מרד הרוהר
 | ||||||||||||||||||
| חברי הצבא האדום של הרוהר בדורטמונד | ||||||||||||||||||
|
מערכה: התגובה אל הפוטש של קאפ, מהפכות 1917–1923 והאלימות הפוליטית בגרמניה (1918–1933) | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 13 במרץ 1920 – 12 באפריל 1920 (4 שבועות ו־3 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | חבל הרוהר, גרמניה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון הממשלה | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
מרד הרוהר (בגרמנית: Ruhraufstand) או מרד מרץ (Marsaufstand) היה מרד פועלים שמאלני בחבל הרוהר בגרמניה במרץ 1920. הוא התקיים בתחילה כתמיכה בקריאה לשביתה כללית שהוציאו חברי הסוציאל-דמוקרטים בממשלת גרמניה, האיגודים והמפלגות האחרות בתגובה לפוטש של קאפ הימני ב-13 במרץ 1920.
קומוניסטים וסוציאליסטים אחרים ברוהר הכינו בעבר תוכניות "לזכייה בכוח פוליטי על ידי דיקטטורה של הפרולטריון" במקרה של שביתה כללית, אך לאחר התמוטטות הפוטש של קאפ, שלחה ממשלת גרמניה את הרייכסווהר (הצבא הגרמני) והפרייקור הימני כדי למחוץ את ההתקוממות המתמשכת של 50,000 חברי "צבא הרוהר האדום". הדבר היה כרוך בברוטליות ניכרת ובהוצאות להורג ללא משפט של אסירים. לפי הערכות, נהרגו כ-1,600 בני אדם.
רקע
עם כניסת הסכם ורסאי לתוקף ב-10 בינואר 1920, נאלצה ממשלת גרמניה לצמצם באופן דרסטי את מספר הכוחות המזוינים הרגילים שלה, ולפרק יחידות צבאיות למחצה כמו הפרייקור הימני. כתוצאה מכך, הורה שר ההגנה הגרמני (שר ההגנה) גוסטב נוסקה על פירוק ה-Freikorps Marinebrigaden "ארהארדט" ו"לוונפלד".[1]
הגנרל הבכיר ביותר של הרייכסווהר, ולטר פון ליטוויץ, סירב להיענות. הוא תרם למה שנודע בשם הפוטש של קאפ, או Lüttwitz-Kapp-Putsch, מאמץ של כוחות צבא וימין להפיל את הממשלה הנבחרת ולהחזיר את המלוכה.[1] ב-13 במרץ 1920 צעדה בריגדת ארהארדט הימנית בראשות פון ליטוויץ לתוך ברלין, כבשה את בנייני הממשלה ומינתה את וולפגנג קאפ כקנצלר חדש, בקריאה להחזרת המלוכה. כדי להשיב את הסדר על כנו, נוסקה ביקש מהנס פון זקט, שהיה אז ראש ה-Trupnamt im Reichswehrministerium, להורות לצבא הסדיר, "הרייכסווהר", לדכא את הפוטש. פון זקט ושאר המפקדים הבכירים, למעט הגנרל ולטר ריינהרדט, סירבו והממשלה נאלצה לברוח מברלין.
עם זאת, מאחר שהביורוקרטיה המיניסטריאלית לא שיתפה פעולה עם ממשלת קאפ, היא לא יכלה לשלוט ביעילות. ממש ביום הפוטש חתמו חברי הממשלה הסוציאל-דמוקרטים ואוטו ולס, ראש ה-SPD, על קריאה לשביתה כללית כדי להפיל את המורדים. היא נתמכה על ידי ה-Allgemeiner Deutscher Gewerkschaftsbund (ADGB) בראשות קרל לגיין, ה-Arbeitsgemeinschaft für Angestellte (AfA) וה-Deutsche Beamtenbund.[2] בנפרד, גם ה-KPD, USPD וה-DDP קראו לשביתה. למרות שהמחאות של קבוצות שמרניות כולל הרייכסווהר גרמו עד מהרה ל- Reichsregierung להתרחק מקריאה זו לשביתה, השביתה הכללית של כ-12 מיליון עובדים סייעה להביא להתמוטטות הפוטש ב-17 במרץ 1920.[3]
שביתה והתקוממות באזור הרוהר
ההפגנות הראשונות נגד הפוטש נערכו בחבל הרוהר ב-13 במרץ 1920. לדוגמה, בבוכום הגיעו 20,000 איש. בזמן שהפוטש של קאפ התקיים בברלין, ב-14 במרץ 1920, באלברפלד נערך מפגש של נציגי המפלגה הקומוניסטית של גרמניה (KPD), המפלגה הסוציאל-דמוקרטית העצמאית של גרמניה (USPD), והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (SPD). מפלגות פועלי השמאל החליטו על ברית ספונטנית נגד הפוטשיסטים. ה-SPD, USPD ו-KPD ניסחו פנייה משותפת ל"זכייה בכוח פוליטי על ידי דיקטטורה של הפרולטריון".
