מפלגת העבודה (הולנד)

מפלגת העבודה
מנהיגים	דידריק סאמסום
תקופת הפעילות	1946–הווה (כ־78 שנים)
אידאולוגיות	סוציאל-דמוקרטיה
מיקום במפה הפוליטית	שמאל-מרכז
	www.pvda.nl

מפלגת העבודה (בהולנדית: Partij van de Arbeid ובראשי תיבות: PvdA) היא מפלגת מרכז-שמאל הולנדית. נוסדה ב-1946 המפלגה הייתה בעבר כוח חשוב בחיים הפוליטיים בהולנד, ואף הייתה מפלגת השלטון, בה חבר ראש ממשלת הולנד. המפלגה היא מפלגה סוציאל-דמוקרטית, וחברה באינטרנציונל הסוציאליסטי ובמפלגת הגג האירופאית מפלגת הסוציאליסטים האירופאים. מנהיג המפלגה עד 2012 היה יוב כהן, אחריו דידריק סמסום ומדצמבר 2016 לודביק אשר, המנהיג שהוביל אותה למפלתה הכואבת ביותר עד כה בבחירות מרץ 2017.

המפלגה הייתה בקואליציית השלטון עד 2017, עם מפלגת הימין מרכז של מארק רוטה, אך בבחירות שנערכו במרץ אותה שנה ירדה התמיכה בה בכ-75%, מ-38 מושבים ל-9 בלבד, פחות מ-6% מהקולות והיא נמחקה כמעט כליל.

אידאולוגיה ומצע

ה-PvdA החלה את דרכה כמפלגה סוציאל-דמוקרטית המחויבת לבניית מדינת רווחה. במהלך שנות השבעים חלה רדיקליזציה במפלגה, שהוסיפה למצעה נושאים כשוויון זכויות האישה, שמירת הסביבה, ופיתוח העולם השלישי. במהלך שנות התשעים, באופן דומה למפלגות סוציאל-דמוקרטיות אחרות באירופה כגון מפלגת הלייבור הבריטית או המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה, חלה התמתנות במצע המפלגה, המפלגה אימצה מצע ואידאולוגיה הקרובים לתנועות הדרך השלישית. המפלגה נחשבת כיום למפלגת מרכז-שמאל, והנושאים העיקריים בהם היא עוסקת הם תעסוקה, רווחה, חינוך ובריאות. בנושאי מדיניות חוץ מובילה המפלגה את ההתנגדות למעורבות הולנד באפגניסטן, ובפברואר 2010 פרשה מממשלתו של ראש הממשלה הנוצרי-דמוקרטי יאן פיטר בלקנאנדה בשל דרישת המפלגה לקבוע את מועד עזיבת החיילים ההולנדים את אפגניסטן באפריל 2010.^[1] בנוגע לישראל הביע ראש המפלגה לשעבר וואוטר בוס את דעתו שכל קידום של היחסים עם ישראל צריך להיות מותנה בהתקדמות בתהליך השלום עם הפלסטינים, וזאת כאשר כיהן כשר בממשלה בשנת 2009 ועל הפרק עמד קידום היחסים עם ישראל.^[2]

ארגון

האורגן החשוב ביותר של ה-PvdA הוא קונגרס המפלגה, אליו נשלחים צירים מהסניפים המקומיים. הוא מתכנס פעם בשנה, וממנה את מזכירות המפלגה, מחליט על סדר המועמדים בבחירות לסנאט, לבית הנבחרים ולפרלמנט האירופי, ובעל זכות להחליט על מצע המפלגה. מאז 2002 החליפו בחירות בהשתתפות כל החברים את הקונגרס בחלק מסמכויותיו. מנהיגי הסיעות בשני בתי הפרלמנט של הולנד, מנהיג המפלגה ויושב ראש המפלגה נבחרים בבחירות מקדימות מסוג זה.

במפלגה חברים כיום (2010) כ-62,000 חברים בלמעלה מ-500 סניפים מקומיים. למפלגה ארגון נוער בשם "הסוציאליסטים הצעירים" (Jonge Socialisten). הארגון חבר בארגון ECOSY, ארגון הנוער של מפלגת הסוציאליסטים האירופים. למפלגה עיתון בשם "Rood" (אדום), היוצא לאור שמונה פעמים בשנה. המפלגה מקיימת קשרים עם איגוד העובדים הגדול FNV.

היסטוריה

מפלגת העבודה ההולנדית נוסדה ב-9 בפברואר 1946 ממיזוג של שלוש מפלגות: מפלגת העובדים הסוציאל-דמוקרטית, הסוציאליסטית, שהייתה מפלגת השמאל העיקרית בהולנד שלפני המלחמה, המפלגה הליברלית והמפלגה הנוצרית-סוציאליסטית שהיו קטנות יותר. אליהן הצטרפו אישים מתנועות מחתרת קתוליות שפעלו במלחמה, וממפלגות קטנות אחרות כגון המפלגה הפרוטסטנטית, ו"המפלגה האנטי-מהפכנית".

