מרים בת נקדימון בן גוריון
מרים בת נקדימון בן גוריון הייתה בת לאחת המשפחות העשירות בירושלים, בתקופה שקדמה לחורבן בית שני. בעקבות החורבן, מרים ירדה מכל נכסיה והייתה צריכה לפרנס את עצמה בעבודות משפילות. חז"ל מביאים את סיפורה, בין היתר כדי לדון בסיבות שגרמו למצבה.
ערך מורחב – נקדימון בן גוריון
פרטים אישיים
השם מרים
סיפור בתו של נקדימון בן גוריון, שירדה מגדולתה, מופיע בכמה מקומות ורק באיכה רבה מופיע שמה: ”מַעֲשֶׂה בְּמִרְיָם בִּתּוֹ שֶׁל נַקְדִימוֹן, שֶׁפָּסְקוּ לָהּ חֲכָמִים חֲמֵשׁ מֵאוֹת דִּינָרֵי זָהָב לְקֻפַּת בְּשָׂמִים בְּכָל יוֹם” (איכה רבה, א', מ"ח)
מצבה המשפחתי
מהקשר הדיונים במשניות ובגמרא שמיד לאחריהן, מסיקים שמרים הייתה "שומרת יבם" דהיינו אלמנה שטרם סוכם עם אחי בעלה, היבם, האם יישא אותה לאשה או שיתקיים טקס חליצה ולכן היא נזקקת לפסיקת חכמים, בשאלה כמה כסף היא יכולה למשוך לצרכיה, מממונו ונכסיו של בעלה המנוח.
על פי הכתוב בתלמוד,[1] באותם ימים נפטר אחיה של מרים ואלמנתו נזקקה, אף היא, לפסיקת חכמים בעניין דומה: ”דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַעֲשֶׂה בְּכַלָּתוֹ שֶׁל נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן שֶׁפָּסְקוּ לָהּ חֲכָמִים... מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת.” ובהמשך נאמר עליה ”שׁוֹמֶרֶת יָבָם הָיְתָה”.
סיפורה של בת נקדימון כמסופר בתלמוד בבלי, דף ס"ו, עמ' ב'
רבן יוחנן בן זכאי (ריב"ז) נהג לצאת מירושלים, רכוב על חמורו וחבורה מתלמידיו הלכו עמו, כדי ללמוד ממנו. באחד המקרים פגשו צעירה שמרוב עוניה ליקטה גרעיני שעורה (שלא התעכלו) בתוך גללי בהמות. כשהבחינה בריב"ז, ”כיסתה את עצמה בשערה”, נעמדה לפניו וביקשה שיפרנס אותה. לבקשתו היא הזדהתה, ”בת נקדימון בן גוריון אני”.
”אמר לה: בתי, ממון של בית אביך להיכן הלך?” והיא ענתה לו במשל, שהיה נהוג אז: ”מלח ממון חסר” כלומר אי אפשר לשמר ממון באמצעות מלח (כדרך שמשמרים מזון).
ריב"ז שאל אותה לגבי ממונו של חמיה ”אמרה לו: בא זה ואיבד את זה” כלומר ממונו של אבי וממונו של חמי היו מעורבים זה בזה ואבדו יחד.ואז הזכירה לריב"ז את עושרה ושאלה: ”רבי, זכור [זוכר] אתה כשחתמת על כתובתי?” ריב"ז זכר וסיפר לתלמידיו: ”זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו, והייתי קורא בה: אלף אלפים” (מיליון) ”דינרי זהב היא מקבלת כנדוניה מבית אביה, חוץ משל חמיה”.
בהמשך הדיון מוזכר בגמרא[2] שרבי אלעזר ברבי צדוק פגש אותה, אף הוא, ”שהיתה מלקטת שעורים מבין טלפי סוסים בעכו”.
סיפורה של בת נקדימון כמסופר בספרי, דברים, ש"ה, ג'
הסיפור דלעיל מופיע בספרי, דברים,[3] בשינויים קלים בלבד: ”ומעשה ברבן יוחנן בן זכיי שהיה רוכב על גבי החמור והיו תלמידיו מהלכים אחריו וראה ריבה אחת מלקטת שעורים מתחת רגלי בהמתם של ערביים כיון שראתה את רבן יוחנן בן זכיי נתעטפה בשערה ועמדה לפניו ואמרה לו רבי פרנסני אמר לה בת מי את אמרה לו בתו של נקדימון בן גוריון אני אמרה לו רבי זכור אתה כשחתמת בכתובתי אמר להם רבן יוחנן בן זכיי לתלמידיו אני חתמתי על כתובתה של זו והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב של בית חמיה ושל בית ריבה זו...”
אופיה של מרים בת נקדימון
באיכה רבה מופיע סיפורה של אלמנה צעירה שרגילה להתבשם, מדי יום בתמרוקים בסכום עתק, במונחי אותם ימים, אך היא אינה רוצה לסמוך על עושרו של אביה, אלא מבקשת לתבוע את תמרוקיה הרגילים, דווקא מתוך ממונו של בעלה המנוח ”מַעֲשֶׂה בְּמִרְיָם בִּתּוֹ שֶׁל נַקְדִימוֹן, שֶׁפָּסְקוּ לָהּ חֲכָמִים חֲמֵשׁ מֵאוֹת דִּינָרֵי זָהָב לְקֻפַּת בְּשָׂמִים בְּכָל יוֹם”. היא סבורה שהסכום שפסקו לא יספיק לצרכיה, היא לא שותקת ומעיזה פניה אל מול החכמים: ”עָמְדָה וְקִלְּלָה אוֹתָם, וְאָמְרָה לָהֶם: כָּךְ תִּפְסְקוּ לִבְנוֹתֵיכֶם!” והם מבויישים, מקבלים עליהם את פסק דינה ”אמַר רַבִּי אַחָא אַף אָנוּ עָנִינוּ אַחֲרֶיהָ אָמֵן” .[4]
על אף היותה בת עשירים מפונקת, כאשר ירדה מנכסיה, וברצונה לקיים את עצמה, היא לא בחלה בעבודה קשה ומשפילה ולא התביישה בזהותה ובמצבה. כשפגשה את ריב"ז נעמדה לפניו ולא רק שהציגה את עצמה, אלא אף ביקשה ממנו לסייע לה במצוקתה ולפרנסה.
חז"ל לא מספרים לנו מה היה בגורלה, שכן היא מוזכרת רק אגב דיונים הלכתיים וסיפורים אמוניים לגבי הסיבות שהביאו אנשים "מאיגרא רמא לבירה עמיקתא" ותו לא.
ראו גם
הערות שוליים
38916521מרים בת נקדימון בן גוריון