בעקבות פנייה זו ובהקשר של השביתה הכללית, ניסו כמה ארגוני עובדים לתפוס את כוח המדינה בקנה מידה אזורי. ברחבי אזור הרוהר השתלטו באופן ספונטני "מועצות ביצוע" מקומיות על השלטון הפוליטי. אלה נשלטו בעיקר על ידי ה-USPD, כאשר גם ה-KPD השתתפה. איגוד העובדים החופשי של גרמניה האנרכי-סינדיקליסטי (FAUD) גם יוצג. נפרסו פועלים-חיילים, ששלטו בערים.
צבא הרוהר האדום, שכוחו נאמד בכ-50,000 חברים על פי מספר הרובים שהוחרמו מאוחר יותר, גבר על כוחות הממשלה באזור תוך זמן קצר מאוד.
ב-17 במרץ 1920, יחידות של הצבא האדום של הרוהר ליד וטר תקפו פלוגה קדמית של פרייקור ליכטשלאג בפיקודו של האופטמן האזנקלבר. כשנשאל, הוא הזדהה כתומך בממשלת קאפ החדשה. העובדים לקחו את נשקו של הכוח שלכדו, תפסו 600 חברי פרייקור וכבשו את דורטמונד.[4] ב-20 במרץ 1920 באסן, הוקם ועד מרכזי (Zentralrat) של מועצות הפועלים, שהאחרון נמצא בתהליך של השתלטות על השלטון בחלקים מהרוהר.[4] עוגב מרכזי נוסף היה בהאגן. למרד לא הייתה מנהיגות משותפת ולא תוכנית פוליטית משותפת, אם כי העברת הבעלות על תעשיות חשובות לידי הפועלים הייתה נושא חשוב.[5]
לאחר תבוסת הפוטש של קאפ
השביתה הכללית הוכרזה רשמית ככזו שהסתיימה ב-22 במרץ על ידי האיגודים (ADGB), ה-USPD וה-KPD לאחר ויתורים נוספים מצד ממשלתו של הקנצלר גוסטב באואר. אלה כללו את פיטוריו של שר הרייכסווהר נוסקה, וכן שינויים במדיניות החברתית והכלכלית. גם הגנרל ריינהרדט התפטר. אוטו גסלר ירש את נוסקה; פון זקט הפך ל-Chef der Heeresleitung. הדרישות של ה-USPD להקים ממשלת פועלים סוציאליסטית כדי למנוע מעבר של גרמניה ימינה נדחו.[2][4]
הממשלה הלגיטימית, שהוחזרה לאחרונה לברלין, הציבה אולטימטום ב-24 במרץ, בדרישה ממועצות העובדים לשים קץ לשביתה ולמרד עד ה-30 במרץ (מאוחר יותר הוארך ל-2 באפריל); המועצות לא עמדו בכך. ב-25 במרץ התפטרה ממשלתו של גוסטב באואר, וב-26 במרץ מינה נשיא הרייך פרידריך אברט את הרמן מילר לקנצלר החדש.[4]
הניסיון ליישב את הסכסוך ליד שולחן המשא ומתן בהסכם בילפלד נכשל, בסופו של דבר עקב פעולות בלתי מורשות של המפקד הצבאי האזורי, אוסקר פון ואטר.
התוצאה הייתה הכרזת שביתה כללית מחודשת. יותר מ-300,000 כורים הצטרפו לכך (הם היוו כ-75% מכוח העבודה בכרייה). המרד הקומוניסטי העביר את דיסלדורף ואלברפלד לידי הקומוניסטים. עד סוף מרץ נכבש כל אזור הרוהר.