מייסדי המפלגה רצו ליצור מפלגה עממית רחבה, ולשבור את מבנה השדרות המעמדי שאפיין עד לאותה תקופה את החברה ההולנדית. המפלגה שילבה רעיונות סוציאליסטיים עם רעיונות ליברליים, הומניסטיים ודתיים. עם זאת, המפלגה קיבלה אופי שמאלי מובהק, וחידשה את הקשר עם ארגוני שמאל, ובשל כך עזבו אותה בשנת 1948 כמה חברים ליברלים מרכזיים.

בין 1946 ל-1958 הקימה המפלגה ממשלות קואליציה עם מפלגת העם הקתולית, ושותפות קואליציוניות נוספות. את הממשלות הנהיג ראש המפלגה וילֶם דרֶס. תחת מנהיגותו החלימה הולנד מההרס שנגרם במלחמה, החלה לבנות מדינת רווחה והעניקה עצמאות לאינדונזיה.

לאחר משבר ממשלתי ב-1958 הפסידה המפלגה בבחירות ונותרה באופוזיציה עד לשנת 1965. בתקופה זו איבדה חלק מציבור הבוחרים הגדול שאפיין אותה בתחילת דרכה.

1965 - 1989

ב-1965 נקלעה הממשלה, שהונהגה על ידי קואליציה בראשות מפלגת העם הקתולית, ובהשתתפות שלוש מפלגות פרוטסטנטיות למשבר סביב תחילת שידורי הטלוויזיה המסחרית בהולנד. חלק ממפלגות הקואליציה, ובראשן מפלגת העם הקתולית, פנו אל מפלגת העבודה, ויצרו קואליציה קצרת ימים בראשות הקתולי יו קאלס, בה ניתן לראש המפלגה אנֶה פוֹנדֶלינְג תפקיד סגן ראש הממשלה. גם ממשלה זו נפלה לאחר זמן קצר עקב חילוקי דעות בשאלות כלכליות.

בתוך המפלגה ניסה הדור הצעיר לקבל את השליטה. קבוצה של חברי מפלגה שכונו "השמאל החדש" התסיסו את המפלגה ודרשו רפורמה. הם סברו כי המפלגה צריכה להתאים עצמה לרוח התנועות החברתיות החדשות שקמו בשנות השישים ולהתייחס לנושאים כשחרור האישה, איכות הסביבה ופיתוח העולם השלישי. בעקבות נפילת ממשלתו של קלאס, הצליחו חברי התנועה להעביר החלטה לפיה לא תשתתף המפלגה בממשלה עתידית בראשות מפלגת העם הקתולית. בתגובה לכך עזבה, בשנת 1970 את המפלגה קבוצת חברים בראשות בנו של וילם דראס (שנקרא אף הוא וילם דראס), והקימה מפלגה סוציאל-דמוקרטית קצרת ימים בשם "DS70" (סוציאל-דמוקרטים 70).

המפלגה, שנותרה תחת שליטת השמאל החדש, החלה באסטרטגיה של קיטוב, ושאפה להקמת ממשלה המבוססת על רוב פרוגרסיבי בפרלמנט. לשם כך ניסתה לחבור למפלגת השמאל הליברלית "דמוקרטים 66" ולמפלגה הנוצרית הרדיקלית PPR. הברית נקראה "ההסכמה הפרוגרסיבית" ובראשי תיבות PAK. בבחירות הכלליות בשנת 1971 ובאלו שלאחריהן, בשנת 1972 הבטיחו שלוש המפלגות לבוחריהן כי יחברו יחד לממשלה רדיקלית לאחר הבחירות, אך שלושתן לא זכו ברוב בשתי מערכות הבחירות, ונותרו באופוזיציה. בין הפעילים במפלגה באותה תקופה היה ז'ק ברוך.

לאחר הבחירות ב-1972 נוצר מבוי סתום בו לא יכלו תומכי מפלגת העבודה או תומכי מפלגת העם הקתולית להשיג רוב פרלמנטרי, ונאלצו לעבוד יחדיו. מנהיג מפלגת העבודה יוֹפ דֶן אֶאוּל הקים ממשלה בראשות חברי מפלגת העם הקתולית ו"המפלגה האנטי מהפכנית" הפרוטסטנטית. הממשלה ניסתה לערוך רפורמות רדיקליות בממשל ובחברה, אך היא עמדה בפני משבר כלכלי והייתה רדופה בחילוקי דעות אישיים ואידאולוגיים, במיוחד בין ראש הממשלה דן אאול, וסגנו הקתולי ואן אכט. המשבר הגיע לשיאו בנפילת הממשלה והכרזה על בחירות כלליות בשנת 1977. מפלגת העבודה זכתה בבחירות אלו להישגים והייתה המפלגה הגדולה, אך המשבר האישי בין דן אאול וואן אחט מנע הקמת קואליציה חדשה עם הקתולים, ובסופו של דבר הצליח ואן אחט להקים קואליציה צרה בראשותו והותיר את מפלגת העבודה באופוזיציה.

