משל הכרם

משל הכרם
א אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ: כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן-שָׁמֶן. ב וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ וְגַם-יֶקֶב חָצֵב בּוֹ; וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים. ג וְעַתָּה יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם וְאִישׁ יְהוּדָה, שִׁפְטוּ נָא בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי. ד מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ: מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים. ה וְעַתָּה אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי: הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר, פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס. ו וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה, לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר, וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת; וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר. ז כִּי כֶרֶם ה' צְבָא-וֹת – בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְאִישׁ יְהוּדָה – נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו; וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה.
ישעיהו, ה', א'-ז'

משל הכרם הוא משל שנושא הנביא ישעיהו לעם ישראל בספר ישעיהו, פרק ה', פסוקים א'-ו'. הנמשל מפורש בפסוק ז', הנביא ממשיל את עם יהודה לכרם שהכזיב והעלה פירות באושים, ועתיד לתת על כך את הדין.

תוכן המשל

הנביא ממשיל את ה' לכורם המטפל במסירות בכרם שנטע, ואת עם ישראל לכרם, שלמרות הטיפול המסור מניב פירות באושים.

ניתן לחלק את המשל לשלושה חלקים:

הטיפול בכרם והאכזבה מהתוצאות (פסוקים א'-ב'):

”אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי, שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ: כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי, בְּקֶרֶן בֶּן-שָׁמֶן. וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ, וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק, וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ, וְגַם-יֶקֶב חָצֵב בּוֹ; וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים.”

כאן ניכרת הבנה עמוקה של הנביא בחיי האיכרים ובעבודה החקלאית, והוא מתאר אותה בדייקנות: לפני נטיעת הכרם יש לחפור באדמה כדי להוציא את האבנים הקשות ("ויעזקהו") ולפנות אותן החוצה ("ויסקלהו"). לאחר ההכנות נטע בכרם "שורק" - גפן מזן משובח, ולהשלמת המלאכה בנה בכרם מגדל לשומריו וחצב בו יקב לעשיית יין.

למרות ההשקעה הגדולה, במקום להצמיח ענבים, הצמיח הכרם באושים (ענבים סרוחות ונפסדות) .

בקשה למשפט בין האיכר ובין כרמו (פסוקים ג'-ד'):

”וְעַתָּה יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם וְאִישׁ יְהוּדָה, שִׁפְטוּ נָא בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי. מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ: מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים.”

גזר הדין (פסוקים ה'-ו'):

”וְעַתָּה אוֹדִיעָה-נָּא אֶתְכֶם, אֵת אֲשֶׁר-אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי: הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר, פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס. וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה, לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר, וְעָלָה שָׁמִיר, וָשָׁיִת; וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה, מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר.”

כגודל ההשקעה בטיפוח הכרם, כך גודל ההשקעה בהריסתו. האיכר מסיר את גדר הקוצים ("הסר משוכתו") ואת חומת האבן ("פרץ גדרו") ומפקיר את הכרם למרמס ולמרעה בהמות. לצד הפעולות האקטיביות נוקט בעל הכרם דרכי מניעה, כדי לא לאפשר שיקום בעתיד, הוא לא מניח לאנשים אחרים לזמור ולעדור בכרם ומקלל אותו כעין קללת דוד על הרי הגלבוע: ”אֲצַוֶּה מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר”. אפשר שכבר בפסוק זה הנמשל צץ ועולה, כי היחיד שיכול לצוות על העבים מהמטיר מטר הוא אלוקים.

בפסוק ז' החותם את הנבואה חושף הנביא את הנמשל:

”כִּי כֶרֶם ה' צְבָא-וֹת – בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְאִישׁ יְהוּדָה – נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו; וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה.”

במקום משפט וצדקה, חוטאים ישראל בעיוות הדין ובאטימות חברתית.

הרטוריקה של המשל

לא בכדי בוחר ישעיהו דווקא בדימוי החקלאי של כרם, היחס בין הקל לעמו משול במקומות רבים ליחס הנוטע וכרמו: ”גפן ממצרים תסיע” (תהלים פ), ”ואנכי נטעתיך שורק” (ירמיה ב, כא), ”גפן בוקק ישראל” (הושע י, א). על יסוד ההשוואה הזו כתב הפייטן בתפילת יום הכיפורים: ”אנו כרמך ואתה נוטרנו”.

זאת ועוד, בני ישראל הם עובדי אדמה ברובם, ותוכחה בה משוקעים מונחים רבים מחיי היום יום שלהם ודאי תובן ותחדור ללבם בקלות. כדי להוסיף עניין למשל משתמש הנביא בלשון נופל על לשון: ”וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה”.

קישורים חיצוניים

• סרטון על הסיפור הלוקח מתוך האתר מקראנט

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0