המעורבים במרד, שלעיתים קרובות היו יוצאי המלחמה הגדולה, קיבלו שכר ממועצות העובדים. לעיתים קרובות הם פעלו בקבוצות קטנות, ונסעו באופניים. הם תקפו את "ציטאדל וסל" ב-24 במרץ, אבל כאן ספג צבא הרוהר את התבוסה הראשונה שלו.
המבנה של צבא הרוהר היה, כמו הדרישות והעמדות הפוליטיות של מועצות העובדים השונות, הטרוגני מאוד ונתון לשינויים תכופים. באופן כללי, היה הבדל חזק בין העובדים במזרח ובמערב. אזור הרוהר המזרחי, שנשלט על ידי USPD, התארגן והתחמש מוקדם יותר, אך הוא לא תמך בהמשך הפעולה החמושה נגד הממשל הפדרלי החדש שחזר לשלטון. מצד שני, ההתגייסות הייתה איטית יותר באזור הרוהר המערבי שנשלט על ידי האיגודים המקצועיים, אך המשך המרד בשלבים המאוחרים יותר מצא כאן תמיכה גדולה יותר.
ב-2 באפריל 1920 צעדו יחידות הרייכסווהר הממשלתיות לאזור הרוהר כדי לדכא את המרד.[4] כוח זה הכיל גם יחידות שתמכו בפוטש רק ימים קודם לכן, כמו Marinebrigade von Loewenfeld ו-Marinebrigade Ehrhardt.[3]
דיכוי עקוב מדם
בתמיכת הממשלה הפדרלית דוכא המרד על ידי הגנרל ואטר, שהתקרב מצפון. במינסטר, הצוות שלו הוביל את מלחמת האזרחים באזור הרוהר. יחידות הרייכסווהר והפרייקור דיכאו בהצלחה את הצבא האדום של הרוהר.
הלחימה גררה גזרי דין מוות והוצאות המוניות להורג. אלה שנמצאו נושאים נשק בזמן מעצרם נורו, כולל הפצועים. ב-3 באפריל 1920 אסר נשיא המדינה אברט על ההוצאות להורג ללא משפט הללו. ב-12 באפריל 1920, גנרל פון ואטר אסר על חייליו לעסוק ב"התנהגות בלתי חוקית". אולם בשלב זה המרד הסתיים. הפעולות של שני הצדדים בלחימה תוארו כמראות "מקסימום אכזריות".[5]
ב-5 באפריל, חלק גדול מצבא הרוהר ברח מפני הרייכסווהר לאזור שנכבש על ידי הצבא הצרפתי. בתגובה לנוכחות הרייכסווהר ברוהר, שהפרה את חוזה ורסאי, כבשו הצרפתים ערים כמו פרנקפורט, הנאו ודרמשטאדט ב-6 באפריל.[4]
הרייכסווהר עצר רק בנהר הרוהר. כוחות הכיבוש הבריטיים איימו לכבוש את ארץ ברגישה עקב הפרת הסכם ורסאי. עד 8 באפריל, הרייכסווהר שלט בכל אזור הרוהר הצפוני.[4]
עד תום הקרבות איבד הרייכסווהר 208 הרוגים ו-123 נעדרים, [6]והפרייקור כ-273 הרוגים. לפי הערכות, נהרגו כ-1,000 עובדים. מאוחר יותר הוזמנה והותקנה בהאגן אנדרטה לזכר מרד הרוהר.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 "Biografie Gustav Noske (German)". Deutsches Historisches Museum. נבדק ב-12 ביוני 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 2.0 2.1 "Der Generalstreik 1920 (German)". Deutsches Historisches Museum. נבדק ב-12 ביוני 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 3.0 3.1 "Der Militärputsch 1920 (Lüttwitz-Kapp-Putsch)(German)". Deutsches Historisches Museum. נבדק ב-12 ביוני 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 4.6 "Chronologie 1920 (German)". Deutsches Historisches Museum. נבדק ב-12 ביוני 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 5.0 5.1 "Der Märzaufstand 1920(German)". Deutsches Historisches Museum. נבדק ב-12 ביוני 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Winkler, HA (2006) Germany: The Long Road West, Vol 2 OUP, Oxford, p.371
