע פשעי מלחמה; הרשעה בגרימת חבלות חמורות ובתקיפה |
משפט אלזה טרנק הוא משפט שהתקיים נגד אלזה טרנק שהייתה ממונה על בלוק מספר שבע במחנה הנשים שבמחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו. פסק הדין שניתן במשפט היה פסק הדין הראשון בישראל שניתן על קאפו.[1] טרנק הייתה האישה הישראלית הראשונה שעמדה לפני אפשרות של גזר דין מוות בשל האשמתה בעברות של "פשע כלפי האנושות" ו"פשע מלחמה".
בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל היוו הניצולים איום על מיתוס הגבורה, והיחס כלפיהם אופיין בשיפוט ביקורתי ובהטלת אשמה. זה היה הרקע של החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם שחקיקתו הושלמה באוגוסט 1950. פנחס רוזן, בהצגת הצעת החוק אמר שהחוק "חל גם על עושי–דברם של נאצים, ולצערנו לא נוכל להיות בטוחים, שכאלה לא יימצאו במחננו... החוק המוצע עשוי גם לתרום תרומה לטיהור האווירה בתוך שארית הפליטה שעלתה לארץ ישראל... והיה מחננו טהור".
גילוי
בקיץ 1950, נכנסה נערה לחנות גלידה ברחוב נחלת בנימין בתל אביב וזיהתה את המוכרת כ"אלזה טרנק", הממונה על בלוק מספר שבע שבמחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו. היא נגשה מיד לתחנת המשטרה והגישה תלונה על סיוע לנאצים ופשעים נגד האנושות.
המשפט
משפטה של טרנק החל בבית משפט השלום בתל אביב בספטמבר 1950, ונמשך בבית המשפט המחוזי בתל אביב. במשפט הואשמה אלזה טרנק בביצוע מעשי פשע נגד האנושות ובהתעללות בעצירות יהודיות במחנה הריכוז אושוויץ בירקנאו. התובע היה א. דינרי. העד הראשון במשפט, לואיס הורויץ, סיפר שאף על פי שאינו מכיר את הנאשמת באופן אישי, כחבר המחתרת האנטי-נאצית היה ידוע לו על כל מעשי הקאפוס, ועל מעשי אלזה טרנק לא הגיעו תלונות, ומשכך היא חפה מפשע.[2]
העדה השנייה, אירנה מרקוביץ, סיפרה שפגשה את אלזה במחנה עונשים, שם שהתה כעונש על יחסה ה"רך" מדי כלפי העצורות.[2]
אחת מעדות התביעה סיפרה "בכל מקום מעצר אחר קבלתי עזרה ואפילו מה–ס"ס. רק אלזה הכתה אותי". עדת תביעה אחרת טענה: "אלזה קבלה פקודות אך היא עשתה מה שחפצה. היא לא הייתה חייבת להוציאנו בעת שירד גשם. אלזה יכלה לסדר שהמפקד ייערך בצריף בימי הגשם". העדֹות סיפרו על מכות, מניעת עזרה, אילוץ נשים לכרוע על ברכיהן במשך שעות ומעשים נוספים. הן הוסיפו וסיפרו על המראה החיצוני של טרנק — על גופה, בגדיה ושערה, על שפתה הגסה ועל התנהגותה הוולגרית. כמה מהעדות טענו שטרנק הכתה דווקא את האסירות הזקנות והחלשות.
טענת ההגנה הייתה שטרנק ביצעה מעשים אלו אך ורק כדי לשרוד. היא אמרה "מה שעשיתי, עשיתי לטובתן. לא הרבצתי אלא נתתי מכה לפעמים. חשבתי שמוטב שאני אסטור מאשר שאמסרן לגרמנים".
גזר דין
ב-4 בדצמבר 1951 זוכתה אלזה טרנק בבית המשפט המחוזי בתל אביב מביצוע פשעים נגד האנושות וביצוע פשעי מלחמה, ונידונה רק למאסר של שנתיים בגין תקיפת עצורים במחנה ריכוז. השופט מרדכי קנת הקריא את גזר הדין ב-14 בדצמבר 1951 היא שוחררה לאחר 16 חודשים.[3][4] לאחר שחרורה היא נעלמה, וככל הנראה שינתה את שמה.
קישורים חיצוניים
- תפ"ח 2/52 (ת"א) היועץ המשפטי לממשלת ישראל נ' אלזה טרנק, ניתן ב-14 בדצמבר 1951
- "האזור האפור" של שיתוף פעולה בבית המשפט
היהודים שעזרו לנאצים ועלו לישראל | לך תזכור 🎧 - הסכת שמסתכל על השואה מזווית חדשה, סרטון בערוץ "כאן | דיגיטל - תאגיד השידור הישראלי", באתר יוטיוב (אורך: 02:23)
הערות שוליים
- ^ ספר חדש: קאפו באלנבי, באתר News1 מחלקה ראשונה, 23 בנובמבר 2015
- ^ 2.0 2.1 הבקר, החלו עדויות סניגוריה במשפט אלזה טרנק, הבוקר, 6 בדצמבר 1951
- ^ קול העם, אחת טראנק זוכתה מאשמת ביצוע פשעים נגד האנושות, קול העם, 16 בדצמבר 1951
- ^ חוק לעשיית דין בנאצים - האשמתו של מ. פוצ'יץ, סגן ראש המשטרה היהודית במחנה, באתר ארכיון המדינה
36396533משפט אלזה טרנק