בבחירות הכלליות ב-1981 איבדה הקואליציה הקתולית את הרוב שלה, ונאלצה לשוב ולשתף פעולה עם מפלגת העבודה. ואן אחט היה לראש הממשלה ודן אאול לסגנו. ממשלה זו החזיקה מעמד חודשים ספורים, ובשנת 1982 נערכו שוב בחירות כלליות בהן השיגו הקתולים רוב והותירו את מפלגת העבודה באופוזיציה. רוב זה נשמר גם בבחירות בשנת 1986. בשנה זו פרש דן אאול, והותיר את הנהגת המפלגה ליורשו וים קוק.

1989 ואילך

לאחר הבחירות הכלליות בשנת 1989 הצטרפה מפלגת העבודה לממשלה בראשות המפלגה הנוצרית-דמוקרטית בהנהגת ראש הממשלה רוד לוברס. המפלגה קיבלה את הרפורמות שערכו ממשלים קודמים בהנהגת לוברס, לרבות הפרטה של תאגידים ציבוריים, ורפורמה במדינת הרווחה. הממשלה בהנהגת לוברס בה הייתה חברה מפלגת העבודה המשיכה בקו זה, כאשר המפלגה עמדה בפני מחאה של האיגודים המקצועיים, וביקורת חריפה מבפנים על הסטייה מן הדרך האידאולוגית.

בבחירות בשנת 1994 איבדה הקואליציה של הנוצרים דמוקרטים ומפלגת העבודה את הרוב שלה בפרלמנט, אך מפלגת העבודה הפכה למפלגה הגדולה ביותר. קוק הקים ממשלה ביחד עם מפלגת הימין הליברלית VVD ומפלגת השמאל הליברלית D66. הממשלה המכונה "הממשלה הסגולה" הייתה הראשונה מאז שנת 1918 בה לא השתתפו הנוצרים-דמוקרטים. הממשלה המשיכה ברפורמות כלכליות, אך עשתה זאת תוך הבטחה לדרך פרוגרסיבית בשאלות של אתיקה, ורפורמה פוליטית פרוגרסיבית. קוק היה לראש ממשלה פופולרי, שנתפס כדמות העומדת מעל לוויכוח מפלגתי. בבחירות בשנת 1998 זכתה המפלגה להצלחה נוספת, והקימה קואליציה רק עם מפלגת הימין הליברלית VVD, כשהיא משאירה את מפלגת השמאל D66 באופוזיציה.

בבחירות בשנת 2002 לא התמודד קוק על תפקיד ראש הממשלה והותיר את מנהיגות המפלגה ליורשו אד מלקרט. אך עלייתו הפוליטית של פים פורטאון והאירועים הקשורים בהתנקשות בו סיכלו את תקוות מלקרט לזכות בבחירות. המפלגה הפסידה בבחירות, ומספר מושביה בפרלמנט ירד מ-45 ל-23. מלקרט נתפס כמנהיג לא כריזמטי, שקיבל את ניצחונו כצפוי וכמובן מאליו, ולא הצליח להתמודד עם השאלות שהעלה פורטוין, איש הימין הלאומני שהעלה את נושא ההגירה והנושא האתני לקדמת הבמה הפוליטית. מלקרט פרש והמפלגה נותרה באופוזיציה. עם זאת הממשלה הנוצרית דמוקרטית, שהסתמכה על רשימתו של פורטוין כחברה מרכזית בקואליציה, נראתה כבלתי יציבה.

בבחירות מקדימות שהתקיימו במפלגה זכה וואוטר בוס, שהיה שר זוטר בממשלת וים קוק. הוא יצא במסע של דמוקרטיזציה של המפלגה, וניסה ליצור כיוון אידאולוגי חדש. בבחירות 2003 הצליח בוס להביא את המפלגה להישגים הקרובים לאלו של תקופת קוק, אך עדיין המפלגה הנוצרית דמוקרטית זכתה בקולות רבים יותר. חילוקי דעות בין בוס ובין מנהיג הנוצרים דמוקרטים יאן פיטר בלקנאנדה מנעו הצטרפות המפלגה לקואליציה.

בבחירות בשנת 2006 ציפו רבים כי מפלגת העבודה תנצח, בין היתר בשל כך שהצליחה היטב בבחירות מקומיות שקדמו להן. אך, למעשה, המפלגה איבדה חלק ניכר מכוחה, ובלקנאנדה שב וקיבל את משרת ראש הממשלה. בוס הצטרף לממשלת בלקנאנדה, אך הוביל לפרישה ממנה בפברואר 2010, עקב חילוקי דעות הנוגעים לשהיית כוחות הולנדים באפגניסטן. בבחירות מקדימות לראשות המפלגה נבחר יוב כהן למועמד המפלגה לראשות הממשלה. בבחירות שהתקיימו ביוני 2010 איבדה המפלגה 3 מושבים בפרלמנט והגיעה ל-30 מושבים (זכתה ב-19.6% מסך קולות הבוחרים) והיא משמשת נכון לאוקטובר 2011 כחלק מהאופוזיציה בפרלמנט ההולנדי.